תפיסת תרומתם של מדריכים פדגוגים ומורים מאמנים להכשרת סטודנטים להוראה

מטרת המחקר הנוכחי הייתה לאמוד תכנית חלוץ של הכשרה להוראת החינוך הגופני בשיטת ״בית הספר להתפתחות מקצועית״ (PDS) בישראל. במחקר נערכה השוואה בין תכנית PDS לבין התכנית הרגילה בהתייחס למידת התרומה של תכניות אלה להכשרה להוראה ובהתייחס לתפיסת המסוגלות להוראה ולהוראת החינוך הגופני בקרב סטודנטים. השתתפו במחקר שלוש קבוצות (n=22) הוראה שלמדו בשיטת PDS ושלוש קבוצות (n=45) שלמדו בשיטה הרגילה. שיטת המחקר שילבה את הגישה האיכותנית עם הגישה הכמותית וכללה שאלונים חצי-מובנים וראיונות עם הסטודנטים על תרומת התכנית מנקודת מבטם, ראיונות חצי-מובנים עם מנחים להוראה ומורים מאמנים ושאלונים לבדיקת תפיסת המסוגלות העצמית בהוראה. ממצאי המחקר מצביעים על שביעות רצון של הסטודנטים מהכשרתם להוראה בשתי השיטות. תרומתם של המנחים להוראה ושל המורים המאמנים נמצאה כתלויה באישיות המנחה או המורה, בגדרו, בדרכי התקשורת שלו עם המורה המאמן ועם הסטודנט וב״אני מאמין ״המקצועי שלו. ביקורי מנחה תכופים בימי ההוראה ב-PDS לעומת התכנית הרגילה עלו כהיבט מרכזי בר-השפעה על מעמד המורים המאמנים, על תפיסת תפקידם ועל התפתחותם המקצועית של הסטודנטים. לא נמצאו הבדלים בין שתי תכניות ההכשרה בתפיסת המסוגלות להוראה.