יורם אהרוני | כדורגל | 02/05/2023

25 שנים למשחק השרוכים

(בתמונה: אצטדיון קרית אליעזר בו נערך המשחק, בעת משחק דרבי חיפאי)

יורם אהרוני

בעונת 1997/98 שימשתי כמאמן הכושר של קבוצת הכדורגל "הפועל" בית שאן. זה מה שרשמתי אז, אחרי המשחק במחזור ה-29 שכונה: "משחק השרוכים"

בשל השיפוצים ביציעים, הפועל בית-שאן יכולה הייתה יכולה אולי לארח במגרשה קבוצות כמו אשדוד, כפר-סבא או בני-יהודה שבאו עם מעט מאד אוהדים אבל בודאי שלא קבוצה במרוץ לאליפות כמו בית"ר ירושלים. אני חושב שהמשטרה נהגה נכון בכך שכפתה על בית-שאן להעביר את המשחק לאצטדיון גדול.
הוחלט לקיים "הצגה כפולה" בקרית-אליעזר: במשחק הראשון ארחה "מכבי" חיפה את ראשון-לציון למשחק חסר חשיבות לצמרת או לתחתית ובמשחק השני נקבע שיתמודדו בית-שאן נגד בית"ר. 

ההכנות למשחק

השבוע שלפני המשחק היה השבוע בו חלו יום הזיכרון ויום העצמאות. הגעתי באותו שבוע רק לשני אימונים. ביום ראשון ערכתי "חימום מורחב" לאותם שחקנים שלא פתחו בהרכב יום קודם לכן נגד "מכבי" תל-אביב: סער רחמים, אלמוג חזן, שי אלקסלסי, מוטי בן-חמו, איימן חלאחלה, ג'מיל חאדר, מאיר מליקה, אודי שנורמן וחנוך מררו. עוזר המאמן אליאס לוי (אחיו של אלישע לוי) עבד עם שחקני ההרכב. כאשר עברה כל הקבוצה לעבוד עם אלישע רצתי עם יהודה עמר כעשר דקות מסביב לקווים.
ביום ששי העברתי חימום בלבד. בשלב זה של העונה, כאשר נותרו רק שני משחקים לסיומה, אין צורך יותר באימוני סבולת. שבוע קודם לכן עוד רצו השחקנים 10 פעמים מרחבת ה-16 לרחבה הנגדית (כ–70 מטר) במעין "מרוץ שליחים מתמשך" של שלושה שחקנים: הריצה של אחד היא המנוחה של שני חבריו.
יצאנו לחיפה ביום המשחק בשעה מוקדמת ועלינו תחילה למלון על הכרמל  שם היה אפשר לשתות משקאות קרים וחמים, לאכול פרי ולערוך את התדרוך האחרון. לאלישע לא היה הרבה מה לומר. המצב בטבלה היה ברור: לפני המחזור היו ל"הפועל" ירושלים 31 נקודות, 31 נקודות היו גם לבית-שאן, ל"בני-יהודה" היו 28 ולבאר-שבע – 27. אשקלון נקבעה מזמן כיורדת הראשונה והיו לה 21 נקודות. ניצחון של בית-שאן היה מוציא אותה סופית ממאבקי הירידה אך כך גם הפסד של באר-שבע. בצמרת הובילה בית"ר בהפרש של נקודה על "הפועל" תל-אביב. בית"ר הייתה חייבת לנצח בשני במשחקים האחרונים, בהנחה ש"הפועל" תל-אביב לא תתקשה לנצח באותה שבת את "הפועל" פתח-תקווה שהייתה משוחררת ממאבקי אליפות או ירידה ובמחזור האחרון את אשקלון, שכאמור כבר ירדה.
בהעדרם של עמי אזולאי ויהודה עמר הפצועים תופקד שי אלקסלסי כבלם קדמי וג'מיל חאדר כקשר אחורי.
ירדנו באוטובוס במורדות הכרמל וראינו את האצטדיון המלא באוהדים.
לבית-שאן הוקצה חדר הלבשה צדדי, מאחורי השער הדרומי, סמוך לחדר ההלבשה של השופטים. בדרך כלל מקובל שמאמן הכושר הוא האחראי לכך שהקבוצה תצא בזמן לשדה המשחק. אולם, משהתקרבה שעת הפתיחה, בא אלי נציג ערוץ 2, ששידר ישירות את המשחק, וביקש שלא נחפז לצאת. לתדהמתי הוא הסביר כי יש "הסכם לא כתוב" כי המשחק מתחיל באיחור של כמה דקות ובזמן הזה משדרים פרסומות. המשחק נפתח באיחור של כתשע דקות. באותם רגעים התמודדו בשכונת התקווה "בני-יהודה" נגד  "הפועל" חיפה וב"טדי" ארחה "הפועל" ירושלים את באר-שבע. 

מהלך המשחק

בדקה הרביעית מסר סרג'ן צולקוביץ' אל ג'רי (זלקו אצ'יץ') למרכז וזה המשיך פנימה וקבע יתרון מפתיע לבית שאן. בית"ר לא הצליחה ליצור איומים ממשיים ובדקה ה–38 בעט שמעון דנן מזווית קשה, הכדור עבר את שוער בית"ר, יצחק קורנפיין ונעצר רק בידו של מגן בית"ר, שמוליק לוי, שעמד על קו השער. פנדל וכרטיס אדום ללוי!
איתן טייב ניגש כמובן לבעוט אחרי שניצל את כל הפנדלים שניתנו לו במהלך העונה. איתן בועט בדרך כלל "חזק למסגרת". הפעם הוא בעט לשמיים...מאותו רגע הפסיק למעשה איתן לתפקד על המגרש. אני זוכר שאליאס ציין זאת במפורש כבר בתחילת המחצית השניה. בית"ר התעודדה, יצאה קדימה ובדקה האחרונה של המחצית הראשונה הצליח סטפן שאלוי  לגבור על שי אלקסלסי  ומאיר כהן ולנגוח פנימה. הדיווחים על מה שקורה במגרשים האחרים זרמו כל הזמן. בבלומפילד התוצאה בין "הפועל" תל-אביב ל"הפועל" פתח-תקווה הייתה עדיין מאופסת כאשר ירדנו למחצית. בשכונת התקווה הובילה "הפועל" חיפה על המקומיים 0:4 (בבית שאן אמרו: מאמן הפועל חיפה, אלי גוטמן, אף פעם לא מחלק מתנות...) והכי חשוב, בטדי הובילה "הפועל" ירושלים 0:1 על באר-שבע.
 בדקה ה–63 בעט  יוסי אבוקסיס כדור עונשין, עקף את חומת בית-שאן והעלה את בית"ר ל-1:2. עוד לפני הבעיטה שלח אותי אלישע לערוך חימום לאלמוג חזן. ג'רי, שסחב פציעה כבר הרבה זמן, ביקש לצאת ואלישע החליט להמר על אלמוג כקשר במקומו. גם החילוף הבא שביצע אלישע היה שגרתי למדי: מוטי בן-חמו במקום שמעון דנן בדקה ה–78. לאורך כל העונה התקשה שמעון דנן לסיים משחק וכמעט תמיד הוחלף. לעומת זאת החילוף האחרון שביצע אלישע היה מאד לא שגרתי: הוא הוציא את ביבו (אבי דנן), ששיחק כמגן ימני והעלה במקומו את מאיר מליקה. תאמרו: חילוף שגרתי למדי, קבוצה בפיגור מוציאה מגן ומכניסה חלוץ ואחד הקשרים (אלמוג חזן) מוסט לאחור, אולם לא קרה שאלישע עשה דבר כזה במהלך העונה. שחקני הרביעיה האחורית הוחלפו אצלו רק במקרה של פציעה. אלישע אף פעם לא דיבר אתי על מהלכיו בכדורגל. אליאס היה פתוח קצת יותר: "אלישע החליף את שמעון ואבי (ביבו) דנן כי הם ידועים כאוהדי בית"ר ירושלים!" שתי דקות אחרי החילוף האחרון התקבלה ההודעה כי נסתיימו המשחקים האחרים. "הפועל" תל-אביב הצליחה לכבוש שער ניצחון בבלומפילד, בשכונת התקווה הסתיים המשחק ב-1:4 ובירושלים הפסידה באר-שבע 1:0. המשמעות: בית-שאן נשארה בליגה אך בית"ר חייבת לנצח בשביל להמשיך ולהוביל את הטבלה. אנשי ההנהלה של בית שאן החלו לחגוג. אחד מהם עזב את הספסל והלך לטפל בחלוקת ההכנסות עם אנשי "מכבי" חיפה. מנהל הקבוצה של בית שאן, אבי לוי, שראה כי החלוץ הסלובני פרימוז גליהה עצבני משהו, אמר לו להרגע כי לחובתו היה כבר כרטיס צהוב אחד. שלושת השחקנים שהכניס אלישע ידועים כשחקנים "שלא עושים חשבון". בדקה ה–86 פרץ מליקה מצד שמאל, מסר לאגף השני לאלמוג חזן שבעט חזק מחוץ לרחבה והדהים את קורנפיין. 2:2 !!! זינקתי מן הספסל ורצתי אל המגרש לחבק אלמוג. אלמוג המשיך לעבר הספסל שלנו וזכה לחיבוק גם מג'רי. גם ג'מיל ניגש לחבק את אלמוג. למחרת באימון אמר לי ג'רי: "שנינו היינו התמימים היחידים שחשבנו שעוד יש כאן משחק..." ומה עשו השחקנים האחרים? הטלוויזיה תפסה את סרג'ן כשהוא שם את שתי ידיו על הראש, משל כאילו ארע אסון. שאר השחקנים נראו כאדישים. יותר מאוחר הם אמרו שהיו מפוחדים.
לבית"ר לא היה עכשיו מה להפסיד. כולם עלו למעלה. פעם אחר פעם הם בעטו אבל מאיר כהן זינק והדף. אליאס אמר: "לא יעזור כלום, הפועל תל-אביב תהיה האלופה". כעבור כמה דקות חטף מליקה כדור נוסף ומסר לסרג'ן שעמד חופשי מול קורנפיין. 2:3? איפה...סרג'ן בעט, יש אומרים מסר, את הכדור הישר לידיו של השוער. לדעתי סרג'ן אף פעם לא הצטיין בעימותים מול השוער. סרג'ן היה שחקן שהבקיע בעיקר בנגיעה אחת או בנגיחות.
הסוף ידוע. בדקה השלישית של תוספת הזמן כבש אישטוון פישונט שער שהיה מעורב בו גם קורנפיין שעלה לרחבת בית-שאן במאמץ אחרון להשיג שער. 
אחרי הבקעת השער קפצו אוהדי בית"ר מעל הגדרות ופרצו למגרש. לא ניתן היה לחדש אותו. אחד מאוהדי בית"ר ניגש אלי ושאל: "מי זה מספר 7 הזה (אלמוג חזן)? מה הוא חושב לו?". רק באותו הרגע התחלתי לחוש קצת פחד והתקדמתי אל חדר ההלבשה יחד עם כל שאר אנשי הקבוצה. לאחר מאמצים רבים חודש המשחק אך רק לשם ביצוע בעיטת פתיחה. השופט איל צור שרק מיד לסיום ולא אפשר השלמת שתי הדקות שנותרו לתוספת הזמן. הרכב בית שאן: מאיר כהן, איתן טייב, שי אלקסלסי, ביבו, קובי גנון, ג'מיל חאדר, גלה פנצ'ולדזה, ג'רי, שמעון דנן, פרימוז גליהה, סרג'ן צ'ולקוביץ'. שולבו: אלמוג חזן, מאיר מליקה ומוטי בן-חמו. 

אחרי המשחק

כעסתי כאשר ראיתי שחקנים צוהלים בחדר ההלבשה. אמרתי: "נכון, נשארנו ליגה. אבל היינו יכולים לצאת ענקים". אז עוד לא ידעתי מה יהיו כותרות העיתונים למחרת. בנסיעה בדרך חזרה עצרנו לרגע. באוטובוס הייתה טלוויזיה וראינו את תקציר המשחק בתכנית הספורט. מפאת לחץ הזמן הכתבה הייתה קצרה יחסית ולא היה בה משהו מיוחד. 
חזרתי הביתה ברגשות מעורבים. מצד אחד שמחתי על כך שהקבוצה ניצלה סופית מירידה לליגה השנייה. מצד שני, הרגשתי פספוס ענק על כך שלא ניצחנו את "בית"ר", או הוצאנו מהם תיקו, לכל הפחות. חשבתי שהשחקנים היו יכולים להתאמץ יותר אבל בשום מקרה לא חשבתי שהייתה כאן "מכירה". ידעתי בודאות כי צוות המאמנים עשה ככל יכולתו לנצח במשחק. כתבתי ביומן שלי לצד ההרכב ומבקיעי השערים: "... אלמוג השווה ואז התחיל הביזיון בראשותם של איתן, קובי וסרג'ן והשאר יסופר בתולדות ישראל...".
 נשאר רק לבדוק מה חשבו השחקנים בדקות המכריעות. הפתיעה אותי במיוחד תגובתו של מאיר מליקה, הידוע כאחד שעבר משחקים קשים בליגה בקבוצות השונות בהן שיחק. הוא סיפר לי שכאשר שיחק ב"מכבי" תל-אביב הוא נאלץ יחד עם חבריו להתרכז במרכז שדה המשחק ב"טדי" אחרי ניצחון חוץ על בית"ר. מליקה אמר לי: "ראיתי את אוהדי בית"ר על הגדרות וממש פחדתי. התחלתי לתכנן מה לעשות. עלתה בי המחשבה לקחת את הכדור לפינה, ליד דגל הקרן, בקו הרוחב שבהמשך השער שלנו. זו הנקודה הקרובה ביותר לחדר ההלבשה שלנו. חשבתי שברגע שהשופט ישרוק לסיום אפתח בריצה מהירה לחדר ההלבשה וכך לא יספיקו אוהדי "בית"ר לתפוס אותי..." . גם קובי גנון, יוצא "מכבי" חיפה אמר כי פחד מאד: "אתה נאיבי", הוא אמר לי, "אם לא היינו מפסידים, אוהדי בית"ר היו עושים בנו לינץ'..."

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.