טיפול בתנועה ובאמנויות

עם התפזרותה של הכנסת, התפזר גם תהליך החקיקה של מקצוע התרפיה באומנות, או בשמו "החוק להסדרת המקצוע הפרא-רפואיים". 

תהליך ארוך ומייגע שנפל בסופו של דבר והותיר את העוסקים בתחומים הללו ללא הסדרה בחוק. כבר 40 שנה קיים איגוד ישראלי לטיפול ביצירה והבעה, אלא שלאור שורה של הליכים הסתבר שהמקצוע חייב לעבור הסדרה חוקית על מנת שניתן יהיה לפקח עליו.

 

המאמצים הרבים לא הועילו, מאבקים מסוגים שונים, הותירו את המטפלים בהבעה ויצירה עם מקצוע שלא זכה לחוק ייחוד ולא לחוק הסדרה – משמעו – לאף אחד אין כרגע הסמכות לקבוע הדרישות להכשרת מטפלים ואת הקריטריונים שיאפשרו לאדם להגדיר את עצמו מטפל ביצירה והבעה.

בשטח, השליטים היחידים הם פקידים בממשלה, כמו למשל פקידי משרד הבריאות ופקידי משרד החינוך. 

הכללים שנקבעים בחוזרי המנכ"ל הופכים לנורמה המקובלת. זאת על אף, שהבג"צ קבע במפורש שיש להסדיר את המקצוע בחקיקה ושלמשרד הבריאות לא תהייה הזכות להנפיק תעודות הכרה במעמד או רישיונות כל עוד לא יושלם תהליך חקיקה שכזה.

אבל בישראל, כמו בישראל, משרד הבריאות שלא הסתיר את סלידתו מפני החוק המתהווה הצליח להפיל את החוק ולהמשיך למשול בדרך מנהלית. 

הנחיות המופיעות בחוזרי המנכ"ל של משרד הבריאות ושל משרד החינוך, הופכות להיות אם כן, התחליף הבלעדי לחוק, מי שרוצה לדעת מה עליו לעשות על מנת להפוך למטפל ביצירה והבעה נדרש למלא אחר הנחיותיהם ולפיכך חשוב מאוד ללמוד אותם ולעקוב מפעם לפעם אחרי השינויים החלים בהם.

 

כך למשל כיום, הדרישות המופיעות הן: בוגר של מסלול שהתקיים במכללה מוכרת על ידי המל"ג, אשר עמד עם קבלתו ללימודים בדרישות מסוימות (לרבות תואר ראשון, ניסיון באומנות ומספר קורסים ספציפיים בפסיכולוגיה). ואשר התנסה במשך 900 שעות בעבודה הטיפולית תחת הדרכה.

יש הרואים בנפילתו של החוק ובהחזרה לנורמות הללו, פגיעה רצינית בתחום, אולם מן הצד השני, נראה שהמוסדות שהמתינו להבין לאן נושבות הרוחות, נושמים לרווחה, כך למשל במכון וינגייט, בעקבות התובנה הזו, החליטו לאפשר פתיחתו של מסלול להכשרת מטפלים ביצירה והבעה, בתחומים של תנועה ואומנות. 

 

פתיחת תכנית להכשרת מטפלים באומנות ובתנועה במכללה האקדמית בוינגייט, בראשות היילי רוזנבלום, מייסדת המסלול, וראש המסלול העתידי, קמה כמענה לצורך שנוצר בשוק למסלול מסוג זה.