איציק בן מלך | ספורט הישגי | 18/03/2024

ניהול עומסים בספורט, חלק ז'

תקציר ניר עמדה

ריכוז: ד"ר איציק בן מלך

אלול תשפ"ב, ספטמבר 2022

 

את ניר העמדה המלא אפשר לקרוא בכתובת: https://www.wincol.ac.il/?item=59374&section=2580

פרק חמישי - המאמרים

ניהול עומס העבודה ותכנון הביצועים בכדורסל המקצועני

ד"ר ננד טרוניץ' [1]

                                          

יש פער גדול בין יכולותיו של השחקן ובין הביקוש הממוצע למשחקים, וכתוצאה מפער זה נגרמות פציעות לשחקנים (בעיקר פציעות בשרירים אצל שחקנים מקצוענים). משום כך עלינו להתאים באופן אישי את תוכניות האימונים לשחקנים בעזרת שימוש בטכנולוגיה חדשה, שתסייע לנו למדוד את העומסים ולעקוב אחר תהליכי השיקום כדי לדעת מתי שחקן מסוגל לחזור לשחק לאחר פציעה.

נסיעות, ניהול, עניינים משפחתיים, פיננסיים וחברתיים – כל אלה משפיעים על הכנת השחקנים. לעיתים קרובות שחקנים מבלים זמן רב יותר עם המאמן מאשר עם הוריהם, לכן מאמנים אינם צריכים לעסוק רק בהעברת ידע טכני וטקטי. הנחלת החוקים והכללים לשחקנים היא אחריות גדולה, אולם להיות מאמן זו שליחות.

בכדורסל ברמות הגבוהות האתגר הגדול ביותר הוא כנראה יצירת איזון בין הצרכים האישיים של השחקן ובין צורכי הצוות. הצעד הראשון ביצירת איזון כזה הוא הגדרת הפרופיל של השחקנים על פי הקריטריונים האלה: מצב בריאותי, מין, גיל, גודל ומבנה גוף, היכולת הגופנית, יכולת אימון ולמידה, יכולת התאוששות, אורח חיים ורווחה, צורת חשיבה, מיומנויות השחקן ועוד.

בשל התכיפות הגבוהה הן של האימונים והמשחקים הן של הנסיעות למרחקים ארוכים בכדורסל המקצועני, כמעט בלתי אפשרי לעבוד על שיפור המיומנויות האישיות של השחקנים. בזמן תרגול צוות לא נותר זמן לעבוד באופן פרטני עם כל שחקן, משום כך עלינו לעשות זאת לפני או אחרי האימון כדי לדון, לשתף ולהבין את צורכיהם האישיים של השחקנים.

בכדורסל עילית יש לתכנן מערכת להשגת ביצועים גבוהים. תכנונה של מערכת כזו הוא המפתח להצלחה. משום כך חשוב "לתפור" לכל שחקן "חליפה אישית", והדבר מתחיל כמובן בבדיקה ובמדידה. במדעי הספורט הנתונים שמשמשים לתכנון מערכת ביצועים, מבוססים על ממוצע, אולם ברוב המקרים הסתמכות על הממוצע אינה עוזרת. שימוש בממוצע כדי לקבוע תוכנית אישית לספורטאי, מחמיץ את ההזדמנות להתייחס ליכולותיו האישיות של כל שחקן.

ניסוח שאלות והפנייתן לשחקנים יסייעו להבין היטב את צורכיהם האישיים. לעיתים קרובות עלינו לשאול את השחקנים שלנו לדעתם על האימון ועל העומס, ולקבל מהם משובים. הבדיקה הנפרדת הזאת חשובה מכיוון שהסביבה משפיעה על תוקף הנתונים הנאספים. חשוב גם לבחון שחקנים בסביבתם הביתית.

פיתוח תוכנית אישית לכל שחקן מצריך זמן נוסף, אולם הדבר משתלם משום שגישה בין-תחומית זו מניבה תוצאות יוצאות מן הכלל.

עיצוב טבלה אישית לכל שחקן מסייעת לקבל תמונה מלאה על מצבו של השחקן. בטבלה ייכללו הנתונים האלה: ניתוח הביצועים של השחקן, בריאותו, הכוח והתפקוד שלו, אימון נפשי, התזונה שלו, התאוששותו וסגנון חייו.

אפשר גם לערוך עבור השחקן אימון מיוחד ברמת עצימות נמוכה – מפגשים של 15–30 דקות בשעות הבוקר המוקדמות בחוץ אם רמת המתקנים של חדר הכושר ירודה. אפשר גם לחבר שני אימונים לאימון אחד של שעתיים וחצי. אפשרות אחרת היא להתאמן מחוץ למגרש. המטרה העיקרית של אימונים אלה היא לשמור על האיזון ועל מצבו היציב של השחקן. לגישה הכוללת ולקבלת החלטות כוללת יש תרומה רבה בהשגת מטרה זו.

בתהליך הניטור חשוב למדוד גם את העומס הנפשי והרגשי של השחקן. במרבית המקרים  אנו נותנים את הדעת רק על מאמציו הגופניים ואיננו מתייחסים להיבטים האישיים והרגשיים שלו.

 

באימון כדורסל יש שלוש מטרות חשובות:

1. להכין את הגוף ולהגן עליו,
2. לעורר חשיבה ולקבע אותה ו-
3. ללמוד תנועה ולשפר אותה.

 

מכיוון שצוות מורכב מיחידים, הדבר הראשון שחשוב לזכור הוא להיות מאמן שמפתח שחקן. הדבר השני, הוא שבלי משמעת, אין אנו יכולים ללמד את השחקנים דבר. הגישה "מה שטוב לאחד, טוב לכולם" לא הוכיחה את עצמה בשום ענף ספורט.

ניהול עומס עבודה

ככל שניהול עומס העבודה טוב יותר, הביצועים משופרים יותר ופחות פציעות נגרמות. בימינו אלה פציעות ספורט נהיו מגיפה. בארצות הברית בלבד, נפצעים מדי שנה כמיליון וחצי ספורטאים בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. אומנם תופעות של אימון יתר ופציעות נגרמות מסיבות רבות, אך מחקרים עדכניים מראים כי ניהול לקוי של עומס עבודה הוא גורם המשפיע באופן מובהק על פציעות ומחלות בתחום ספורט. במאמר זה נציג עקרונות מנחים ואסטרטגיות לניהול עומס עבודה שהוכחו כנכונים, כשהמטרה היא להקקטין את הסיכון למחלות ולפציעות אצל שחקני כדורסל ולשפר את הביצועים.ביצועיהם.

התפיסות העיקריות של ניהול העומס נשענות על הידע הבסיסי של המושגים האלה:

עומס – עומס מורכב מגורמי לחץ ספורטיביים ולא ספורטיביים. העומס אינו מצוי רק בעבודה או באימון, אלא גם בתחרות, בפעילויות פנאי, במשפחה, בשיעורי בית וכדומה. אפשר למיין את העומס לשתי  קבוצות: עומס חיצוני ועומס פנימי.

עומס חיצוני – עומס חיצוני הוא הגירוי החיצוני המופעל על הספורטאי. הכוונה היא לעבודה הגופנית  הספורטיבית והלא ספורטיבית שאפשר למדוד אותה באופן אובייקטיבי, למשל מספר המאוצים [הספרינטים], המשקל המורם, המרחק הכולל, והיא מתבצעת בתחרות, באימונים ובחיי היום-יום. עומס חיצוני נמדד בדרך כלל באמצעות מערכת ניווט לוויינית GPS)), שעוני מדידה (כרונומטר), מדי תאוצה, דינמומטרים וכדומה.

עומס פנימי – עומס פנימי הוא התגובה הגופנית והנפשית הייחודית של השחקן על העומס החיצוני וכן על גורמי לחץ נוספים בחיי היום-יום, גורמים סביבתיים, ביולוגיים אחרים. עומס פנימי נמדד באמצעות מדדים אובייקטיביים של קצב לב, ריכוז לקטט בדם וכן באמצעות מדידות סובייקטיביות, כמו מאמץ נתפס (RPE).

עומס פנימי לעומת עומס חיצוני – בעוד מדידת העומס החיצוני מלמדת על העבודה שביצע הספורטאי ועל יכולות הביצוע שלו, מדידות של עומס פנימי מלמדות על תגובת גופו של השחקן לאימון. ניטור עקבי של העומס הפנימי של השחקן יכול לעזור לזהות את הצורך שלו בהתאוששות, לחזות ירידות בביצועיו, לצפות בעיות בריאותיות ולהתאים לו את תוכניות האימונים והתחרות. ניטור העומס הפנימי הוא הבסיס לתוכנית יעילה של ניהול עומס העבודה.

 

 מדידת העומס הפנימי

שיטה פשוטה, יעילה ותקֵפה למדידת עומס פנימי היא שימוש בסולם דירוג המאמץ הנתפס (RPE) שפיתח מדען הספורט האמריקני, ד"ר קארל פוסטר. השימוש בטכניקה זו מחייב את הספורטאי לדרג את הקושי הכולל של כל מפגש (sRPE) בסולם של 10 נקודות. המכפלה של קושי המפגש שציין הספורטאי ושל משך המפגש (בדקות) היא ה"עומס" שנקבע למפגש, והוא מצוין ביחידות שרירותיות (עומס=X RPE  משך בדקות). שיטה זו אינה דורשת ציוד, והיא תקפה לניטור עומס פנימי ברוב פעילויות הספורט, האימונים והתחרויות.

 

סולם RPE מתוקן של פוסטר המשמש לדירוג קושי הפעילות

 

 

החישובים המקוריים שנעשו בשיטת sRPE:

1. עומס המפגש = RPE של המפגש X משך זמן המפגש (בדקות)
2. עומס יומי = הסכום של עומס האימון בכל המפגשים במשך היום כולו
3. עומס אימונים שבועי = הסכום של כל עומסי האימונים היומיים בשבוע
4. מונוטוניות = סטיית תקן של עומס האימון השבועי
5. מאמץ = עומס אימון יומי או שבועי  X מונוטוניות

 

 

sRPE לעומת ניטור קצב הלב

ניטור קצב הלב (HR) משמש לעיתים קרובות להערכת עומס פנימי. שיטה זו מבוססת על הקשר הליניארי בין קצב הלב ובין קצב צריכת החמצן בפעילות גופנית המתבצעת בקצב קבוע. השיטה מחייבת שימוש במד דופק.

למרות שימושיו במדע, לניטור קצב הלב יש שתי מגבלות עיקריות:

1. ניטור קצב הלב ממעיט בהערכת העומס הפנימי בפעילויות קצרות המתבצעות בעצימות גבוהה, כלומר בפעילויות אן-אירוביות קצרות (כגון ספרינטים ואימוני כוח), ומשום כך יעילותו מוגבלת לפעילויות אירוביות.
2. קצב הלב במנוחה, בפעילות גופנית תת-מרבית ובפעילות גופנית מרבית משתנה מדי יום (כך למשל קצב הלב בפעילות גופנית תת-מרבית משתנה בשיעור של עד 6.5%(. בלי כיול שגרתי של קצב הלב על פי אזורי אימון קצב הלב הייחודיים לספורטאי, חישובי עומס פנימי הנגזרים מקצב הלב יהיו לא מדויקים.

אומנם ניטור דופק הלב יכול לתת מידע נוסף על מצבו הגופני של השחקן באימונים או באירועים בעלי אופי אירובי, אולם הוא אינו יעיל בחישוב כמות העומס הפנימי בכל הפעילויות שמבצעים הספורטאים באימונים ובתחרות. שיטת ה-sRPE היא פשוטה יותר ומאפשרת כימות מדויק של עומס פנימי באימונים ובתחרויות במגוון רחב של ענפי ספורט.

עומס עבודה לא מותאם הוא הגורם העיקרי לפציעות

לעייפות יתר יש משקל רב בגרימת פציעות, מכיוון שהיא פוגעת ביכולת קבלת ההחלטות של הספורטאי, בקואורדינציה שלו ובשליטה העצבית-שרירית של גופו. ככל שהעומס החיצוני גדול מן היכולת של הספורטאי להתמודד עימו, כך הסיכון של הספורטאי לפציעה עולה. לדוגמה, בהוקי קרח מקצועני, זמן המשחק הממוצע של שחקן במשחק מסוים מנבא באופן משמעותי את הסיכון שלו לזעזוע מוח. בכדורגל, עייפות כללית של השחקן מגבירה את הסיכון לפציעות ברצועות הצולבות-הקדמיות (ACL).

הסיכון לפציעה גובר במקרים האלה:  1) כאשר מטילים עומס עבודה רב על ספורטאים אשר לא הוכשרו פסיכולוגית ו/או פיזית לסבול את העומס שנקבע עבורם, במילים אחרות הם אינם מאומנים לכך.

2) כאשר הספורטאים בכושר ומאומנים היטב, אך זקוקים למנוחה.

בשני המקרים הללו עומס העבודה עולה על יכולת הספורטאי, ומצב זה גורם לעייפות יתר ולסיכון מוגבר לפציעה. מטרת ניהול עומס העבודה היא להקטין את הסיכון לפציעה ולשפר את הביצועים. זאת אפשר לעשות באמצעות זיהוי עייפות יתר, זיהוי הגורמים לעייפות והתאמה מתמדת של מנוחה, התאוששות, אימונים ותחרות למידת העייפות הגופנית והנפשית האישית של הספורטאים, הכושר שלהם, בריאותם ורמות ההתאוששות שלהם.

כיצד קובעים מהו עומס העבודה המיטבי?

עומס עבודה מיטבי הוא יעד משתנה. העומס המיטבי עבור כל ספורטאי משתנה תדיר על פי הגורמים האלה: שלב בעונה, מצב האימון, רמת הכושר והעייפות, איכות השינה, גורמי לחץ לא ספורטיביים ועוד. קביעת עומס העבודה המיטבי והתאמת תוכניות האימון ליכולת המשתנה של כל ספורטאי הן גם אומנות וגם מדע. זהו תהליך מתמשך שנדרשים בו בדרך כלל ניטור יום-יומי של עומס פנימי, מדידה של עומס חיצוני (לרוב עומס של משך או מרחק), מעקב אחר מדדי בריאות, ושימוש בכל האמצעים האלה כדי להתאים עבור הספורטאי את תוכנית האימונים, ההתאוששות והמנוחה.

 

 

 

 

 

 

הכלים לניהול יעיל של עומס עבודה

באמצעות שני הכלים הפשוטים שלהלן אפשר ליישם תוכנית יעילה לניהול עומס עבודה.

1. יחסי אמון ותקשורת פתוחה בין השחקנים, המאמנים וצוות האימון

מכיוון שהמידע בתוכנית הניטור מתקבל מדיווח עצמי של הספורטאי ומשמש כדי לכמת את מידת העומס הפנימי וכדי לקבוע את מוכנות הספורטאי לאימון, על השחקנים לדווח נתונים ולמלא את המשוב שלהם בכנות רבה ככל האפשר.

 

2. תוכנה איכותית לניהול עומסי עבודה

כדי להגביר ככל האפשר את מידת ההשקעה של ספורטאים, יש להשתמש בתוכנה המסוגלת לבצע את שתי הפעולות האלה:

1) איסוף מהיר ונוח של נתונים איכותיים ומשמעותיים מן הספורטאי

2) ניטור מדדי בריאות, עומס פנימי וחיצוני

ניהול יעיל של עומסי עבודה מתמקד בעיקר בניטור עומס פנימי, זיהוי עייפות יתר וגורמי לחץ חיצוניים.

לצוותים מקצועיים רבים יש גישה לטכנולוגיית ניטור יקרה (GPS, מעקב וידאו וכדומה), אולם טכנולוגייה כזאת אינה הכרחית לניטור עומס מוצלח אצל הספורטאים. אומנם מכשירי מעקב מסייעים בניטור עומס חיצוני, אך הם אינם יכולים לתת מידע על עומס פנימי. על כן אין צורך בציוד יקר כדי לשמור על ביצועים טובים של אתלטים ולמנוע פציעות. בעשרות שנות מחקר מדעי וניסיון אמפירי, לא זוהה שום סמן המעיד על סיכון מוגבר לפציעה או על אימון יתר, וכיום שיטת העבודה המומלצת היא גישה רב-גונית לניהול עומס עבודה והתאוששות. על פי גישה זו נאספים ומנותחים מדדים סובייקטיביים ואובייקטיביים, וכן מנטרים בזהירות וביעילות את מדדי המפתח האלה:

עומס כרוניCL ,chronic load) ) הוא העומס השבועי הממוצע (עומס=משךRPE X ) בארבעת השבועות האחרונים. בדרך כלל, ככל שהעומס הכרוני גבוה יותר, הספורטאי בכושר רב יותר. במצבים מסוימים, אפשר לחשב עומס כרוני גם באמצעות ממוצעים משוקללים הנעים אקספוננציאלית, לתקופות ארוכות מארבעה שבועות.

עומס אקוטי  (AL ,acute load) הוא העומס המצטבר בשבוע הנוכחי.  בדרך כלל, ככל שהעומס האקוטי גבוה יותר, הספורטאי עייף יותר (בניגוד לעומס כרוני). במצבים מסוימים, אפשר לחשב עומס אקוטי גם על פי תקופות קצרות יותר, כמו למשל, שלושה ימים.

מדד הרעננות (FI, freshness index) בדומה לאיזון מתח האימון (training stress balance) שהציע

אנדרו קוגן, מדד הרעננות מייצג את ההבדל בין עומס כרוני ובין עומס אקוטי (CL-AL) או בין "כושר" ל"עייפות". מדד רעננות חיובי מצביע על שלב "פריקה" שבו יש לצפות לעייפות נמוכה של הספורטאי

ולביצועים טובים שלו.

 

 

 

 

 

 

 

מונוטוניות – "מדד המונוטוניות" שהציע קרל פוסטר מודד את השינויים בעומסים היומיים במשך שבוע. אימון בעצימות גבוהה המתבצע כשמדד המונוטוניות גבוה (>2) הוא גורם סיכון עיקרי בפיתוח מחלות ובאימון יתר.

מתח – עבודה מוקדמת של פוסטר הראתה ש- 89% מן המחלות ומן הפציעות עשויות להיות מוסברות  באמצעות הנתון על עליות חדות במתח האישי של הספורטאי בעשרת הימים שלפני לאירוע. לפיכך, ניטור המשתנה "מתח" יכול להיות כלי רב ערך לשליטה בהסתגלות של הפרט לעומס האימונים, ולמנוע תחלואה הקשורה לעומס עבודה ואימון יתר.

יחסי עומס עבודה אקוטי – עומס עבודה כרוני (ACWR) – מדד זה מודד את הקשר בין עומס אקוטי (עומס השבוע הנוכחי) ובין עומס כרוני (העומס הממוצע בארבעת השבועות האחרונים). ניטור ACWR מסייע לשמור על עומס עבודה של השחקן בתחום "עומס גבוה, אזור סיכון נמוך" (0.8-1.3). כאשר ACWR נמוך מדי (פחות מ-0.8) או גבוה מדי (1.5 או יותר) הסיכון עולה, ואפשר להתאים את עומס העבודה

למצב זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ייצוג באחוזים של הגדלת העומס משבוע לשבוע – הגדלת העומס משבוע לשבוע היא גורם סיכון עיקרי לפציעה. על פי מחקרים, אחוז גדול מן הפציעות קשור לשינוי מהיר או לעליות בעומסים השבועיים. כאשר העומס עולה ב-15% ויותר מהשבוע הקודם, הסיכון לפציעה עולה כמעט ב-50%. ניטור השינוי בעומס משבוע לשבוע עוזר לזהות עליות חדות בעומס, ויש לו תרומה מכרעת למניעת פציעות.

שעות אימון שבועיות –מחקר שערך לאחרונה נירו ג'יינתי, מומחה לפציעות ספורט לנוער, מצא כי כאשר ספורטאים צעירים מתאמנים או מתחרים מספר שעות שבועיות הגדול מגילם (לדוגמה: כאשר בני 12 מתאמנים או מתחרים 18 שעות בשבוע), הסיכון לפציעות כתוצאה מאימון יתר עולה עד 70%.

שימוש בגיל הספורטאי כדי לנהל את נפח האימונים והתחרויות השבועי, הוא שיטה פשוטה ויעילה שיכולה לעזור לשפר את הביצועים תוך קידום התפתחות אתלטית יעילה ובלי פציעות.

דיווח עצמי על בריאות – מילוי שאלון בריאות על ידי הספורטאי הוא שיטה אמינה ומדויקת שבאמצעותה אפשר לקבוע את רמת המוכנות של הספורטאים לפני אימון, וכן למדוד את השפעת גורמי הלחץ הלא ספורטיביים על תהליך התאוששות. ציון בריאות נמוך מעיד על רמת התאוששות פסיכולוגית או גופנית פוטנציאלית ירודה ועשוי להוביל להתאמת תוכנית האימונים או התחרות למצב. שאלוני בריאות שהספורטאים ממלאים הם כלי חשוב במניעת פציעות, ויש להשתמש בהם כדי לבצע התאמות בין הנתונים בהם ובין עומסי האימונים והתחרויות.

משוב אישי – משוב אישי שהספורטאי נותן, בעל פה או בכתב, יכול לעזור לזהות בעיות אפשריות במוטיבציה של הספורטאי, ברמת העייפות שלו ובאימונים. המשוב מספק מידע חיוני שמאמנים נוטים להתעלם ממנו לעיתים קרובות. כאשר ספורטאי נותן משוב שלילי, יש להתייחס אליו ברצינות רבה מכיוון שהוא עלול להעיד על בעיות מוטיבציה ואף על בעיות מהותיות גדולות יותר.

הנאה באימון – יש לעקוב בקפידה אחר מידת ההנאה מהפעילויות, אימונים ותחרויות, משתי סיבות עיקריות:

1) הנאה היא גורם חשוב ביצירת מוטיבציה פנימית, והיא מנבאת ישירות מאמץ והתמדה של הספורטאי.

2) חוסר הנאה קשור לעייפות ולשחיקה.

כדי להגביר את מעורבות הספורטאי, את המוטיבציה שלו ולשפר את ביצועיו, יש לעודד מאמנים ליצור עבור הספורטאים סביבה ספורטיבית מהנה.

אמצעים שימושיים אחרים – כאשר יש ציוד מתאים, אפשר לבצע בדיקות יומיות נוספות של עייפות עצבית-שרירית ושל התאוששות, כגון Counter Movement Jump (CMJ), וכן בדיקות של השרירים והשלד,

ולקבל מידע שימושי הנוגע להתאוששות ו/או לפציעה עצבית-שרירית. התוצאות של הבדיקות האלה מאפשרות למאמנים לנהל את כל ספורטאי באופן אישי, על פי מצב האימונים וההתאוששות שלו.

 

ניהול עומס העבודה ושיפור ביצועי הספורטאי בתוך שמירה על פעילות בלי פציעות הם עניין פשוט יחסית. כדי להבטיח את שיפור הביצועים ואת צמצום הסיכון לפציעה אצל הספורטאים, יש לפעול על פי ההנחיות האלה:

1. התחל עם הכלים המתאימים
2. עקוב אחר המדדים העיקריים
3. הגדל בהדרגה את העומסים השבועיים
4. אל תעלה את העומס בצורה חדה
5. ערוך לסירוגין ימי אימון קשים, מתונים וקלים
6. השתמש בנתוני הבריאות של הספורטאים כדי להתאים בכל יום את העומס לאימון
7. נהל באופן יזום עומסי אימונים ותחרות בתקופות לחוצות  ו-
8. ודא שלספורטאים תהיה חוויית ספורט מהנה

 

מערך תכנון הביצועים בכדורסל מוביל

ביצועי עילית בספורט הקבוצתי אהודים מאוד על הציבור. כיום השחקנים הטובים מיומנים מאוד בתחומם והם בעלי עוצמה פיזית מרשימה. תכונות אלה הופכות את הספורט הקבוצתי מוצר אטרקטיבי, מרגש ותחרותי. באופן לא מפתיע, מדובר במוצר בעל ערך רב מבחינה כלכלית וחברתית, לכן כל מקצועני הספורט מעוניינים מאוד שיפותחו פעולות חדשות שיסייעו להם לשפר את ביצועי הספורט שלהם. מדע הספורט תורם מאוד לעניין זה ומציע דרכים לשיפור הביצועים האתלטיים. השינויים שמציע מדע הספורט הם בעיקר במשטר האימונים והתחרויות, כמו זה שהתקיים בתקופת מגפת הקורונה בשנת 2019 (COVID-19).

לשחקן עילית בספורט קבוצתי יש מאפיינים רבים הקשורים זה לזה. התפתחות המאפיינים האישיים והשגת הרמוניה הדדית ביניהם, מושגות בזכות מערכת הכנה לספורט המורכבת ומותאמת אישית לספורטאי. המשימה העיקרית של ההכנה לספורט היא לאפשר לשחקנים ולקבוצות להשיג את הביצועים הספורטיביים הטובים ביותר בתחרות שלהם. הישגים בספורט עילית הם תוצאה של עבודה קשה, שיטתית וארוכת טווח של מספר רב של אנשים המשרתים אתלטים. מאמני ספורט, מאמני כוח, פסיכולוגים, רופאים, פיזיותרפיסטים, תזונאים ומנתחי ספורט (sport analyzers) חוברים לצוותים רב-תחומיים והם עובדים יחד תוך סנכרון בין-תחומי. כל המומחים הללו רותמים את הידע שלהם, בתוך תיאום ביניהם, כדי לייעל את מערכת קבוצות הספורט וגם כדי לשפר את הביצועים האיכותיים של כל ספורטאי. המאמן הראשי, מנהל הקבוצה והמנהל הספורטיבי בוחרים את השחקנים, מחלקים להם תפקידים ותחומי אחריות, קובעים כללי התנהגות ופעולה ומרכזים את אנשי הצוות המקצועי.

מבנה מועדון הכדורסל ובעלי התפקידים העיקריים בו 

• שחקנים כישרוניים

• צוות מומחה בביצועים

• הנהלת הספורט

מאפיינים אישיים של השחקן

יש לזהות את המאפיינים האישיים של השחקנים מהיבטים שונים, אך חשוב גם להכיר את השילוב בין המאפיינים השונים. זאת מכיוון שביצועיו של הספורטאי הם אינטגרציה של פעילותו בשלבים השונים במחזור הפיתוח הספורטיבי שלו: תחרות, אימונים והתאוששות. כדי שתהליך ההכנה יותאם לספורטאי  ויסייע לו להגיע להישגים גבוהים חשוב להכיר באופן כללי את דמות הספורטאי ואת מאפייניה.

בריאות – הערך הבסיסי של חיי אדם הוא בריאות. בספורט עילית, הבריאות נמדדת בעיקר בזמינות שחקנים לאימונים ולתחרות, מכיוון שהיעדרות של שחקנים מאימונים ומתחרויות עקב פציעות או מחלה משפיעה באופן מהותי על תוצאות התחרות. לפיכך חשוב מאוד לטפל בשרירים, בעצמות, בגידים, ברקמות החיבור, במפרקים, במערכת הנשימה ובמערכת המטבולית של השחקן. רמות גבוהות של מתח תחרותי, דיכאון, עייפות מתמשכת מנסיעות ותשישות רבה פוגעים במערכת החיסון של השחקן, ועלולים לגרום למחלות שונות. משום כך יש להתחשב בבריאות הנפשית.

 

לאור האמור לעיל, יש ליצור לכל שחקן פרופיל בריאות על פי ההיבטים שלהלן:

• היסטוריה של פציעות ומחלות
• ליקויים בתנועה
• ליקויים במערכת החיסון ובמערכת המטבולית
• פרוטוקולים או הנחיות המותאמים אישית לשחקן כדי למזער את הסיכון שלו לפציעה
• התערבויות רפואיות
• טיפולים כירורגיים ושמרניים
• תהליכי שיקום

לכל ספורט קבוצתי יש סכנות בריאות אופייניות. לכן, חשוב להביא בחשבון מידע על התדירות, הסיכונים והמנגנונים של פציעות ומחלות בספורט מסוים.

 

גיל ומגדר – גיל ומגדר הם מאפיינים קבועים, ולרוב בלתי משתנים, של הספורטאים. אף על פי כן, התייחסות למאפייני הגיל ולמגדר יכולה במידה רבה להפוך את תהליך ההכנה לספורט לתהליך בטוח ויעיל יותר. לדוגמה, ידע על פציעות נפוצות אצל נשים (כמו טריאדה נשית).

בעת רישום ומעקב אחר גיל הספורטאים, חשוב לציין את הדברים האלה –

• גיל כרונולוגי
• גיל ביולוגי (במיוחד אצל ספורטאים צעירים)
• גיל מטבולי
• גיל ספורטיבי (מספר השנים שהספורטאים השתתפו בהן בספורט מאורגן)

חשוב גם לקשור בין אירועי בריאות, אימונים ותחרויות בקריירה הקודמת של הספורטאי ובין מצבו הנוכחי. משך חייו הספורטיביים של ספורטאי עילית מושפע מאוד מהרגליו הנוכחיים, מהתנהגויותיו ומסביבתו החברתית, אולם גם מחוויות ומאירועים שהתרחשו בקריירת הספורט שלו בעבר. כיום קריירות ספורט נמשכות זמן רב יותר משנמשכו בעבר (כ-35–40 שנים), כנראה בזכות מערך הכנה אישי משופר ובזכות התנהגויות הספורטאים המבוססות על מסלולים אפיגנטיים.

מידע על גילם ומגדרם של הספורטאים משמש את כל חברי הצוות המקצועי בתכנון אימונים אישיים ובהענקת טיפול רפואי, תזונתי ופסיכולוגי לספורטאים.

 

כושר גופני – בניית פרופיל כושר ייחודי לשחקן מסייעת לו לבטא את כישוריו הספורטיביים באופן המיטבי. כך למשל, לשחקנים שגופם הוא אתלטי ומוצק יש אפשרויות רבות לפתח ולשכלל את הכישורים הטכניים והטקטיים שלהם. יתר על כן, ספורטאים שאומנו היטב נוטים להיפצע פחות והם מתאוששים במהירות רבה יותר לאחר אימונים בעצימות גבוהה ולאחר עומסים בתחרויות, על כן סביר להניח שהם יהיו זמינים לשחק במשחקים רבים במשך העונה.

 

בבניית פרופיל הכושר של שחקנים, חשוב לתת את הדעת על פרטים האלה –

• ניידות ויציבות של מערכת התנועה
• סינרגיה/איזון בין שרירי אגוניסט/אנטגוניסט ובין שרשראות שרירים
• מערכות אנרגייה
• יכולות עצב-שריר
• משמעת ספורטיבית

על פי הפרופיל והליקויים המצוינים בו, אפשר לפתח תוכניות מניעה או תיקון, אנרגייה, עצב-שריר כדי להתגבר על הצרכים שזוהו.

יש לייעל את כל יכולות הספורטאי, אך אין הכרח למקסם אותן, שכן איכויות הכושר הן פונקציה של כישורי הספורט. חשוב להתאים את תוכניות הכושר למצבו הבריאותי של השחקן, לגילו, למינו, להיסטוריית האימון והתרבות שלו, למאפייני הספורט, למיקום השחקן במשחק ולרמת האימון הנוכחית.

את אימוני הכושר של השחקנים מתכננים, מתכנתים ומבצעים מומחים לכושר כוח, אך גם מאמני ספורט, מטפלים בקינזיה, אוסטיאופתים ופיזיותרפיסטים. יש להשתמש בכלים שונים כדי לכמת גורמים אלה בבדיקות שגרתיות.

צורת גוף – צורתו ומבנהו של גוף השחקן צריכים לעלות בקנה אחד עם הצרכים והדרישות של ספורט הכדורסל ועם צרכיו האישיים של הספורטאי. עניין זה נוגע במיוחד להיבטים האלה –

• גודל הגוף ואיבריו
• היחס בין איברי הגוף
• הרכב רקמות: שרירים, שומן תת עורי ועצמות; מבנה שריר פנימי (סוגי הסיבים בשריר וארכיטקטורת השריר); מבנה גוף ייחודי.

אפשר לשנות את צורתו ומבנהו של גוף השחקן באמצעות אימון, תזונה וגירויים חיצוניים. על פי הצורך מפותחות תוכניות אימון ותזונה שמטרתן להתאים את צורת הגוף ומבנהו לדרישות הספורט ולמאפיינים האישיים של השחקנים. מאמני כוח ותזונאים הם האחראים לפיתוח צורת הגוף ומבנהו.

יכולת למידה ויכולת אימון – תוכנית אימונים זהה עשויה לגרום לתגובות שונות אצל שחקנים שונים. היכולת של הספורטאי ללמוד מבני תנועה שונים וליישמם באימונים ובמצבים תחרותיים נקראת יכולת למידה. יכולת זו משפיעה רבות על ביצועיו הטכניים והטקטיים של השחקן. אולם גם יכולת האימון של הספורטאי, כלומר המסוגלות שלו לשפר את יכולותיו (הן האנרגטיות והן עצב-שריר) בתוכניות אימון – חשובה. לשחקנים שונים מתאים שילוב שונה של תוכן ועומס, כדי שיגיעו לאותם ביצועים. ההתפתחות הגופנית ומבנה הגוף של השחקן תלויות ביכולת האימון שלו. שתי היכולות הללו – יכולת הלמידה ויכולת האימון – חיוניות בעיקר לעבודתם של מאמני ספורט ומאמני כוח, המתבססת על מבחנים סטנדרטיים.

 

היסטוריה ותרבות ספורט – כדי להסיק מסקנות הנוגעות למצבו הנוכחי של הספורטאי, בתהליך האבחון חשוב לשאול את השאלות האלה –

מאילו סביבה ותרבות ספורט השחקן מגיע?

באיזה תהליך אימון השתתף השחקן בקריירה שלו עד כה?

באיזה סוג של תהליכי אימון השתתף השחקן בחודשים האחרונים?

מה ההיסטוריה התחרותית של השחקן?

האם היו לשחקן התנסויות קודמות בסביבות ובתרבויות שונות?

המידע המתקבל מהפרופילים של הספורטאים משמש בראש ובראשונה לפיתוח תוכניות הכנה לספורט אישי וקבוצתי. מאמני הספורט והכוח הם שמפתחים תוכניות אלה ומיישמים אותן.

 

התאוששות –סיבולת השחקנים לסוגים שונים של עייפות בזמן הפעילות הגופנית ואחריה וכן יכולת התאוששות שלהם בזמן הפעילות הגופנית ואחריה הם הבסיס ליצירת פרופיל התאוששות עבורם.

פרופיל התאוששות כולל את הדברים האלה –

• סיבולת אישית לסוגים שונים של עייפות
• תהליך ההתאוששות באימון ובתחרות
• תהליך ההתאוששות לאחר אימון ולאחר תחרות
• האמצעים ושיטות ההתאוששות המתאימים ביותר באימון, בתחרות ואחריהם
• מינון מיטבי של חומרים ושל שיטות התאוששות

 

חשוב לבנות לכל שחקן פרופיל התאוששות משלו שיהווה בסיס ליצירת פרוטוקולי התאוששות המותאמים באופן אישי לשחקן. רופאים, מדעני ספורט, מאמני כוח, תזונאים, פסיכולוגים ופיזיותרפיסטים הם האחראים על פיתוח פרופיל ההתאוששות ועל יישומו של תהליך ההתאוששות.

צורת חשיבה – מאפייניו הנפשיים של השחקן קובעים את התנהגותו בחיים, באימונים ובתחרות. ככל שאופן החשיבה וההתנהגות של השחקן מתאימים לדרישות של ספורט עילית, הסיכוי להצלחתו עולה. מכיוון שבספורט עילית הדרישות מן השחקן הן לרוב גבוהות, אופן החשיבה של השחקן חייב להתאים לדרישות האלה.

המאפיינים האלה חשובים במיוחד בספורט עילית קבוצתי –    

• מוטיבציה מתאימה
• בקרת רגשות
• גמישות במחשבה
• מיקוד גבוה
• כישורי תקשורת
• משמעת עצמית

בתחום הפסיכולוגיה של הספורט פותחו כלים ושיטות יעילים שבאמצעותם אפשר לשפר כל אחד מן המאפיינים הללו. נוסף על הפסיכולוגים, גם מאמני הספורט שותפים לשיפור המאפיינים הפסיכולוגיים של השחקן. להתערבויות פסיכולוגיות ופסיכו-סוציאליות יש השפעה חיובית ובינונית על ביצועי הספורט.

 

סגנון חיים – מכיוון שהשחקן מבלה ברוב שעות היום בסביבתו האישית ובארגון שהוא שייך אליו, השליטה וההתערבויות באורח החיים של השחקן נעשות יותר ויותר חשובות. להיבטים אלה באורח חייו של הספורטאי יש השפעה רבה על רמת המוכנות שלו: משך השינה ואיכותה; תזונה מספקת; הרגלי היגיינה טובים; חיי משפחה; חיי חברה; תחביבים; מנוחה; עבודות בית; בידור והנאה; חיים אינטימיים; צריכת חומרים מזיקים; בריאות עצמית. המאמן, הפסיכולוג, התזונאי, הרופא וגם בני משפחה או החברים הקרובים, מפקחים יחד על אורח חייו של השחקן.

 

מיומנויות – הצלחת השחקן בתחרויות תלויה בכישורים הטכניים והטקטיים שלו, לכן אין זה פלא שהחלק הגדול ביותר באימון מוקדש לאימונים טכניים וטקטיים. ההחלטות שהשחקן מחליט בתחרות נובעות מהשפעות של מקרים שהתרחשו בתקופת ההכנה לספורט.

לכן בתקופת ההכנה לספורט חשוב להתאים לספורטאי באופן אישי את האימון מן ההיבטים השונים האלה:

• המיקום במשחק/בקבוצה
• ניתוח ביצועים תחרותיים שהתרחשו ושעתידים להתרחש
• תהליך הלמידה הפרטני והמשותף
• התמחות באימונים טקטיים

חשוב להקדיש זמן באימון לשיפור אישי של טכניקות ומיומנויות ספורט, ולנתח את הביצועים האישיים של כל שחקן בתחרות. מאמני הספורט אחראים על תכנון ההכנה הטכנית-טקטית ועל הבקרה עליה, עם זאת, לעיתים קרובות משולבים בצוות האימון מומחים לרכישת מיומנויות כדי לפתח מומחיות חדשה במסלולי התפתחות עבור שחקנים וכדי לשפר את יכולות למידה קצרה, בינונית וארוכה באימונים.

תכנון הביצועים בשיטת "החליפה האישית"

המורכבות של מערכת הכנה בספורט המותאמת אישית לספורטאי בספורט קבוצתי, נובעת מן הצורך לתאם את העבודה ואת הפעולות בין כל המומחים בארגון הספורט, שבו מספר השחקנים גדול יותר ממספר המומחים. יתר על כן, לכל שחקן יש כמה וכמה מאפיינים שאותם יש לזהות, לנתח ולנטר. חלק מן המאפיינים אינם עומדים בתקן, ויש לשפרם ולהביא אותם למצב מקובל ומיטבי. מאפיינים אחרים הם ברמה הנדרשת או מעל רמה זו, ואותם יש להמשיך ולחזק. על כל המעורבים (שחקנים ומומחים) לחבור ולעבוד יחד כצוות כדי שהתוצאה הסופית של קבוצת הספורט תהיה מוצלחת.

משום כך חשוב לקבוע מבנה ברור והיררכייה בצוות המומחים, כלומר להגדיר את התפקידים, הכללים ואת תחומי האחריות של כל אחד מחברי צוות המומחים.

 

 

 

בעיקר חשוב לקבוע את השיטה שבאמצעותה המומחים בצוות יוכלו לתקשר, כלומר את שיטת התקשורת ואת נהליה. התקשורת בין המומחים חשובה כדי לבנות לכל שחקן מערכת ביצועים מקיפה בשיטת "החליפה האישית". לשיטה זו חמישה שלבים מוגדרים מראש:

1. היסטוריה אישית
2. אבחונים אישיים
3. יעדים אישיים
4. תוכניות אישיות
5. ניטור אישי

 

כל השלבים של מערכת הביצועים מיושמים בכל אחד מענפי הביצוע שלה. מערכת הביצועים הכללית (כוח, רפואת ספורט, תזונה, פסיכולוגיה, התאוששות, התערבויות באורח חיים, ניתוח ביצועים) תומכת במערכת ההכנה הספציפית (הכנה טכנית-טקטית).

דרך אפשרית לאיסוף, עיבוד ושימוש בנתוני שחקן היא באמצעות יצירת מטריצה. כל שלבי ההתאמה האישית בכל אחד מן התחומים מתבצעים במערכת ומוצגים יחד במטריצה. ​​לכל שחקן יש מטריצה הכוללת את מאפייניו הבסיסיים, תחומי עבודה בסיסיים ונהלי תפקוד בסיסיים (רקע, הערכה, מטרות, תוכניות, ניטור). המטריצה ​​זמינה לכל חברי הצוות, וגרסתה הסופית הכוללת את כל ההתאמות האישיות לשחקן, מאושרת לבסוף בידי המאמן הראשי, ויושב ראש צוות ההכנה לספורט (Head of Performance) ממליץ עליה. התקשורת הרווחת בין המומחים עוסקת בעיקר בהצעות ובאישורים (בנוכחות כל ראשי הענפים), בתיאום (בין המאמן הראשי ובין ראש הביצוע או בין ראש הביצועים ובין  ראשי הענף) כמו כן נערכים מפגשי ענף (בנוכחות חברים מענף אחד).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מסקנות

על המדען להכיר את הצרכים של המאמן, ועל המאמן לפעול על פי המלצות המדען משום שהמדע הוא הדרך הבטוחה ביותר כדי לשפר מיומנויות ולהימנע מפציעות. תוכנית ארוכת טווח העוסקת בפיתוח שחקנים היא הבסיס להתפתחות אלופים חדשים. כמו כן נדרשים חינוך ספורטיבי מסוגים שונים, פיתוח גופני רב צדדי, אוצר מילים תנועתי ואוריינות גופנית. התמחות מוקדמת יכולה להוות מכשול בהתפתחותם של שחקנים. בתהליך ההכנה אנחנו יוצרים מאדם ספורטאי, לאחר מכן אנו מכשירים אותו להיות שחקן ולבסוף אנו מאמנים אותו להיות מנצח. זהו תהליך, לכן חשוב שנשלוט בהורים שבגיל צעיר לוחצים על ילדיהם לניצחון.

מערכת הביצועים בשיטת "החליפה האישית" מתוכננת כך שהפוטנציאל האישי של השחקנים יבוא להיות ביטוי במלואו, וכך ישופרו גם ביצועי הקבוצה. צוות מומחים רב תחומי שבראשו מנהיג (director of performance) אחראי על הטמעת מערכת זו שמטרתה לייעל את תהליכי הקבוצה ואת ההכנה הספורטיבית האישית של השחקנים. הפעולה המשותפת של כל המומחים מאפשרת לקבוצה ולכל שחקן בה לשפר את ביצועי הספורט שלהם. על אף המבנה והארגון של הגישה המותאמת אישית לשיפור ביצועי השחקנים, הדמות הראשית במערכת עבודה זו (מערכת הביצועים בשיטת החליפה האישית) היא השחקן. העלאת המודעות של השחקן לחשיבותה של מערכת שכזו, המוטיבציה החזקה שלו, המשמעת העצמית שלו ומחויבותו לתהליך הם התנאים העיקריים להצלחת מערכת מסוג זה. נוסף על כך, כל שחקן צריך לחשוב באופן קבוע על המערכת. חשיבה והתנהגות כאלה מסייעות לשחקן להישאר בריא, לשפר את הביצועים התחרותיים ולהאריך את משך הקריירה שלו.