למידת מיומנויות תנועה התפתחותיות באופן ספונטני: גישה דינמית לאבחון ולטיפול

עד לאחרונה, מקובלת הגישה של עיבוד המידע כמודל המרכזי של בקרת התנועה. ההשלכה של גישה זו ללמידה של תבניות תנועתיות חדשות היא שיש צורך לפרק תבניות מסובכות ליחידות פשוטות יותר, להדגיש תהליכי משוב פנימי וחיצוני, חד-גוני ומגוון, כבסיס להתבססות של מודעות לתנועה, ולקדם תהליכי אוטומטיזציה של מיומנויות מוטוריות.

כבר בשנות השישים, ערער החוקר היהודי-רוסי ברנשטין על בלעדיות גישת עיבוד המידע, וציין כי תבנית הביצוע של תנועה מיומנת משתנה פעמים רבות באופן ספונטני, תלוי הקשר סביבתי.  הגישה הדינמית שהתפתחה בעקבות רעיונותיו של ברנשטיין ואחרים, הביאה לתפיסה חדשה של התארגנות ספונטנית – כבסיס להתפתחות הבקרה של תבניות מוטוריות. גישה זו מתאימה במיוחד להבנת היווצרותם של תפקודי תנועה בקרב תינוקות וילדים קטנים טרם הבשלת מערכת העצבים שלהם במלואה (מתחת לגיל חמש) ובקרב בעלי לקויות נוירולוגיות. ע"פ תלן (1994) הגישה הדינמית-אקולוגית מבוססת על העיקרים הבאים:

• המוח הוא מערכת המתארגנת בעצמה. מבנים עצביים יכולים להשתנות בפתאומיות, כתוצאה מאינטראקציה בין מערכות דינמיות.
• קיימת אפשרות לשינוי תבניות תנועה על ידי תהליך ספונטני של התארגנות עצמית במערכת העצבים למבנים קואורדינטיביים, שמאפשרים להקטין את הצורך להתמודד עם אין ספור "דרגות החופש התנועתיות" במערכת התנועה עבור ילדים עם מוגבלויות במערכת העצבים, ובמערכת התנועה, תהליכים כאלה עשויים לעקוף חלק מהקשיים הנצפים בלמידת מיומנויות מוטוריות.
• שינוי התבנית ייעשה על ידי בחירה מתוך מצבי משיכה, שמיצגים את התנאים המערכתיים בהם תועדף תבנית זו או אחרת. ככל שהתבנית אפקטיבית יותר מצב המשיכה יהיה יציב יותר, ותהיה סבירות גבוהה יותר שהמבצע יעדיף להשתמש בה.
• דוגמא טובה לשינוי תבניות תוך מעבר בין מצבי משיכה הוא המעבר מזחילה על ארבע להליכה. כאשר שיווי המשקל של הילד עדיין איננו יציב, הילד יבצע מספר צעדים בהליכה –

בעיקר עם יש מספר מאחזים בסביבה, אך למעבר מרחק רב יותר וללא מאחזים הילד עדיין יעדיף את הזחילה. ברגע ששיווי המשקל שלו משתפר, תישאר ההליכה התבנית המועדפת. ברגע שהתבנית פחות או יותר נקבעת אנו מניחים שמצב המשיכה של התנאים הסביבתיים ביחס לתבנית הוא פחות או יותר יציב. החוקרת קלארק (1993, 1995) הראתה, כי על ידי הוספת משקוליות צמיד לקרסוליים, ניתן להאיץ את שלב המעבר להליכה יציבה. החוקר אולריך הראה, כי על ידי שימוש עקבי בסביבה דינמית (מסלול הליכון) ניתן להאיץ הופעת ההליכה בילדים עם תסמונת דאון בכדי שלושה חודשים בממוצע יחסית לקבוצת ביקורת.

• כדי לאפשר היווצרותן של תבניות תנועה חדשות יש להציב תנאים סביבתיים ביחס מתאים לתנאים של הפרט המבצע. משתנים אלה נקראים משתני בקרה  והם מעודדים את שינוי  תבנית הביצוע ממצב משיכה אחד לאחר.
• משתנה הבקרה שקובע את המעבר מזחילה להליכה הוא היכולת הקואורדינטיבית של שיווי המשקל ביחס לרוחב בסיס התמיכה. ברגע שבסיס התמיכה יעשה צר, הילד יחזור לתנועה על שש, או לתבנית אחרת של רגל רודפת רגל. גם אצל אדם מבוגר, ברגע של רצפה חלקה עקב שטיפת רצפה, או קרח יתבצע מעבר אוטומטי לתבנית יעילה יותר לשמירת שיווי המשקל הכוללת צעדים קצרים ושטוחים.
• משתנה הבקרה שקובע את תבנית הזריקה הוא גודל הכדור ביחס לגודל היד. מחקרים של ברטון ושותפיו (1993) הוכיחו, כי הקטנת קוטר הכדור גורם לשינוי ספונטני בתבנית הזריקה משתי ידיים ליד אחת.
• המעבר ממצב משיכה אחד למשנהו מתבצע על ידי תהליך אקטיבי של חיפוש ובחירה מתוך מצבי המשיכה הזמינים למבצע. לכן תוכנית ההתערבות המוצעת על ידי הגישה האקולוגית דינמית, היא  של עיצוב סביבתי, או הצבת גירויים מתוכננים ומניפולציה שלהם בהתאם להתנסות הילד, ולאפיון האילוצים המגבילים את משתני הבקרה. תוכנית התערבות מומלצת מוצגת באיור 1.

איור 1: מודל הגישה הדינמית לאבחון והתערבות