יורם אהרוני | כדורגל | 02/12/2022

מי רשאי לייצג מדינה בנבחרת הלאומית בכדורגל?

(בתמונה: נבחרת צרפת בכדורגל בשנת 2018)

תקציר מאמר של ההיסטוריון ההולנדי Gijsbert Oonk שהתפרסם ב: 

THE INTERNATIONAL JOURNAL OF THE HISTORY OF SPORT 
המאמר פותח בסיפור המקרה של הכדורגלן  דייגו קוסטה שנולד בברזיל בשנת 1988. אביו העניק לו את השם דייגו כהוקרה לכדורגלן הארגנטינאי דייגו מאראדונה, למרות היריבות הגדולה בין נבחרות ברזיל וארגנטינה. בשנת 2006 יצא קוסטה לשחק באירופה, קודם בפורטוגל ואחר כך בספרד. בשנת 2013 הוא שותף בשני משחקי ידידות של הנבחרת הלאומית של ברזיל ויותר מאוחר באותה שנה הוא ביקש לעבור לשחק בנבחרת הלאומית של ספרד. ההתאחדות הספרדית פנתה לפיפ"א בנושא וקיבלה אישור לצרפו לנבחרת הלאומית מאחר שהמשחקים בהם הוא ייצג את ברזיל היו ידידותיים בלבד, לקוסטה הייתה אזרחות של ספרד והוא שהה בה ועבד  בה לפרנסתו כשחקן כדורגל למעלה מחמש שנים. כששמע על כך מאמן  נבחרת ברזיל לואיס פיליפה סקולארי הוא הגיב: " שחקן נבחרת ברזיל המסרב ללבוש את מדי הנבחרת הלאומית ולשחק בגביע העולם עבור מולדתו מוצא אוטומטית מהנבחרת. הוא מפנה בכך את גבו לחלומם של  מיליונים, לייצג את ברזיל שזכתה 5 פעמים בגביע העולם".

תקנות פיפ"א

טורניר הגביע העולמי בכדורגל של פיפ"א (מכונה בישראל בשנים האחרונות מונדיאל) נערך 3 פעמים בשנות ה-30 של המאה ה-20: בשנת 1930 באורוגוואי, ב-1934 באיטליה  וב-1938 בצרפת וחודש אחרי מלחמת העולם השנייה ומאז 1950 הוא ממשיך להיערך מדי 4 שנים. מחקרים קודמים מצאו כי אחוז השחקנים שייצגו בגביע העולם מדינות בהן הם לא נולדו נשאר יציב למדי מאז תחילת המפעל והוא נע בין 8 ל-12 אחוזים, וזאת בניגוד לאמונה הרווחת כי בשנים האחרונות חלה עלייה. בשנות ה-30 לא היו תקנות של פיפ"א מי רשאי לייצג מדינה מסוימת וכך קרה למשל  שהכדורגלן יליד ארגנטינה לואיס מונטי נכלל בהרכב ארגנטינה במשחק הגמר נגד אורוגוואי ב-1930   ו-4 שנים מאוחר יותר הוא הופיע במשחק הגמר במדי איטליה במשחקה נגד צ'כוסלובקיה.
ב-1962 אימצה פיפ"א לראשונה תקנות הנוגעות לאפשרות הייצוג והמעבר של שחקנים בין נבחרות לאומיות, וזאת במידה רבה על רקע המקרה של הכדורגל המפורסם אלפרדו די סטפנו יליד ארגנטינה שרשם 6 הופעות במדי ארגנטינה, 31 במדי ספרד וייצג גם את קולומביה (באופן לא רשמי) אך לא זכה להשתתף בטורניר הגביע העולמי. התקנות  קבעו כי:
1.    שחקן חייב להחזיק באזרחות של מדינה אותה הוא מייצג.
2.    אם שחקן ייצג נבחרת כלשהי הוא לא יוכל לייצג נבחרת אחרת.
3.     ייצוג נבחרת אחרת יתאפשר רק לשחקנים שהאזור או המדינה בה הם חיים קיבלו עצמאות ממדינה אחרת ובכך השחקן שינה את אזרחותו.
תקנות אלה שונו במקצת בעשור הראשון של המאה ה-21 וכיום שחקן יכול לייצג מדינה כלשהי שהוא מחזיק באזרחות שלה אם הוא עומד באחד התנאים הבאים:
א.    הוא נולד בה.
ב.    לפחות אחד   מהוריו הביולוגיים נולד בה.
ג.    סבתא או סבא שלו נולדו במדינה.
ד.    הוא חי ברציפות במדינה 5 שנים לפחות אחרי גיל .18
ה.    שחקן שייצג מדינה אחת לא יוכל לייצג מדינה אחרת אך  מדובר רק במשחקים במפעלים רשמיים ולא במשחקי ידידות. גם כיום היוצא מן הכלל הוא מצב בה השחקן  שינה את אזרחותו בגלל שינויים שחלו במדינה (לדוגמה: התפרקות ברה"מ ויוגוסלביה למספר מדינות או איחוד שתי מדינות גרמניה למדינה אחת).
בהמשך המאמר דן המחבר בכמה סיטואציות הקשורות לנושא שהייתה להן השפעה על הייצוג בטורנירי הגביע העולמי של פיפ"א.

שיתוף שחקנים מן התפוצות

איטליה 1934
כדי לחזק את הנבחרת הלאומית היו מקרים של מדינות שפנו אל שחקנים שיש להם שורשים במדינה למרות שהם לא נולדו בה ואולי אפילו לא דוברים את שפתה. מקרה אחד הוא של איטליה שאירחה את הטורניר ב-1934. בעידודו של השליט הפשיסטי בניטו מוסוליני  נעשתה פניה אל כדורגלנים מצטיינים מדרום אמריקה  ממוצא איטלקי לבוא לייצג את איטליה וכך כללה איטליה בסגל את אטילה דה מריה (יליד ארגנטינה), אנריקה גואיטה (ארגנטינה), אנפילוגינו גואריסי (ברזיל), לואיס מונטי (ארגנטינה) וראימונדו אורזי (ארגנטינה). מחבר המאמר כותב כי בשנים הראשונות אחרי הגעת השחקנים  מדרום אמריקה שכונו "אוריאונדי" ("המהגרים")  הם התקבלו בהתלהבות ולא הייתה בציבור מחלוקת בדבר השתייכותם לנבחרת. נקודת מפנה חלה אחרי המשחקים האולימפיים ב-1936 בה זכתה  איטליה במדליית הזהב בכדורגל כשהסגל הורכב משחקנים חובבים שכולם ילידי איטליה. לאור ההצלחה בטורניר האולימפי הועלתה הדעה כי אפשר להסתדר בלי האוריאונדי. בה בשעה, בהשפעת המשטר הפשיסטי החלו להישמע דעות לגבי מיהם "איטלקיים אמיתיים" תוך הטלת ספק בכשירותם לכך של יהודים וצוענים, חרף העובדה שמשפחותיהם ישבו דורות רבים באיטליה.
מרוקו 2018
משנת 2014 החלו במרוקו בניסיונות איתור של כדורגלנים באירופה שיש להם שורשים במרוקו וזאת במטרה לחזק את הנבחרת הלאומית. הניסיונות התרכזו בכדורגלנים ששיחקו בליגות הבכירות בצרפת, בלגיה והולנד. הניסיונות האלה כללו גם הטבות כספיות לשחקנים. לדוגמה, התאחדות הכדורגל של מרוקו חפצה בשירותיו של השחקן מוחמד איהטראן (נולד ב-2002 בהולנד)  ולכן שילמה בשנת 2019 עבור הטסת גופתו של אביו לקבורה במולדתו, מרוקו. מאמן נבחרת הולנד טען כי הוצע לשחקן גם תגמול כספי נוסף עבור הופעה בנבחרת מרוקו אך השחקן בחר לבסוף לייצג את הולנד. בטורניר הגביע העולמי של 2018, 17 מתוך 23 שחקני מרוקו נולדו מחוץ למדינה ושלושה שחקנים נוספים, ילידי מרוקו, היו בעלי אזרחות של מדינה נוספת. שמונה מהשחקנים היו ילידי צרפת, חמישה ילידי הולנד, שניים נולדו בספרד, שחקן אחד נולד בקנדה ואחד בבלגיה. רוב השחקנים האלה לא שלטו בשפה הערבית והשפה בה הם תקשרו ביניהם הייתה אנגלית למרות שרובם לא באו ממדינות דוברות אנגלית.

מדינות "מתפשטות" או  "נפרדות לחלקים"

גרמניה הנאצית ואוסטריה
הקטגוריה השנייה בה עוסק המחבר היא של מדינות המתפשטות לשטחן של מדינות שכנות או נפרדות לשתיים או יותר מדינות. כדוגמה למדינה מתפשטת הוא מביא את גרמניה הנאצית שסיפחה את אוסטריה לשטחה בחודש מרס 1938 במהלך שכונה "אנשלוס". שתי המדינות העפילו עוד קודם לכן לטורניר הגביע העולמי בחודש יוני בצרפת. בעקבות האנשלוס נמחקה אוסטריה מרשימת המשתתפות. לאוסטרים היו שחקנים מעולים. שליט גרמניה הנאצית, אדולף היטלר, שבדרך כלל לא התעניין במיוחד בכדורגל, תבע שבהרכב הנבחרת יהיו שישה גרמנים וחמישה אוסטרים או ההיפך. הכוכב הגדול של האוסטרים, מתיאס זינדלאר שהיה כבר בן 35, סירב לשחק בנבחרת המאוחדת יש האומרים שתירץ זאת בשל פציעה או בשל גילו המתקדם. שנה לאחר מכן, הוא ובת זוגו נמצאו מתים בדירתם ולא ברור עד היום אם מדובר היה בהתאבדות, רצח, או תאונת הרעלה בפחמן חד חמצני. משחקו האחרון במדי נבחרת אוסטריה התקיים ב-3 באפריל בוינה, נגד גרמניה, משחק שלפי התכנון של הגרמנים היה אמור להסתיים בתיקו והוא נועד לציין את "שובה של אוסטריה למולדת הגרמנית". ב-20 הדקות האחרונות כבשו האוסטרים שני שערים ודווח כי זינדלאר חגג בהתרסה מול היציע בו ישבו הנכבדים הגרמנים. בטורניר הגביע העולמי בצרפת, 9 מתוך 23 חברי סגל גרמניה היו אוסטרים. מאמן הנבחרת נאלץ להתמודד עם סיטואציה של שני מחנות שחקנים שמאד לא מחבבים זה את זה. הטורניר היה בשיטת "המפסיד יוצא" וגרמניה הודחה ממנו כבר אחרי הסיבוב הראשון.
התפרקות יוגוסלביה
כדוגמה למדינה שהתפרקה מביא המחבר את יוגוסלביה. המדינה השתתפה בטורניר הגביע העולמי ב-1990 שנערך באיטליה. כל השחקנים היו ילידי המדינה. שנה לאחר מכן פרצה במדינה מלחמת אזרחים שכתוצאה ממה היא התפרקה למספר מדינות.   כתוצאה מהמלחמה גם הושעתה יוגוסלביה מאליפות אירופה 1992 ומהגביע העולמי ב-1994. לגביע העולמי של 1998 העפילו שתיים מהמדינות שהיו חלק מיוגוסלביה: קרואטיה והרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה שהורכבה מסרביה, מונטנגרו וקוסובו. בסגל של יוגוסלביה בגביע העולמי ב-1990, שבעה  מתוך השחקנים היו קרואטים, יותר מבכל אחד מחלקי המדינה. לסגל של 1998 גייסה קרואטיה שני שחקנים ילידי גרמניה: ולדימיר וסלי ורוברט פרוסינצקי. לסגל של 2002 הם גייסו עוד 4 ילידי גרמניה ושני שחקנים ילידי אוסטריה. הם נכשלו בניסיון לגייס שחקן נוסף, זלטאן איברהימוביץ' שנולד בשוודיה ב-1981. אימו של איברהימוביץ' היא ממוצא אלבני-קרואטי ואביו נולד בבוסניה.  תיאורטית יכול היה איברהימוביץ' לייצג את אלבניה, בוסניה או קרואטיה... כמו איברהימוביץ', כ-50% מהשחקנים שהיו יכולים לייצג את אחת המדינות בהן נולדו הוריהם או הסבים שלהם, בחרו לייצג את המדינה בה הם נולדו. בנבחרת שוויץ  של 2010 היו 4 שחקנים שהיו יכולים לבחור לייצג את קוסובו, אלבניה או סרביה.

שחקנים ילידי מושבות או מהגרים ממושבות לשעבר

פורטוגל 1966
הקטגוריה השלישית בה עוסק המאמר הוא בשחקנים ילידי מושבות או בעלי שורשים במושבות לשעבר.  נבחרת פורטוגל הייתה נבחרת חלשה למדי בשנות החמישים של המאה ה-20 ולא הצליחה להעפיל לגביע העולמי. שליט המדינה באותה תקופה, הדיקטטור אנטוניו דה אוליביירה סאלזאר ראה בקידום הנבחרת ערך חשוב וביקש לחפש כישרונות לנבחרת במושבותיה ובעזרתם העפילה המדינה למשחקי הגביע באנגליה ב-1966 וסיימה בהם במקום השלישי. כוכב הנבחרת היה יוזביו, יליד המושבה מוזמביק (קיבלה עצמאות מפורטוגל רק ב-1975). עוד שלושה שחקנים ילידי מוזמביק נכללו בסגל: הקפטן מריו קולונה, ויסנטה והילאריו (כל הארבעה שותפו במשחקים בטורניר). אחרי הצלחת פורטוגל בגביע העולמי של 1966 קיבל יוזביו, שחקנה של הקבוצה הפורטוגלית בנפיקה ליסבון מאז 1961, הצעה  יוקרתית לעבור לקבוצה איטלקית, אך סאלאזאר מנע זאת ממנו והכריז כי יוזביו הוא "נכס לאומי". יוזביו טען שנים אחר כך כי הוא היה למעשה  מעין עבד של הרודן הפורטוגלי   שפיקח באופן הדוק אחרי נסיעותיו מחוץ למדינה  ולא אפשר לו חופש תנועה בעולם.
צרפת 
צרפת זכתה בטורנירי גביע העולם ב-1998 וב-2018 ובשני המקרים ליותר מחצי משחקני הסגל היה לפחות הורה אחד שלא נולד בצרפת. בשני הטורנירים היו בסגל הצרפתי רק שני שחקנים שהם עצמם לא נולדו במדינה.  מחבר המאמר מגדיר את נבחרות צרפת כמשקפות את צרפת הקולוניאלית וצרפת הקולטת מהגרי עבודה. לא כל הציבור בצרפת התלהב משילוב בני המהגרים בנבחרת וראשי מפלגות הימין אף יצאו נגדה. מקרה מפורסם הוא של השחקן כריסטיאן קראמבו שנולד ב-1970 בניו קלדוניה, שהיא טריטוריה צרפתית באוקיאנוס השקט.  קרמבו הגיע לצרפת בגיל 17 והיה חבר בנבחרת הלאומית מ-1992 עד 2002 כולל בטורניר ב-1998. היו קריאות להדיח אותו מן הנבחרת מאחר שראו כי הוא לא שר את הימנון המדינה לפני המשחקים. עוד נטען כי הוא כלל לא יודע את מילות ההימנון.  התגלה כי סבא של אבא שלו הובא לצרפת ב-1931 והיה "אחד המוצגים" בתערוכת "גן החיות האנושי" שנועדה להציג את "המגוון של האימפריה הצרפתית". הוא היה אחד מאלה שהוגדרו בתערוכה כ"קניבלים". כריסטיאן קראמבו טען כי לא שר את ההימנון מאחר שידע את ההיסטוריה של העם שלו כשהוא רומז למוצגים האנושיים בתערוכה  ולדיכוי המאבק לעצמאות של ניו קלדוניה.
בשנת 2010 סיימה צרפת אחרונה בבית המוקדם שלה בגביע העולמי ובין היתר נוצחה על ידי דרום אפריקה ומקסיקו. מרין לה פן, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני "החזית הלאומית" טענה כי הכישלון נבע מה"מיגוון" של הנבחרת. בנוסף לכך דלפה ב-2011 אמירה של  מאמן הנבחרת הלאומית לורן בלאן כי יש להציב מיכסה של שחקנים "לא לבנים" בנבחרת הלאומית. מיכסה כזו תבטיח לדבריו כי בכל מקרה יובטח מקום ל"צרפתים לבנים" בנבחרת.

חיזוק הנבחרות הלאומיות דרך "אקדמיות לצעירים"

נושא זה מוזכר בקצרה לקראת סוף המאמר. במדינות שביניהן ספרד, אנגליה, גרמניה ואיטליה הוקמו "אקדמיות לשחקנים צעירים" שאליהן מגיעים  בני נוער ממדינות שונות כדי להתפתח כשחקנים. אם הם מגיעים לרמה מספיקה הם יכולים להשתלב בקבוצות הבוגרות וגם לקבל אזרחות ולשחק בנבחרת הלאומית. קטאר, מאחרת טורניר הגביע העולמי ב-2022 הקימה את אקדמיית "אספייר". בוגרי האקדמיה, רובם ילידי אפריקה, אם יזכו לחוזה של 5 שנים בקבוצה, יוכלו לייצג את נבחרת קטאר.
המחבר טוען כי שחקנים היכולים לבחור איזו מדינה לייצג, יבחרו בדרך כלל את המדינה שיש לה נבחרת כדורגל חזקה יותר אלא אם כן הם מעריכים כי הם לא יבחרו לאותה הנבחרת.

מקור:

Gijsbert Oonk. Who May Represent the Country? Football, Citizenship, Migration, and National Identity at the FIFA World Cup. THE INTERNATIONAL JOURNAL OF THE HISTORY OF SPORT 2020, VOL. 37, NO. 11, 1046–1065 https://doi.org/10.1080/09523367.2020.1844188

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.