קבוצות: כיבוי שרֵפות, או התממשות?

קבוצות: כיבוי שרֵפות, או התממשות?

לפני עשר שנים, כשהקמנו את המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית בקבוצות במכללה האקדמית בוינגייט, לא ידעו כל כך איך להתייחס אלינו, ובכלל כשמדי פעם הצטרפה גם המילה "הוליסטי" הדימויים שעלו היו של אנשים לבושים בלבן שמדי פעם מחבקים עץ כזה או אחר... וכשצירפנו הכול לכדי הנחיית קבוצות – גדלה התמיהה...

עם השנים למדנו מאנשים הלומדים הנחיית קבוצות בגישות המסורתיות שמשהו היה חסר להם. הם סיפרו שמרגע שסיימו את לימודיהם הם החלו בסבב של "השלמות". במקום אחד השלימו עבודה בתנועה, במקום אחר משהו על מדיטציה ובודהיזם, ואצל מומחה כזה או אחר למדו ציור אינטואיטיבי, אך כשבאו להנחות קבוצה, לא ידעו מתי להשתמש באיזה מן הכלים האלה, ותהו מה היא המומחיות שלהם. מה הוא הדבר הייחודי שיש להם לתת לאנשים שיגיעו אליהם לקבוצות...

בשל התהיות והמבוכה האלה חשבתי שאולי חשוב שנפרק לרגע כמה מהמושגים שבהם אנחנו מומחים (-:

אז מה היא בכלל הגישה האינטגרטיבית בהנחיית קבוצות?

ייחודו של המסלול האינטגרטיבי טמון בשילוב המושכל של גישות שונות מתחומי הרוח, הטיפול וההתפתחות. אנו מאמינים שהנחיית קבוצות טובה מקורה במנחה בעל/ת תפיסת עולם מגובשת ושלמה שאתה הוא/היא מזדהה. לכן איננו מלמדים הנחיה בגישתנו האישית, אלא עוזרים לתלמידינו להגדיר את גישתם שלהם – את תפיסת העולם, ה"אני מאמין", שלהם. אנו עושים זאת מתוך חשיפה לגישות שונות ומגוונות העוסקות ברבדים השונים שבמרחב הקבוצתי, החל מרובד ההקשבה והשיח הפשוט, דרך קול ותנועה בחלל, וכלה בהשלכות הסמויות הממלאות את הקשרים הבין-אישיים. אלו כוללים גם את הדינמיקה הקבוצתית המסורתית, תהליכי התפתחות ויצירה הבעתית כמו גם הפסיכולוגיה האישית של כל משתתף, וכמובן תהליכים והתפתחות רגשיים, מנטליים ואפילו רוחניים.

ועוד מחשבות שאולי כדאי לחשוב אותן:

כשיש התלקחות רגשות בין חברי הקבוצה, מה אנחנו מבינים מזה? האם אנחנו אמורים לכבות את ההתלקחות או אולי לחכות שתראה לנו את תכליתה?

כשאנחנו מבקשים לעמוד לצדם של אנשים המתמודדים עם סבל, אבדן או קושי, איך אנחנו בכלל תופסים את מהות הקושי? מה אנחנו אמורים לעשות בכל הקשיים האלה – האם אנחנו אמורים לפתור אותם? לסדר את העניינים? או...

ומהם בכלל "כלים" בהנחיית קבוצה?

אחד ממקורות ההשראה לתהליכי ההתפתחות וללימודים במסלול ההכשרה שלנו הוא תפיסתו של קארל גוסטב יונג. בהשראת כתביו ותפיסתו התכליתית אנחנו רואים כיצד יחסים בקבוצה מאפשרים את התנועה האלכימית של החומרים הנפשיים של חברי הקבוצה המושלכים ומציתים את אש התהליך שדרכו התודעה שלנו נפתחת ומתפתחת. יונג אמר שלא מספיק שתתרחש התעמקות עצמית מדיטטיבית וצלילה פנימית. המחשבה היא שכל אחד מאתנו הוא המטפל שבאמצעות היחסים אתו מתרחש הליך של רפואה, הבנת ה"שריטות" של עצמנו בעצמנו או הבנה אקדמית שלהן אינן מספיקות כי ה"שריטות" נראות במלוא הדרן רק כאשר אנחנו מקיימים ביחסים אנושיים עם אנשים אחרים... רק שם יכולה להתרחש ההתממשות האותנטית של האדם לטבעו, התממשות המפחיתה סבל ומביאה להוויה שלמה ומתפתחת.

זהו בערך מה שקורה אצלנו לעת הזאת.

אשמח להיות לעזר.