| | 14/02/2019

רוח הלחימה – ניצחון בכל מחיר / מאת ניר רן

בתאריך 26 דצמבר 2014, בוקר יום שישי, בוצע פיגוע דקירה באחת מסמטאות העיר העתיקה, סמוך לשער האריות, בירושלים. לכאורה, עוד "פיגוע אווירה". למעשה החֶרְפָּה בהתגלמותה.
לוחמי מג"ב פרוסים בפעילות מבצעית בשטחי העיר העתיקה באופן שגרתי, שמבוצעת בחוליות בנות שני אנשים, כמו באירוע זה, או בצוותים גדולים יותר, בהתאם למשימה. במהלך פיזור המתפללים, בסיום תפילת הפג'ר (תפילת הבוקר) בהר הבית, הגיח צעיר ערבי עם סכין בידו ודקר שוטר מגב בצווארו. שני הלוחמים נאבקו בדוקר. במהלך המאבק נפצע גם השוטר השני בידו. ה"קרב" נמשך למעלה משלושים שניות. הדוקר נמלט ללא פגע. שני הלוחמים פונו לטיפול רפואי. תום אירוע.       
ובכן, מה היה לנו כאן? שני לוחמים מאומנים (לכאורה), חמושים באקדחים ואלות, שהחוק לצידם, מול פרחח / עבריין / מתנקש ערבי – חמוש בסכין, וידו על העליונה. חד וחלק.
עצם העובדה שחוליגן יחידי מעיז לתקוף שני שוטרי מג"ב חמושים היא סיבה לדאגה, בבחינת אבדן ההרתעה. העובדה שהתוקף יצא מהאירוע בחיים, ואפילו לא נתפס, מעבר להיותה בזיון לשמו, היא מעלה חשש ממשי שמשהו לא מספיק משומן ב"מערכת".
אפשר לעבור על האירוע הזה לסדר היום, להניח שהוא לא מצביע על כשל מערכתי, לקוות שמישהו ביצע תחקיר, שהופצו לקחים לכלל המפקדים, שהלוחמים תודרכו וגם תכנית האימונים עודכנה, ושאבטחת התושבים והתיירים בבירה בפרט ובישראל בכלל נמצאת בידיים טובות. ועם כל זאת, שורה של אירועים קודמים, אליהם מצטרף המקרה הזה, מעלה תהיה.
באוקטובר 1990 נפל לוחם ימ"מ בעת שנלחם מול תוקף המבצע מסע של רצח אזרחים באמצעות סכין בשכונת בקעה בירושלים. אין לנו ולו שמץ של ספק שהלוחם עלה על התוקף בכישורי הלחימה שלו, אנחנו מכירים את כור מחצבתו - הימ"מ, ממכונות המלחמה המשומנות בעולם. אין ספק גם שהוא היה איש אמיץ. הוא חתר למגע, הוא אף שלף את נשקו והספיק לירות במחבל, בפלג גוף תחתון – על מנת לפצעו, בטרם הגיע המחבל אליו ודקר אותו למוות. הלוחם זכה לאיתור האומץ של משטרת ישראל על פעולתו באירוע, ובצדק. אבל הוא לא פעל נכון. היה עליו לכוון את הנשק למרכז המסה של היריב ולירות על מנת להרוג. מדוע לא עשה זאת, איננו יודעים. אנחנו יודעים אך שהימים ימי האינתיפאדה, הוראות סותרות של מפקדים בכירים, הסתייגות מתחסדת של מדינאים וכנראה גם אווירה ציבורית שנגרמה בעטיין, גרמו לחשש (מוטעה יש לומר) של לוחמים ומפקדי שטח מאימת הדין ומכאן להססנות בלחימה ובהפעלת הנשק. זה לא היה חריג אז ולצערנו זה קורה גם כיום.
בחודש יוני 2002 נדקר שוטר מג"ב, בעת שביצע פעילות אבטחה ליד שער הפרחים בירושלים, על ידי צעיר ערבי. ממצאי הניתוח של האירוע, שצולם כולו במצלמות אבטחה, מדהימים: במשך שעה ועשרים דקות הסתובב הדוקר שוב ושוב ליד השוטר ובחן את עירנותו. הוא עמד מאחוריו, חלף לידו והסתובב בשטח חסר מטרה וחריג בסביבתו, לכאורה החשוד האולטימטיבי. אך מה לעשות, עבודתו המבצעית של השוטר, בכל הנוגע לשליטה טקטית, תצפית ואיתור חשודים, היא עסק ביש. רק לאחר שהיה המחבל משוכנע שהשוטר נמצא במקום בגופו, אך לא ברוחו, הוא ביצע את זממו. לאחר שנדקר ירה השוטר האומלל כדור בודד לעבר המתנקש הנמלט, שבדרך נס לא הרג חפים מפשע. הוא החטיא את מטרתו.
היו עוד אירועים דומים.
עם ישראל נתון במלחמה, אזרחים מותקפים על ידי מחבלים חדשים לבקרים. כאשר שני שוטרי מגב מאומנים וחמושים מותקפים על ידי פוחח חמוש בסכין, נאבקים איתו שניות ארוכות והוא מצליח להימלט מהמקום, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהם ויתרו. ואם זה יעבור לסדר היום עם ישראל בצרה.
מול חוסר נחישות צריך להגיב בנחישות. ומול השאלה מה היה על השוטרים לעשות תשובת המפקדים צריכה להיות נחרצת – היה עליהם להכריע את התוקף. ולשאלה כיצד התשובה נחרצת באותה מידה - התגובה הנכונה ביותר היא ירי בעל מנת להרוג. אין שום צורך לקחת סיכון, אף לא ברמה של שריטה. "הקם להורגך השכם להורגו" הוא כלל מוסרי שמשמעותו כי לאדם מותר להתגונן ולהציל את חייו במחיר חיי האדם שמסכן אותו. "לאדם" זה מותר, ללוחם המופקד על בטחונם של בני אדם אחרים זו חובה. הוראות ונהלי הלחימה נכתבו בהתאם.
שם המשחק הוא רוח הלחימה.
כושר הלחימה שמתבסס על כוח, על מהירות, על יכולת טכנית, על פיקחות ועל זריזות המחשבה הוא בלי ספק מרכיב קריטי בהשגת הכרעה. ואולם, כאשר הכוחות שקולים מוכרע הקרב בזירה המנטלית. יתרה מכך: לעיתים לא רחוקות, גם כאשר הכוחות רחוקים מלהיות שקולים, רוח הלחימה היא שמכריעה את הקרב לְחֶסֶד,   ותבוסתנות תכריע אותו לְשֵׁבֶט. לא בכדי מפרש המילון את הביטוי "תבוסתנות" כ"הלך רוח של רפיון ידיים".  
הנחלתה של רוח הלחימה היא תפקידם של מפקדים ויש לה שלושה יסודות שחשיבותם ללא קשר לסדר כתיבתם: האמונה בצדקת הדרך; תחושת הגיבוי; תכונות הלוחם.
האמונה בצדקת הדרך, עבור הלוחם הישראלי היא ההכרה הערכית והבלתי מתפשרת שהוא מכוון בדעתו אל האמת והנכון, כפי שהם באים לידי ביטוי בקטע הפתיחה של מגילת העצמאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית" (סוף ציטוט). זו הדרך. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, ומה לעשות, מותר להתנגד גם לאמת הזו. אבל כל ניסיון של כל אדם, ארגון או מדינה, לפגוע פיזית, ולסכן חיי אדם אחר, בין יהודי בין זר, ואשר הוא מונע מתוך התנגדות לדרך הזו היא פשע נתעב שיש למגרו. זו הדרך וזו צדקתה.
תחושת הגיבוי היא ידיעתו של הלוחם שיש לו תימוכין. ראשית לכל מהבחינה המוסרית, שנית מהבחינה החוקית - ולשם כך על הלוחם להכיר את החוק ואת נהלי הלחימה על בוריים, ושלישית מצד מפקדיו. תחושת הגיבוי היא הידיעה שהמפקד מצפה ממך להילחם ובאם לא תילחם אתה תבזה את עצמך, את מפקדך, את יחידתך ואת המערך כולו. אם לא תילחם כושר ההרתעה יאבד. ואם כושר ההרתעה יאבד אנשים חפים מפשע ישלמו בחייהם. מרגע שהחוק והנוהל לצדך, המפקד יעמוד מאחוריך אם תילחם והוא יעניש אותך אם לא תילחם. הגיבוי הוא ללחימה ולא לתבוסתנות. זהו המסר וכך מייצרים תחושת גיבוי ללוחמים.
תכונות הלוחם הן אומץ הלב, הנחישות והדבקות במטרה. קיים ויכוח האם אומץ לב הוא תכונה מולדת או שהיא נרכשת בילדות. בכל אופן לרוב האנשים הבוגרים לא ניתן "להשתיל" את תכונת אומץ הלב, או שיש להם אותה או שלא, (יש דרכים לבדוק זאת בתהליך הגיוס) אך כאשר היא קיימת, ניתן גם ניתן לטפח ולהעצים אותה. זאת אומרת, שאדם אמיץ יהפוך אמיץ יותר אם נאמן אותו, נשפר את כושרו הגופני והטכני על מנת לחזק את ביטחונו העצמי ונטמיע בו את הערכים הנכונים. הנחישות והדבקות במטרה הן ההחלטיות הבלתי מתפשרת להשיג ניצחון על היריב בכל מחיר.
רוח הלחימה באה לידי ביטוי גם בעבודה המבצעית של הלוחם – המאבטח ולכך צריך לאמן. הוא פועל בו-זמנית כצייד וכניצוד – לא כניצוד מתחתית שרשרת המזון, אלא כלביאה המגנה על גוריה. הוא לא רק רואה – הוא מסתכל, הוא לא סתם הולך – הוא סורק. כל אדם בשטח זוכה ממנו להתייחסות, ברוב המקרים מבט קצר יספיק. לעיתים נדרשת בחינה מדוקדקת יותר. וכאשר מאותר חשוד ישמור קשר עין ועליונות טקטית כלפיו, בכניסה לתא שטח חדש נבצע תצפית: לרחוק, לקרוב ולמימד הגובה. בתנועה בסמטאות ינוע צמד לוחמים בדירוג קל, צריך לזכור שיש גם גב. אין טלפון נייד, אין שיחות בטלות ואין הסחות דעת. בכל שניה אתה עשוי למצוא עצמך בקרב לחיים ולמוות – קודם כל חיי התושבים וגם החיים שלך. 
ועוד משהו - רוח הלחימה היא גם בטחונו של הלוחם בעליונותו וביכולתו לגבור על יריבים והיא גם המכשיר ההישרדותי החשוב ביותר. גם חייו של הלוחם עצמו תלויים ברוח הלחימה שלו.
רוח הלחימה מוצאת את ביטויה המזוקק ביותר בנפשו של הלוחם, אבל היא נוצרת בצמרת הפיקוד, בדוגמא האישית, בהטמעת הערכים, במסרים חד משמעיים ובלתי מתפשרים. כפי שביטא זאת וינסטון צ'רצ'יל, במסר של מצביא עליון: "ניצחון - ניצחון בכל מחיר, ניצחון למרות הטרור, ניצחון, ותהא הדרך ארוכה וקשה ככל שתהיה. כי בלי ניצחון לא נשרוד!".
זהו תפקידם של מפקדים להנחיל את רוח הלחימה, ללמד את הקוד האתי, את החוק ואת הנוהל, לדחוף את הלוחמים קדימה, להטמיע בהם את הערכים ולהשיג הכרעה.

ויהי רצון שבמקום הפסוק "הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" (תהילים ע"ט), יתקיים בנו הפסוק "יִפֹּל מִצִּדְּךָ, אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ: אֵלֶיךָ, לֹא יִגָּשׁ." (תהילים צ"א).

“It is not the size of the dog in the fight, it's the size of the fight in the dog.”
Mark twain

“Victory at all costs, victory in spite of all terror, victory however long and hard the road may be; for without victory, there is no survival.”
Winston Churchill