דו־קרב לשוני. דיון על מונחי הסיוף

הקדמה – חוקי קביעת מינוחים בשפה העברית

השימוש הלא עקבי במונחי ספורט אינו ייחודי לספורט בכלל ולספורט הישראלי בפרט, אלא הוא חלק ממאבקן של אומות על שפתן הלאומית. לכל עם יש שפה משלו, המסייעת לגיבושו ולאחדותו. השפה מאפשרת את העברת מורשתה מדור לדור ויש בכוחה של כל שפה להבדיל בין התרבויות השונות (זאנה-זינגר, 2011, עמ' 13). עד תקופת ההשכלה היה השימוש בעברית בדרך כלל לצורכי קודש. מתקופת ההשכלה ואילך השתמשו בעברית גם לצורכי חול. בסוף המאה ה-19 החלה הלשון העברית בארץ ישראל להתממש כשפת דיבור.

הפיכתה של העברית ללשון מדוברת התאפשרה הודות למפעלו הלשוני של אליעזר בן-יהודה, הנחשב למחייה השפה העברית החדשה. בן יהודה חידש במילונו מילים רבות בהסתמכו על העברית המקראית והתלמודית וכן על הארמית (זאנה- זינגר, 2011, עמ' 76-77). בשנת 1890 ייסד בן יהודה את "ועד הלשון", אשר קבע נורמות אחידות בעברית, בדקדוק, בהגייה ובמינוח. בשנת 1953 החליפה "האקדמיה ללשון העברית" את וועד הלשון העברית. מאז האקדמיה משמשת מנוף להרחבת אוצר המילים.

בשנת תרע"א (1911) קבע "ועד הלשון" עקרונות מנחים בדבר המקורות שיש להסתמך עליהם בחידושי מילים. כך גובשה רשימת הקריטריונים הבאה: (א) מילים עתיקות שנוצרו במרוצת הדורות; (ב) מילים ארמיות במקום שבו חסרות מילים עבריות; (ג) חידושי מילים על פי חוקי הדקדוק והיקש הלשון משורשים עבריים או מדרגה שנייה משורשים שֵמיים; (ד) מילים לא שמיות, בתנאי שהן מצויות במקורות העבריים. לפי מערך קריטריונים זה, חידוש אוצר מילים אינו כרוך למעשה ביצירה של מילים חדשות, אלא בשימוש במילים מן העברית הקלאסית במשמעותן המקורית או במשמעות חדשה, כשהמגמה הייתה לצמצם במידת האפשר יצירה של צורות חדשות ולנצל מילים קיימות. בדרך זו ביקשו לשמור על צורתו החיצונית של אוצר המילים העברי, אולם צורכי החברה אילצו את "ועד הלשון" וכן גופים ציבוריים אחרים לקבוע מונחים חדשים רבים שאינם מצויים במקורותיה העתיקים של השפה (ניר, 2003, עמ' 184-185).

האקדמיה ללשון העברית מופקדת על התפתחותה הטבעית של הלשון העברית ועל הכוונתה תוך שמירה על טהרתה ותוך מניעה ככל האפשר של השפעת שפות זרות על אופייה. בלשון העברית האתגרים גדולים במיוחד משום הצורך לסגל לשון עתיקה למציאות מודרנית ודינמית. באופן כללי ניתן לומר כי באקדמיה קיימת רתיעה מפני שאילת משמע מן האנגלית, שמא תתפרש כחיקוי של מילה זרה ולעיתים גם מפאת אי-התאמה סמנטית (ניר, תשנ"ג, עמ' 160).

המונחים בסיוף, הרי תרגומם לעברית לא נוצר יש מאין. מונחי החינוך הגופני והספורט עברו תהליך ממושך עד שהשתגרו בשפה המקצועית בכל תחום ובכל ענף. לפני הקמת המדינה, מורים ומדריכי ספורט שהגיעו ארצה הביאו עימם את שיטתם ואת שפת מולדתם. בעיית המונחים הטרידה את מורי ההתעמלות ואת מדריכי הספורט באגודות. תלמיד שעבר ממדריך אחד לאחר או מבית ספר אחד למשנהו נזקק לזמן ממושך כדי להסתגל למונחים ולהגדרות החדשות (מאיו, 1983). עלה אם כך צורך לשקוד על המצאה של מונחים עבריים משותפים לכל פעילי הספורט.

צבי נשרי (1878-1973), שהיה ממייסדי החינוך העברי בארץ ישראל והמורה הראשון לספורט של הגימנסיה העברית הרצליה, היה בעל זכות ראשונים ביצירת מונחים לחינוך הגופני ולספורט. כשקיבל עליו את הוראת ההתעמלות בגימנסיה בשנת 1907, כמעט שלא היו מונחים בתחום הספורט. ובמשך שש שנים המציא נשרי מונחים לחינוך הגופני ולספורט יש מאין. על פי עדותו, כדי לקבוע מונח עברי עבור ביטוי לועזי הוא נהג לעמוד על מהות הביטוי, ואז לחפש מילה מתאימה בעברית שתבטא את המהות, גם אם אינה תרגום מילולי מדויק (יהלומי, 2019).

עד שנות השישים של המאה ה-20 שלטו בעולם הסיוף שתי אסכולות עיקריות: הצרפתית והאיטלקית. שתי האסכולות נאבקו ביניהן על הבכורה והסתמכו על קביעת המונחים כבסיס לטענתם. ההבדלים בין שתי האסכולות באשר למונחים השונים אינם קשורים בהבדלי השפה בלבד, כי אם גם במשמעות השונה של אותם מונחים. כלומר, אותו מונח מורה על שני דברים שונים. רוב מדינות העולם אימצו אחת משתי האסכולות, לדוגמה:  גרמניה, הונגריה ואוסטריה אימצו את האסכולה האיטלקית, ואילו ברית המועצות וגרורותיה אימצו את האסכולה הצרפתית.

התפתחויות בטרמינולוגיה בענף הסיוף בישראל

בשנים שלפני הקמת המדינה, האסכולה השלטת בארץ, הטרמינולוגיה המקצועית ושמות המונחים שהיו בשימוש באותם ימים היו בשפה האיטלקית. אחרי הקמת המדינה פרשו רבים מוותיקי הענף, ואת השורות מילאו סייפים שעלו ממדינות שונות ששלטה בהן האסכולה הצרפתית. חלק מהם השתמשו בשפת מולדתם, וחלק השתמשו בשפה הצרפתית. השימוש במונחים עבריים היה אקראי ולעיתים שובשה הוראתם המקורית. מתנדבים שהגיעו לארץ מארצות רבות בעקבות מלחמת ששת הימים והצטרפו לפעילות בענף, הוסיפו משלהם לתוהו ובוהו ששרר בלשון המקצועית.

חוסר העקביות בשימוש במונחים יצר צורך לקבוע טרמינולוגיה עברית אחידה ומקובלת. ואכן לראשונה בשנת 1969 נקבעו המונחים העבריים של ענף הסיוף. יושב ראש ועדת הסיוף הארצית בהתאחדות לספורט, השופט אמנון כרמי, תרגם את התקנות לתחרויות הסיוף של ההתאחדות הבינלאומית לסיוף וכלל בהן גם "אגרון" למונחי סיוף. 167 מונחים תורגמו לעברית ולצידם צוינו המונחים באנגלית ובצרפתית )כרמי, .(1969 הפעילים אימצו את המונחים האלה בחום משום שלראשונה הונחלה שפה משותפת לדוברי שפות שונות. עם זאת, עם השנים התפתח דיון סביב חלק מהמונחים, ואף התעוררה מחלוקת באשר להוראתם.

המאמר עוסק בטרמינולוגיה בסיוף המודרני אשר בו קיימים שלושה סגנונות. בכל סגנון משתמשים בכלי נשק שונה. שלושת כלי הנשק הינם: החרב, הרומח/פלורט והדקר. החרב: מקורו של כלי זה בחרב התורכית המעוקלת ובחרב הפרשים (ההוסרים) ההונגרים שאימצוה ככלי נשק לאומי. הרומח (הפלורט(: הרומח התפתח מנשק האימונים של הדו-קרב. המונח ''רומח" מופיע בחמישה עשר כתובים במקרא. אולם אין ללמוד מהם דבר על מהותו של הכלי, אלא בלבד שהיה כלי נשק עיקרי בחימושן של יחידות מסוימות בצבא ישראל בימי המלוכה, ואף שימש בימי בית שני.

הדֶּקֶּר: הדֶקֶר הוא 'צאצאו' הישיר של נשק הדו-קרב, ומכאן דמיונו הרב לכלי הנשק שבו השתמשו בקרבות אלה. המחלוקת העיקרית שהתעוררה נסבה סביב "הפלורט" או ה"רומח''. הדֶקֶר והחרב הם כלי נשק קדומים שנועדו לפגיעה ביריב (במלחמה או בדו-קרב). ה"פלורט" לעומתם הומצא רק במאה ה-17, ושימש בדרך כלל ככלי אימון לקראת דו-קרב וככלי בסיסי ללימוד סיוף (1994 ,.Garret et al).

בקביעת שמות הסגנונות בסיוף היה צריך להביא בחשבון כמה משתנים בזיקה למדיניות קביעת מונחים מבית מדרשה של האקדמיה ללשון: האחד, קרבתם להוראתם המקורית בשפות השונות ובעיקר לשפת הסיוף הרשמית – צרפתית; השני, קרבתם לכלי נשק שמוזכרים במקורות העבריים; השלישי, הסיכוי של המונח החדש להשתרש בלשון הדיבור הרווחת בענף; הרביעי, אופן השימוש שנעשה ב"אביו הקדמון" של הכלי המודרני.

הערך ''רומח" שמופיע במילון של אברהם אבן שושן, מתואר כ"כלי נשק קדום בתבנית מוט, ובקצהו חוד של מתכת, מעין כידון קצר" (בן שושן, 1970). התלמוד מבחין בין ארבעה כלי נשק: "הַסַיִּף וְהַסַּכִּין וְהַפִּגְיֹון וְהָרֹמַח''. משמע, כיוון שמדובר בפירוש בארבעה כלים שונים, אין הרומח מזוהה עם כלי הסיף, ולכן זהו כלי נשק אחר. השפה הגרמנית מבחינה בין רומח Spiess)) כלי שמחזיקים בשתי ידיים, והוא משמש לדקירה, לבין כידון  (Speer) שמשמש להטלה (טור-סיני, 1962). שני כלי הנשק הללו אינם האבות הקדומים של סגנונות הסיוף המודרני. גם השפה הרוסית מבחינה בין הרומח  ,(Rogatina)שנועד לציד דובים, לבין כלי הנשק של הסיוף המודרני:  Shpaga (דֶקֶר), Sablja (חרב( ו Rapira (פלורט(.

צבי נשרי קבע בלקסיקון שחיבר (1970) ששמות הסגנונות בסיוף הם: "חרב", "שלח" (הדֶקֶר) ו"סיף" (הפלורט). הטענות המצדדות בקביעת המונח "סיף" ככלי המציין את הפלורט מקפחות את שני הסגנונות האחרים (החרב והדֶקֶר), שגם הם נחשבים לסוגי כלי נשק המוחזקים ביד. סיף הוא שם עצם שמתאר את ענף הספורט העוסק בדו-קרב באמצעות סוגי חרבות. מתן הכינוי "סיף" ל"פלורט" אם כך מייצר קושי מבחינה סמנטית, שהרי ה"פלורט" או ה"רומח" הוא בעל מעמד שווה ערך ל"דֶקֶר" ול"חרב" מבחינת הספורט הבינלאומי, מדוע אם כן נייחד את ה"פלורט" ונכלול רק אותו בקטגוריה של "סַיִּף"?

זאת ועוד, אם יתורגם ה"פלורט" ל"סַיִּף", הרי לא נוכל לכנות את העוסקים בדֶקֶר ובחרב בכינוי "סייפים"! לפיכך, קבע כרמי, אין בררה אלא להמשיך ולאחוז במינוח שנקלט בקרב העוסקים בסיוף. כל שלושת הכלים הם כלי סַיִּף. העוסק במקצוע ספורט זה הוא סַיָף ואילו המקצוע נקרא "סִּיּוף" (גיל וכרמי, 1979). הניסיון לעגן את מונחי הענף רק במקורות עבריים ולשאוב מהם את הוראתם מעניק לשפה העברית את הכבוד הראוי לה בין לשונות העולם, אך עלול להחטיא את מלאכת התרגום. שתי ההצעות שהובאו במאמר זה לתרגום המונח הלועזי "פלורט" כרומח ו/או כסיף, אינן מספקות, משום שהן לא הביאו בחשבון את ההיסטוריה של הכלי, את התפקיד שיועד לו ואת האטימולוגיה של המונח הלועזי.

הצעת מינוח אחר ל''פלורט''

ה"פלורט" שימש ככלי אימונים בלבד, קצהו לא היה חד כבחרב הדו-קרב אלא משונן. כדי למנוע פציעה כוסה קצה הלהב בפיסת עור ששיוותה לו מראה של עלי כותרת זעירים. מכאן כינויו של הכלי – "פרח" או בצרפתית fleuret או באיטלקית  .fioretoה"פלורט" אם כן לא נוצר ככלי זין כדֶקֶר וכחרב, אלא ככלי אימונים שקצהו דומה לפרח.

לאור האמור לעיל מבקשים מחברי המאמר להציע כינוי חלופי לרומח: ''סַיְפָן". הסייפן הוא פרח ממשפחת האירוסים, ושמו הלועזי "גְלַדְיֹולָה" גזור מהמילה הלטינית גלדיוס (gladius) – חרב. עליו הם צרים, צבעוניים וזוויתיים בצורת חרב ומכאן שמו העברי.

המונח סַיְפָן מוצדק מכמה סיבות: הסייפן הוא פרח בצורת חרב. הוא מתכתב עם המונח הלועזי "פלורט" – פרח, והוא מעורר אסוציאציה מיידית לכלי נשק. לפיכך, לאור העובדה כי ה"פלורט" מבחינת תפקידו ככלי סיף אינו אלא כלי אימונים בלבד, וכן על סמך ההיבטים הלקסיקו-סמנטיים שהוצגו כאן ולפי מראהו הדומה לפרח הסייפן, אנו מציעים לקבוע את המונח סַיְפָן לכלי סיף זה.

סיכום המאמר נכתב בידי יוני טבדידישוילי מהמכללה האקדמית בוינגייט

למאמר המלא בכתב העת בתנועה

ראו גם:

כתבה ב-Ynet בנושא "סיוף - המדריך למשתמש"