סר קן רובינסון, שכבר מספר שנים משמש פטרון של בית הספר למחול עכשווי בלונדון, צייץ בטוויטר לפני הרצאה שנתן בשנת 2016, את השאלה הבאה: "מדוע המחול חשוב באותה מידה כמו המתמטיקה בחינוך?".
חלק מהתשובות שקיבל היו חיוביות, אך חלקן היו, איך לומר זאת, מעניינות. החל מתשובות כמו "זה יהיה השיעור הכי קצר אי פעם?", דרך תשובות כמו "קן, מחול אינו חשוב כמו מתמטיקה", ועד תשובות כמו "האמנם? עבור מי? ולמה? אגב, אני מורה למתמטיקה".
רובינסון טוען כי הדיון אינו נגד המתמטיקה – שהיא חלק הכרחי בהרפתקאה היצירתיות של החשיבה האנושית. הדיון הוא בעד שוויון בחינוך הילד השלם, החשיבות הזהה של המחול עם האמנויות האחרות, השפות, המתמטיקה, המדעים ומדעי הרוח בחינוך הכללי של כל ילד.
מהו בעצם מחול? זהו ביטוי פיזי של מערכות יחסים, רגשות ורעיונות דרך קצב ותנועה. אף אחד לא המציא את המחול, הוא חלק מכל תרבות במהלך ההיסטוריה. הוא מכיל בתוכו סגנונות שונים, מסורת והוא מתפתח באופן מתמיד. הוא חלק מפנאי, טקסים וחברה.
בספרןDance Education around the World: Perspectives on Dance, Young People and Change , החוקרות שרלוט סוונדלר נילסן וסטפני בורידג' קיבצו מחקרים עכשוויים אודות ערכו של המחול בתרבויות שונות – מפינלנד לדרום אפריקה, מגאנה לטאיוואן, מניו זילנד לאמריקה.
הסטטוס הנמוך של המחול בבתי הספר נובע בחלקו מהסטטוס הגבוה של העבודה האקדמית הקונבנציונלית, המקשרת את האינטליגנציה בעיקר ליכולת היסק מילולית ומתמטית.
המחקרים שאספו החוקרות מראים כי הבנה מעמיקה יותר של המחול מאתגרת תפיסות של אינטליגנציה והישגים, ומדגישה את הכוח שיש לתנועה בקרב אנשים מכל הגילאים ומכל הרקעים. המחול יכול להחזיר הנאה ויציבות בחיי מצוקה, ולהפיג מתחים בבתי ספר שבהם קיימות אלימות ובריונות.
קיימות מספר חברות מחול מקצועיות המציעות תוכניות לבתי ספר. דוגמא לחברה כזאת היא Dancing Classrooms, ארגון ללא כוונת רווח הפועל בניו יורק, המנגיש את הריקודים הסלונים לתלמידי בתי הספר היסודיים וחטיבת ביניים.
מטרת הארגון היא לשפר יחסים חברתיים, בעיקר בין מגדרים, ולהעשיר את התרבות הבית-ספרית תוך קידום עבודת צוות, כבוד וחמלה, באמצעות המחול. מחוויות של מנהלי בתי ספר, הורים ותלמידים עולה כי תוכניות לימודים כאלה אכן מחוללות שינוי לטובה בקרב התלמידים.
לחינוך למחול יתרונות חשובים לשיפור קשרים חברתיים, בייחוד בין מגדרים שונים ובין קבוצות גיל שונות. סוגי ריקוד שונים, ביניהם ריקודים סלונים, הם מטבעם חברתיים. הם כוללים תנועה יחדיו, בסנכרון ובאמפתיה, עם מגע פיזי ישיר.
בהערכה של Dancing Classrooms בניו יורק סיטי עלה כי 95% מהמורים אמרו שכתוצאה מהריקוד המשותף ניכר שיפור ניכר ביכולת של התלמידים לעבוד יחד בשיתוף פעולה. בסקר שבוצע בלוס אנג'לס, 66% ממנהלי בתי הספר אמרו שלאחר ההשתתפות בתוכנית, התלמידים הראו יותר קבלה של האחר, ו-81% מהתלמידים אמרו שהם התנהגו בכבוד רב יותר לאחרים.
למחול גם יתרונות כלכליים. בנוסף להיותו תחום תעסוקה, המחול מקדם תכונות אופי רבות שמעסיקים מזהים כתכונות מהותיות לכוח עבודה שיתופי ואדפטיבי.
ולא מדובר רק במחול, כמובן. ההצלחה של Dancing Classrooms במחול היא דוגמא לקשר החיובי בין פעילות גופנית לבין הישגים חינוכיים, קשר המתועד היטב.
מנגד, המגמה ברוב ארצות הברית היא דווקא לצמצם חינוך גופני ותוכניות דומות לטובת הוספת זמן למתמטיקה, מדעים ואנגלית, צעדים שלא הביאו לשיפור בהישגים הלימודיים, בניגוד למה שהניחו מקבלי החלטות רבים כל כך.
פאנל של חוקרים בקינסיולוגיה ורפואת ילדים ערך סקירה מקיפה של למעלה מ-850 מחקרים לגבי השפעת הפעילות הגופנית על ילדי בית ספר.
רוב המחקרים מדדו את ההשפעה של 45-30 דקות של פעילות גופנית בעצימות בינונית עד גבוהה 5-3 פעמים בשבוע על מספר מרכיבים: השמנה, סבולת לב ריאה, לחץ דם, צפיפות עצם, דיכאון, חרדה, תפיסה עצמית והישגים לימודיים.
בהתבסס על ראיות חזקות במספר מהקטגוריות לעיל, הפאנל ממליץ בתוקף שעל תלמידים לבצע לפחות שעה אחת של פעילות גופנית בעצימות בינונית עד גבוהה ביום. בהתייחסות ספציפית להישגים לימודיים, נמצאו ראיות חזקות לתמיכה במסקנה ש"לפעילות גופנית השפעה חיובית על הזיכרון, הריכוז וההתנהגות בכיתה".
בוב מוריסון, מייסד ומנהל ה-Quadrant Research, טוען כי "ישנם עדיין מיליוני תלמידים ללא גישה ללימודי אמנות כלשהם. רבים מהם שייכים לקהילות העניות ביותר שלנו, היכן שהתוכניות נחוצות יותר מכל".
האם זה יהיה בסדר שיהיו מיליוני תלמידים ללא גישה למתמטיקה או אמנויות השפה? הוא שואל. "כמובן שלא, ואין לסבול זאת באמנות".
מוריסון ממשיך ואומר כי "קיים מיתוס מתמשך שחינוך לאמנות מיועד רק למוכשרים ולמחוננים, אך אנו יודעים כי האמנויות תורמות לכולם, ללא קשר לנתיבים המקצועיים".
"איננו מלמדים מתמטיקה רק כדי ליצור מתמטיקאים, ואיננו מלמדים כתיבה יוצרת רק כדי ליצור את דור הסופרים הבא. אותו הדבר נכון לאמנויות. אנו מלמדים אותם ליצור אזרחים שלמים, שיכולים ליישם את הכישורים, הידע והניסיון מהיותם מעורבים באמנויות בקריירה ובחייהם".
לספרו של סר קן רובינסון – You, Your Child, and School
המאמר המלא באתר TED
סיכום המאמר נכתב בידי גילי רייכמן מהמכללה האקדמית בוינגייט