סדנת צ'י קונג טיפולי של המגמה להכשרת מורים – בנווה שלום
בסוף שנת הלימודים השנייה לרפואה סינית בתנועה, הנקראת צ'י קונג, שבמכללה האקדמית בוינגייט, מתבקש כל מי שהצליח מקרב בוגרי שנה ב לפלס לעצמו זמן ואומץ להעמיק בחומרי גוף ונפש, בשילוב עקרונות ורזי חילופי העונות, לקבל עליו את המשימה האחרונה והנועזת: העברת סדנה בת יומיים בטבע, שבה בוגרי שנה ב מלמדים את בוגרי שנה א.
הסדנה נערכה בשבוע שעבר בנוף המקסים ביישוב נווה שלום, לא רחוק ממנזר השתקנים בלטרון.
החלוץ הגיע כבר ביום חמישי, ולו ניתנה הזכות לשיר עם המורה שירים המפיקים מגרוננו צלילים עיליים, באולם הדומייה, שהוא חדר עגול השקוע במרכז היער.
היו יומיים מיוחדים, היינו יחידה אחת, ופתאום ראיתי את חבריי לכיתה באור חדש. "תקתקנו" זמנים, היינו צוות לעניין, וגולת הכותרת הייתה קבלת השבת. המורה ואני הבאנו כלי נגינה, אך לא היה בהם טעם, כי הקדושה והשירים חצבו כמים בסלע הלב.
לכל תלמיד ניתנה הזדמנות להפגין את ידיעותיו בתרגילים ובסדרות שתלמידי שנה א לא הכירו לא אותם ולא את רמת הקושי הגבוהה שלהם.
כל התלמידים נדרשו להשתתף בניהול הסדנה, בהנחיית מדיטציות, בטיפולי חידוש הנעורים, בריקודי דשא, בטקסי תה מסורתיים, באירוח והיכרות, בקומפרסים חמים עם ג'ינג'ר, בקלפי מזל ופתקים שיש בתוכם קודים סיניים עתיקים שנועדו לסייע לקיסר בשליטה על הממלכה.
הדימוי שאני אימצתי היה לתת לכל פעימת לב להגיע לכל אברי הגוף, כדי שהפעימות הנוהרות מפי אל האופק יזרימו החלמה לכל הסביבה.
המורה – סיני הראל, ראש המגמה – היה ולא היה. הוא גזר על עצמו לא להיות שותף פעיל על מנת לתת לנו את מלוא האחריות בעיקר להכיר את עצמנו, על חוזקותינו וחולשותינו. הוא היה ההשראה, ואנחנו זרמנו והפעלנו. ביומיים הקסומים הללו חשנו שנותרנו מעבר לזמן ולחלל.
יום פתוח המגמה לצ'י קונג