| | 14/02/2019

האחריות לאבטחה – זכות או חובה / ניר רן

סוגיית האחריות לאבטחה ולהתמודדות של ארגונים, מערכות, תשתיות ומתקנים כנגד פיגועי טרור עולה מעת לעת לדיון בהיבטים שונים, הן מהבחינה האופרטיבית – מיהו הגורם המבצע, הן מהבחינה התקציבית – מי הוא הגורם המממן ובעיקר מההיבט העקרוני – מיהו הגורם, אם בכלל קיים, עליו מוטלת החובה לבצע את הערכת המצב, את התכנון ואת ההקמה של תכנית אבטחה שתהיה מותאמת לאיומים, לדרכי הפעולה האפשריות ליריבים ולרמות הסיכון.
לית מאן דפליג שביטחון הציבור והאחריות למלחמה בטרור בכלל זה, מוטלים על רשויות הביטחון של המדינה. ואמנם רשויות הביטחון המדינתיות עושות כל שביכולתן על מנת להתמודד עם ארגוני טרור המאיימים על אזרחיהם ועל האינטרסים שלהם. 

לוחמה בטרור הוא מונח כללי המתייחס לאמצעים, לדרכי פעולה, לטקטיקות ולאסטרטגיות, שגופים ממשלתיים, צבאיים וציבוריים, מאמצים כדי להילחם בטרור. בדרך כלל המדינה מרכזת את המאבק במלחמה בטרור שמופעל נגדה, אך המאבק לא מוגבל לישות או לזרוע אחת של הממשל, אלא מקיף ישויות ביטחוניות, מדיניות ואזרחיות מכל רחבי ורמות החברה והמדינה. שירותי מודיעין, צבא ומשטרה, יחד עם מערכת המשפט, ולא רק הם, עוסקים בסיכול פעילותם של ארגוני טרור.
ברם, אפקטיבית ככל שתהיה הלחימה בטרור, אין לאל ידן של הרשויות המופקדות על כך, ושל הגורמים  שהוזכרו לעיל, להבטיח מניעה מוחלטת של פעילות חבלנית ופיגועים, הריבוי של ארגוני הטרור, נחישותם והיקף פעילותם מהווים אתגר בלתי פוסק לעוסקים במלאכה. וגם אם הם מצליחים לסכל חלק נכבד מפעילות ארגוני המחבלים, פיגועי טרור מתרחשים לעיתים לא רחוקות. 

כאשר קיים מידע ספציפי על תכנון פיגוע, מסוגלים כוחות הביטחון לפעול על מנת לסכל אותו, עוד לפני הוצאתו לפועל. ואולם, סוכנויות המודיעין והביטחון אינן יודעות על כל פיגוע ופיגוע מתוכנן באופן ספציפי – מקום, זמן, כיוון, שיטה ועצמה. לפיכך אין הן יכולות להבטיח מניעה  של כל פיגוע ופיגוע, והן אינן מבטיחות לציבור נוכחות של כוחות ביטחון ממלכתיים בכל מקום וזמן בו מתרחש פיגוע.
כאן נכנסת האבטחה לתמונה בתצורה של פעילות פרואקטיבית, מתוכננת ומתואמת המבוצעת על מנת לסכל ניסיונות של יריבים לתכנן ולבצע פעולות זדון. בעוד שהאחריות הגלובאלית ללחימה בטרור מוטלת על רשויות המדינה, האחריות האופרטיבית לתכנון ולביצוע האבטחה מוטלת על הנהלות הגופים המאובטחים עצמם.
היות שכאמור, אין לאל ידן של הרשויות להבטיח מניעה מוחלטת של פעילות חבלנית עוינת כנגד ארגונים המתפעלים תשתיות, מערכות ומתקנים, והיות שפיגועי טרור מתרחשים לעיתים לא נדירות, והיות שרשויות המדינה אינן לוקחות חלק פעיל בפעילות האבטחתית של אותן ישויות, מוטלת האחריות לאבטחה על הנהלת הארגונים קרי על הגופים המאוימים עצמם. 

לשם השוואה – אחריות גורמי אכיפת החוק לשלום הציבור בהיבט הפלילי הנה להילחם בפשע. אך אין ביכולתה של המשטרה להבטיח נוכחות של שוטרים בכל מקום וזמן בו מתבצע שוד, גניבה, ונדליזם או מעשה אלימות, והיא איננה מתחייבת בפני הציבור לנוכחות כזו. ואכן, בעלי עסקים נועלים את מרכולתם מאחורי סורג ובריח, מתקינים מערכות אזעקה משוכללות ומציבים שמירה. כל זאת כאמור, למרות אחריותה הכוללת של המשטרה לשלום הציבור. 

רשויות הביטחון של המדינה אינן מבצעות פעילות של אבטחה במתקנים השייכים לרשויות, לחברות ולארגונים, בין פרטיים בין ציבוריים (לבד מרשימה מצומצמת וסגורה של גופים בעלי חשיבות לאומית אסטרטגית המאובטחים על ידי רשויות של המדינה באחריות של שב"כ, משרד הביטחון או משטרה). גם אם מתקיימת לעיתים נוכחות של שוטרים באתרים ציבוריים, במתקני תיירות ובאזורים הומי אדם, אלו מיועדים בעיקר להפגנת נוכחות ולצורך שמירה על הסדר הציבורי והם אינם מוצבים במסגרת של תכנית אבטחה ממוסדת ומתואמת של המתקן עצמו המבוססת על הליך מקצועי של ניתוח סיכונים ותכנון מערך אבטחה.
זאת ועוד, רשויות המדינה אינן מסוגלות ואינן אמורות לשאת בעלות כספית של פעילות אבטחה המבוצעת בגופים עסקיים, כך למשל, מובן שההתמודדות עם איום רכבי תופת ועם פיצוצים רבי עוצמה, בהיבטי השרידות, מבוססת, בין השאר, על מיגון של המבנה ועל פעולות שמטרתן להרחיק את מוקד הפיצוץ, קרי, למנוע הגעה של רכב התופת אל כתלי המבנה, המבוצעות בהתאם לרמות איום וסיכון. קל וחומר שרשויות הביטחון של המדינה אינן מבצעות פעולות של מיגון וחיזוק מבנים כנגד רכבי תופת ופיצוצים בגופים עסקיים. הן גם אינן קובעות ואינן מטפלות בהתקנה של אמצעי אבטחה טכנולוגיים כגון שערים, מערכות התראה או בידוק. אלו הן פעולות אשר יש להן משמעות תקציבית ואופרטיבית כלפי הגוף המאובטח, והן בסמכות בלעדית של הנהלת התשתית, המערכת, החברה או המתקן.
אחריות המדינה ואחריות רשויות הביטחון היא למלחמה בטרור ולשלום הציבור במובן הרחב של המילה. האחריות לאבטחה של תשתית, מערכת, ארגון או מתקן מוטלת על הנהלות הגופים המאובטחים עצמם. 

משטרת ישראל היא האחראית על ההנחיה המקצועית, כמו גם על הפיקוח ועל הבקרה בתחום האבטחה של אותם גופים הנמצאים תחת "חוק הסדרת הביטחון" ו"חוק רישוי עסקים". כל מתקני התשתיות הלאומיות, ולא רק הם, כלולים וכפופים להנחיה מקצועית זו. גופים שאינם כפופים לחוקים הנ"ל יבצעו בדרך כלל את אבטחתם באופן, כביכול, וולונטרי.
כללו של עניין, קיומה של תכנית אבטחה אפקטיבית וקיומם של אמצעי אבטחה המותאמים לרמת האיום, הנם כאמור, בתחום האחריות הבלעדי של הנהלת הארגון, החברה והמתקן. משטרת ישראל היא האחראית על קביעת תו התקן ועל ההנחיה המקצועית בתחום האבטחה, בדרך כלל, היא גם זו שמנתחת ומציגה את איומי הייחוס. 

ביצוע האבטחה איננו רשות כי אם חובה המוטלת על הארגונים טעוני האבטחה מכוח אחריותם לתחום הפעילות עליו הם מופקדים ולביטחון הבאים בשעריהם. משמעות הדבר היא שהנהלת הארגון אחראית לקיומה של תכנית אבטחה והיא גם הנושאת באחריות להיעדרה של תכנית כזו. בגופים הפועלים במסגרת "חוק הסדרת הביטחון" או "חוק רישוי עסקים" מבוצעת האבטחה תחת רגולציה של הגוף הסטטוטורי הרלוונטי – קרי, חטיבת האבטחה במשטרת ישראל. אין זאת אומרת שגופים אחרים פטורים מאבטחת הבאים בשעריהם, גם אם לכאורה הם פועלים באופן וולונטרי. האבטחה, כמוה כבטיחות הנה צורך של הארגון לשם השמירה על נכסיו ועל פעילותו והיא חובה של הנהלת הארגון לשם ההגנה על עובדיו ועל הבאים בשעריו. 

תנאי יסודי של כל תכנית אבטחה הוא שהיא תהיה מותאמת למאפייני הפעילות של הארגון ולצרכיו. על מנת לממש את אחריותה חייבת הנהלת הארגון להעסיק מנהל אבטחה מוכשר ומיומן או להסתייע ביועץ חיצוני אשר יבטיח שהאבטחה מתוכננת במקצועיות ומתוך יישוב דעת בשקלול של עלות תועלת ושהיא תהיה ממוקדת כנגד האיום ולא תפגע ברמת השרות שהארגון אמור להעניק לבאים בשעריו. יישום של תכנית אבטחה כזו יעביר מסר מרגיע של שליטה במצב כלפי הציבור ומסר הרתעתי תקיף של מוכנות כלפי היריב. הארגון הוא האחראי והוא גם הנהנה העיקרי מכך.