ספורט מודרני, לאומיות ואולטרה חוליגנים: הסיפור של "לה פמיליה"

משחק הכדורגל משוחק תחת כללי המדינה. החיבור שבין מדינת לאום לבין קבוצות הספורט שלה וההזדהות הפוליטית עימן מהווה חלק בלתי נפרד מהמשחק ומחברת בין אינדיבידואלים תחת רעיון משותף. אולם, חיבור זה של אוהבי ספורט המביעים רגשות בניתוק מהחיים "הנורמטיביים" נסדקת כאשר משולבים בה אלימות, גזענות, שנאה ופחד המאתגרים את ערכיו המודרניים של הספורט הגלומים במשחק ההוגןFair Play) ) ומנצלים את חופש הביטוי לצרכים פוגעניים.

חלקו הראשון של המאמר סוקר את התפתחות תופעת האלימות של אוהדי כדורגל באירופה משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד לתחילת המאה ה-21. זאת תוך התייחסות למושגים הדומיננטיים בתחום לתיאור התופעה, למרכיבים המאפיינים אלימות אוהדים מסורתית מראשית היוסדה ולאופן הפצת האלימות כחלק מהמשחק המודרני לשאר מדינות אירופה, לרבות מועדוני כדורגל בליגת העל הישראלית.

אלימות האוהדים החלה באנגליה של המאות הקודמות. התאפיינה בחוסר סדר, התקיימה בקרב השחקנים, בקרב הקהל המעודד ומייצגת את "ראשית האלימות החברתית".

פעולותיהם של האוהדים הקיצונים כללו התעמתות מתמדת עם אוהדי הקבוצות היריבות, תוך שימוש באלימות מילולית או פיזית (שאף הובילה לפציעות רציניות) תוך עידוד התנהגות אגרסיבית כנגד הממסד על מנת לכפות אג'נדות פוליטיות, תרבותיות וכלכליות על האחר. עימותים אלו כונו "חוליגניזם".

מרכיבים אלו של החוליגניות האנגלית חלחלו גם אל מדינות אירופיות אחרות והתאימו עצמם אל הנסיבות הפוליטיות והחברתיות המקומיות. באיטליה, תוארה אלימות האוהדים באמצעות המושג "אולטרה", ארגון קבוצתי אשר התאפיין במרדנות מקומית טיפוסית הדוגלת גם היא ברעיונות אנטי ממסדיים. ההשתייכות לארגון חייבה את המשתתפים בו לעבור מבחנים ולהוכיח את אמינותם ע"י יישום האלימות ככלי פעולה.

בניגוד לחוסר הסדר והשליטה בהשקפה החוליגנית פעולות האולטרה היו בשיתוף עם מועדון הכדורגל שהם אוהדים. קבוצות האוהדים הראשונות קשרו את השתייכותם הפוליטית אל פרקטיקות האהדה.

האלימות מצאה דרכה גם לישראל באותן שנים, ההזדהות עם מועדון ספורט מסוים ביטאה גם שיוך להשקפה פוליטית שמומנה בידי המפלגה השלטת במועדון ונוצלה בידיה. השתייכות לאחת מאגודות הספורט הייתה תנאי להצטרפות לליגת הכדורגל כאשר את הקבוצות מימנו ההתאחדות והליגות, הקהל עצמו הזדהה באמצעות צבעים פוליטיים. החיכוכים הרבים בין הקבוצות על רקע פוליטי  ומאבקי הכוח במרכזי השליטה הובילו לכמה משברים בליגת הכדורגל הישראלית בוצעו כמה התערבויות חיצוניות בהסדר הליגה בניסיון למגר תופעה זו.

ואכן, בשנים האלו החל להתפורר אופייה הפוליטי של ליגת הכדורגל הישראלית הודות להתערבות ממשלתית לצד תהליכים גלובליים, כלכליים ומסחריים שהתרחשו בעולם הספורט. מעבר ממודל פוליטי מפלגתי שתאם את המודל האירופי למודל מסחרי מקצועני המתבסס על בעלות של גופים פרטיים. מעבר לכך, נוצרה ההבנה ששחיתות ואלימות הולכות יד ביד.

עם הזמן הובאו בפני ועדת המשמעת של ההתאחדות מקרי אלימות קשים. הקשה מכולם היה אירוע רציחתו של שחקן מכבי שעריים בשנת 1975 ע"י אוהדים אלימים מצד הקבוצה היריבה, מכבי כפר גבירול והקבוצה הורחקה לצמיתות מכל פעילות. לימים כונה הרצח "השבת השחורה של הכדורגל הישראלי".

למרות זאת, האלימות לא פסקה אלא הפכה לשגרה ואף גברה יותר ויותר. בפתיחת המאה ה-21 האלימות החוליגנית בכדורגל הפכה לתופעה בישראל. במקביל לכך, יובא מאיטליה לישראל אופי האהדה הססגוני והצבעוני של קבוצות האולטרה כך שכמעט ובלתי אפשרי לנתק בין הקשר ההיסטורי של התגבשות תנועות האולטרה באיטליה והחוליגניזם באנגליה לבין התפתחות האלימות בכדורגל הישראלי כתופעה מתמשכת.

תנועת "אולטראס ישראל" פועלת במקביל באמצעות הרשתות החברתיות וטוענת כי היא מאגדת בתוכה את שלל הארגונים הקיצוניים, מגדירה עצמה כארגון אנטי-ממסדי וטוענת כי מטרתה להחזיר את האהדה המסורתית מחוסרת הגבולות והאלימה של שנות ה-60. מודל אהדת האולטרה שנוסף בשנות ה-80 למודל החוליגני האנגלי הספונטני הפך דומיננטי והתפשט לרוב מדינות הכדורגל בעולם. לאור זאת, האלימות במגרשים לא פסקה אלא הפכה למאורגנת יותר וספונטנית פחות.

חלקו השני של המאמר מציע גישות תיאורטיות שיכולות להסביר את תופעת האלימות הקולקטיביות בתוך מסגרות דמוקרטיות בעלות ערכים ליברליים. נוצר חיבור בין מושגי החירות, חופש הביטוי וההתארגנות הקולקטיבית לבין אלימות אתנו-לאומית. זאת במטרה להציף את הקונפליקט בין החוק המבוסס על תפיסות מוסר ליברליות לבין אלימות של אוהדי כדורגל קיצוניים ולפרש כיצד האלימות המילולית והפיזית מאתגרת את המסגרת הליברלית של עולם הספורט תוך הישענות על המסגרת הדמוקרטית.

גישת ההתנהגות הקולקטיבית מתרכזת בדינמיקה של התנהגות ההמון תוך התייחסות לגורמים המעודדים אלימות- מבנה המגרש, סדרי הפיקוח, חשיבותו של משחק מכריע והחלטות השופטים. האלימות בספורט היא תופעה מבנית של מערכת חברתית המושפעת מקונפליקטים חברתיים, אתניים ופוליטיים וכן קונפליקטים כלכליים ומעמדיים.

ממד הקולקטיביות מאפשר אלימות ומאפשר גם לבחון כדורגל כתופעה תרבותית בעלת השפעה על כל קבוצות האוכלוסייה. מסרים אנטי-לאומיים אלימים מובעים באמצעות פרקטיקות תרבותיות, כמו שירי עידוד וכך מנוצלת האלימות ככלי ללכידות סביב שנאת האחר. למשחק הכדורגל יש יכולת לקרב לבבות וליצור אחווה בין בני אדם, אך הוא מנוצל ע"י גורמים שליליים לצרכים פרטיים או לטובת אידיאולוגיות לאומיות קיצוניות. הספורט משמש זירה המשרתת מיקרוקוסמוס של מורכבויות חברתיות גדולות יותר.

זווית נוספת ובמרכזה ערך החירות בוחנת את הקונפליקט בין חופש הביטוי לבין האפשרות לנצל חופש זה ולכפות דעה על השאר באמצעות עריצות של הרוב- הקולקטיב - והפרה של הערכים הליברלים אותם המדינה הדמוקרטית מבקשת לשמר. פתרון הקונפליקט יעשה ע"י חקיקת חוקים לשמירה על גבולות חופש הביטוי, אכיפה, הוקעה וענישה בהתאמה כאשר נחצה הגבול ונעשה שימוש באלימות.

קבוצות אוהדים יכולות להתקיים במשטר דמוקרטי כי זכותם להתארגן יחדיו. זוהי זכות יסוד אך, לא תיתכן התארגנות "לא שקופה"- כזו שאיננה בתמיכת המדינה. אלימות קולקטיבית בהגדרתה כוללת טווח עצום של אינטראקציות חברתיות – מהתקוטטויות מינוריות עד למלחמות אזרחים. אלימות אתנית מתבצעת לאורך קווים אתניים שבהם מעורבות של לפחות צד אחד שאיננו המדינה. אלימות מסוג זה מאופיינת באירועים גדולים המתפרשים אל המרחב ואל הזמן ולכן קיים קושי להגדיר את מרכיביה בהתאם לכל אירוע.

אלימות המתרחשת בתוך המרחב הציבורי של תושבי מדינת לאום מוגדרת כהפרת סדר ופגיעה ברווחת האחר. לעומתה, אלימות אשר נובעת ממניעים גזעניים, תרבותיים ופוליטיים מהווה איום של ממש על קיומה של חברה ליברלית, שוות זכויות. קיומם של ארגונים הנוקטים אלימות אתנו-לאומנית מעורר את המתח בין ליברליזם חוקתי לדמוקרטיה.                                                                                         

בחלקו השלישי של המאמר מוצגת תמצית מממצאי מחקר תצפיתי בין תחומי נרחב שנערך במהלך השנים 2016-2013 ועסק בארגון האוהדים "לה פמיליה". בחלק זה מוצג ניתוח של הנתונים לאור הטרמינולוגיה המסורתית של אלימות בכדורגל, כראיה לשעתוק מנגנוניה לישראל תוך שילוב אידיאולוגיות מקומיות בעלות תוכן גזעני אתנו-לאומי. הצעת מיקוד תאורטי שונה לבחינת תופעת האלימות אשר מדגיש את התיאוריה הליברלית ומושג החירות. אלה, מנוצלים באמצעות המסגרת הדמוקרטית לצורך הסוואת אלימות קולקטיבית במעטה של פעילות נורמטיבית לכאורה, המכונה אהדת כדורגל.

ארגון "לה פמיליה" זוכה לסיקור נרחב בתקשורת הישראלית. הארגון הוקם בשנת 2005 וחברים בו אזרחים מכל המעמדות והגילים, אשר אוהדים את קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, בעלי דעות פוליטיות ימניות קיצוניות אשר מנציחים את הקשר ההדוק שבין ספורט ופוליטיקה, תוך שימוש בסמלים לאומיים ובחוקים הדמוקרטיים ובאמצעות הטמעת אלימות במרחב הציבורי- כאילו הייתה חיונית למשחק הכדורגל כולו.

ניתן להניח כי לארגון יש אלפי חברים ולכל היותר עשרת אלפים. חברי הארגון מקיימים תצוגות, מצליחים לגייס כספים ולייצר מוצרים באופן עצמאי ואף לקיים פעילויות קהילתיות והתנדבותיות. על מנת שלא יזהו אותם בזמן ביצוע מעשים אלימים או כאשר הם משתתפים בקטטות המוניות הם משתמשים בכובעים על מנת להסתיר את פניהם.

נגד חברי הארגון הוגשו כתבי אישום רבים על תקיפה בנסיבות מחמירות ממניע של גזענות. פעולותיהם הוכיחו כי האלימות גלשה למרחב הציבורי באופן גלוי ואף מופנית כנגד המועדון עצמו ולא רק נגד אוהדים של קבוצות מתחרות. לאחר אירוע בו שרפו את חדר הגביעים של מועדון בית"ר ירושלים, הם חדלו מפעולות גלויות למשך שנה, אולם בשנים שלאחר מכן הארגון חזרו לבצע פעולות אלימות וגזעניות.

למרות קריאות מצד אוהדים אחרים ואנשי ציבור לפרק את הארגון ולמרות פעולות חשובות וממוקדות שביצעה המשטרה, לא חלה האטה בפעולותיו או בנוכחותו במגרשי הכדורגל.

מחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון בנגב התחקה אחר אופיו ופעולותיו של הארגון "לה פמיליה" בישראל ומטרתו הייתה לעמוד על נק' הדמיון והשוני בין מסורות האלימות של אוהדי האולטרה או של החוליגנים לבין המתרחש בישראל.

נמצא כי באשר למבנה הארגוני בדומה לאולטרה ולחוליגנים אין מנהיג אחד. כל אוהד חופשי להציע הצעות דרך הסוכנות המחברת- הרשת החברתית. במקביל נמצא כי כן קיים מספר מצומצם של חברים דומיננטיים יותר, הטבעת הפנימית, היררכית למחצה. חברי הטבעת הפנימית מעורבים בפעולות של אלימות פיזית במרחב הציבורי או לפחות אלו שמורים על ביצועה- פעילות המזוהה עם הארגון – חוליגניזם שמקדם סולידריות.

נקודת דמיון נוספת היא אופן ביצוע האלימות, באופן ספונטני נגד פרטים או עימות מתוכנן מראש נגד קבוצות אוהדי קבוצה יריבה מחוץ לאצטדיון. פרקטיקות ממודל האולטרה והחוליגניזם נכחו בשתי האופנים, הונהגו ע"י חברי הטבעת הפנימית אך בפועל בוצעו במשחקים ע"י כלל חברי הארגון.                                                 

אותרו שני מוקדי יריבות עיקריים המשרתים את האג'נדה הלאומנית של הארגון: 

1. שנאה כלפי זרים – בעיקר ממוצא ערבי או מוסלמי.
2. שנאה כלפי המחנה הפוליטי השמאלי.

ממצא נוסף שעלה בהתאמה למאפיינים חוליגניים הוא כאשר אוהדי הקבוצה שאינם מסכימים עם הארגון, נחשבים לזרים ונגזר עליהם לבחור צד, להישאר או לנטוש.

בגלל שהענישה היא קולקטיבית נגד המועדון היא מורגשת בעיקר על ידי האוהדים "השקטים" שמגיעים רק כדי לצפות במשחק עצמו. חלק מאוהדים אלה החליטו לפרוש בשל כך ולהקים מועדון כדורגל "זמני" עד להוצאת הארגון מהמועדון אם בכלל.

מרכיב דומיננטי נוסף שזוהה הוא נוכחותה של הפוליטיקה ככלי לבידול זהותי ביריבות בין מחנות אוהדים בישראל.  

לאור הממצאים המחקר מציע כי תופעת האהדה המשולבת שעלתה מן הממצאים מאפשרת לקטלג את "לה פמיליה" כארגון אוהדים אולטרה-חוליגני, הממחיש את שילוב הפרקטיקות תוך אימוץ אג'נדות פוליטיות וחברתיות מקומיות שעליהן נשענות קבוצות האוהדים הקיצוניות החדשות.

אלימות בקרב אוהדי כדורגל הייתה ועודנה קיימת הן כתחום מאורגן והן כספונטני לצד זאת, תופעת האלימות הקולקטיבית כפי שהוצג במקרה הבוחן של "לה פמיליה" מעלה סתירה בין היכולת לנצל את חירויות המשטר הדמוקרטי לבין יכולתו של הממשל להציב גבולות שלא יערערו על זכויות אדם אלו.                                         

סיכום המאמר נכתב בידי מורן רם יהודה מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט

למאמר המלא בכתב העת רוח הספורט

ראו גם:

​"בית"ר טהורה לעד": מקסימום אוהדים, אולטרה חוליגנים​​