"הבן אדם שהכי אהב אותי הוא גם האדם שהכי עשה לי נזק": יחסי כוח בין מאמן/ת יחיד/ה לספורטאי/ת מנקודת המבט של הספורטאי/ת

 

מטרת המחקר היא להתייחס להיבט אחד של האלימות כלפי ספורטאים צעירים בעלי פוטנציאל להפוך לספורטאי עילית, והוא העבודה עם מאמן אחד לאורך רוב הקריירה. כמו כן מבקש המחקר להבין את המורכבות של יחסי העבודה הקרובים בין מאמנים לספורטאים צעירים.

לשם כך מבחינות החוקרות בין אלימות פונקציונלית, שמוגדרת כאלימות לשם השגת מטרה, במקרה זה – מטרה ספורטיבית הישגית, לבין אלימות שאיננה פונקציונלית, שמטרתה להשיג שליטה על גופו, נפשו ואורח חייו של הספורטאי.

בנוסף, למאמן בספורט ההישגי יש לגיטימציה למגע עם הגוף של השחקן או השחקנית. מכיוון שבשונה מכל פעילות אחרת פעילות גופנית וספורט עוסקים בגוף, יש למאמנים לגיטימציה לדבר על תנועות גוף, להכווין ואפילו לגעת. העובדה ששאלת הלגיטימציה של המגע נשארת פתוחה לפרשנות סובייקטיבית עלולה להכשיר התנהגות המאופיינת בהתעללות, הטרדה מינית ונזקים גופניים ונפשיים.

 

בחלקו הראשון של המאמר נסקרים סוגים שונים של אלימות אשר נבדלים זה מזה בסיבות להתהוותם, באופנים בהם הם באים לידי ביטוי ובתוצאותיהם.

• התייחסות לאלימות ככוח-התקפה או הפעלת כוח שתוצאתו גרימת נזק גופני או פסיכולוגי למותקף.
• התייחסות לאלימות כאל הפרה או פגיעה בזכויות האדם או בצרכיו הבסיסיים.
• הבחנה בין אלימות ישירה (גופנית במהותה, מתבטאת בניסיונות לפגוע בגוף, יכולה להיות גם אלימות פסיכולוגית- נזק וכאב רגשי) לבין אלימות עקיפה (בה נעשים ניסיונות לפגוע ברכוש ובכל דבר שאדם חש כלפיו בעלות מכוונת ומחושבת).
• "אלימות סימבולית" – מתאר מצבים של יחס שאינו שוויוני (אפליה, לעג, הדרה) אשר פוגע בקבוצה או בפרט בצורה ישירה או עקיפה.

סוג אחד של אלימות, שזכה להתייחסות תיאורטית מועטה בספרות האקדמית, הוא אלימות של מאמנים ואנשי צוות כלפי ספורטאים, ובעיקר כלפי ספורטאים צעירים. זאת, בין היתר, מכיוון שלעיתים המאמנים וגם הספורטאים מתקשים לקבוע אם התנהגות המאמן כלפי ספורטאי היא אלימה.

היות שתפקיד המאמנים הוא להוביל את הספורטאים לביצועי שיא, הם נאלצים לעיתים קרובות להגביר את העוררות הנפשית או הגופנית של הספורטאים, ועושים זאת בדרכים שונות. כך למשל קריאות רמות, צעקות, ולפעמים אפילו הפעלת לחץ פיזי, נתפסים על ידי המאמנים והספורטאים, ואף בעיני החברה, ככלים לגיטימיים.

יש  מי שטענו כי אומנם הצעקות דרבנו אותם, ובאמצעותן נעשו ספורטאים טובים יותר, אבל במבט לאחור לא היו מוכנים לעבור שוב את מסכת ההתעללות .

סוגיית הלגיטימציה של הפעלת הכוח על ספורטאים צעירים כאמצעי להשגת מטרות היא סוגיה מורכבת. תהליך הציוויליזציה, או התירבות, שעברו משחקי ספורט הם תוצאה של שינוי מבנה הכוח בחברה המערבית. אך למרות שרמת האלימות בחברה יורדת, וכתוצאה מכך גם האלימות בענפי הספורט, ישנו סוג חדש של אלימות: "אלימות רציונלית" או "אלימות פונקציונלית" (וגם אלימות ספורטיבית).

אלימות פונקציונלית מוגדרת כאלימות לשם השגת מטרה, במקרה זה – מטרה ספורטיבית הישגית. אלימות שאיננה פונקציונלית מטרתה להשיג שליטה על גופו, נפשו ואורח חייו של הספורטאי.

כיום, אלימות לשם אלימות ופורקן איננה נתפסת עוד כלגיטימית בחברה המערבית. לעומת זאת, לשם השגת מטרות – במקרה זה מטרות ספורטיביות ותחרותיות – ניתנת למאמנים לגיטימציה להפעלת כוח, שלא מקובלת בשום מקום אחר.

בשנים האחרונות נושא האלימות כלפי ספורטאים צעירים נדון בהרחבה, וכן עלתה המודעות להיקף הבעיה ולהשלכותיה. בהתאמה, גוברים גם המאמצים לרכז נתונים גלובליים כדי לצייד את כל המעורבים בספורט ילדים ונוער בידע הנכון על אודות נושא זה.

הידע שייאסף ישמש לניסוח תקנות, קודי אתיקה וכללי התנהגות, שישמרו על בריאותם הגופנית והנפשית של הספורטאים, וכן להצעת דרכים לאכיפתם. הנושא התעורר ונדון ברחבי העולם כולו, הן בהקשר הפוליטי והן כתחום מחקר אקדמי.

בישראל טרם נחקר נושא זה. במחקר הנוכחי המחברות מתייחסות להיבט אחד של האלימות כלפי ספורטאים צעירים בעלי פוטנציאל להפוך לספורטאי עילית, והוא העבודה עם מאמן אחד לאורך רוב הקריירה. כמו כן מבקש המחקר להבין את המורכבות של יחסי העבודה הקרובים בין מאמנים לספורטאים צעירים.

 

בחלקו השני של המאמר מתוארת שיטת המחקר אשר נערכה בשני שלבים.

בשלב הראשון הועבר שאלון אנונימי לבני ובנות שמונה עשרה ומעלה, שהתאמנו לפחות שנה אחת במחלקת ילדים ונוער. מטרת השאלון הייתה לגלות מגמות כלליות של אלימות כלפי ילדים וילדות במחלקות ילדים ונוער. על השאלון ענו 440 משיבים.

בשאלה האחרונה בשאלון הזמינו את המשיבים לריאיון עומק, פנים אל פנים, התחייבו לשמור על האנונימיות של המשיבים ולא לפרסם לעולם את שמותיהם.

בשלב השני, קוימו 26 ראיונות בסך הכול. רק שניים מהמרואיינים לא חוו אלימות כלל במהלך השנים שהתאמנו במחלקות ילדים ונוער. יתר המרואיינים דיווחו על אלימות מסוגים שונים וברמות חומרה שונות, מאירועים חד פעמיים ועד התעללויות שנמשכו לאורך שנים.

מאמר זה הוא המאמר הראשון שנכתב מתוך פרויקט המחקר הזה ומטרתו לתאר את החוויות הסובייקטיביות של אוכלוסיית מחקר זו. לשם כך ניתחו את הראיונות של שלוש ספורטאיות וספורטאי אחד (4 סה"כ), בני 27-23  שהוגדרו כבעלי פוטנציאל לספורט הישגי והתאמנו לאורך שנים רבות עם מאמן יחיד.

המרואיינים התבקשו לספר על הקריירה שלהם ועל היחסים שהיו להם עם המאמנים שלהם לאורך כל תקופת הכשרתם. עודדו את המרואיינים לפרט ולפתח את השיחה מעבר לשאלות שהוכנו מראש, כדי לקבל דוגמאות וכדי לאפשר ביטוי של ההתרגשויות שעלו תוך כדי היזכרות בחוויות. הראיונות הוקלטו ותומללו על ידי מתמללת מקצועית.

ניתוח הנתונים נעשה על בסיס איתור תמות שחזרו על עצמן מתוך הנרטיבים של המרואיינים. ניסיון להבין את ההתנהגויות שעליהן דיווחו המרואיינים, ויותר מכך – להבין את המשמעויות השונות שהעניקו המרואיינים להתנהגויות שחוו.

 

בחלקו השלישי של המאמר מוצגים ממצאי המחקר והדיון בחמישה פרקים הכוללים תיאורים של המרואיינים על אלימות מצד המאמן.

הפרקים הראשונים עוסקים בבסיסי הכוח של המאמנים, כיצד משיגים מאמנים את הלגיטימציה לשימוש באלימות וכיצד הם מפעילים אותה על הספורטאים הצעירים. בנוסף, האם האלימות שהופעלה על המרואיינים שימשה, להבנתם, את המטרות הספורטיביות והתחרותיות או פגעה בהן.  לבסוף, בפרק החמישי, נידונות תוצאות הפעלת הכוח וההשפעות ארוכות טווח על הספורטאים שרואיינו.

השפעת המאמנים על הספורטאים מתבטאת במחשבות, אמונות ובהתנהגויות. כל הספורטאים שרואיינו דיווחו כי הגיעו לספורט מתוך מוטיבציה פנימית אך בשלב מסוים הפכה למוטיבציה חיצונית.

 

סיכום, השלכות והמלצות להמשך:

יחסי מאמן וספורטאי בגיל הילדות והנערות הם יחסים מורכבים מאוד. זהו יחס שליטה, עם לגיטימציה לחדור למעגלים רחבים מעבר לספורט, ועם זאת, משום שהמאמנים זוכים ליחס של כבוד והערכה, הם פועלים כמעט ללא ביקורת חיצונית.

במאמר זה עוסקים במקרה קיצון של יחסים בין ספורטאי למאמן יחיד, הנמשכים לאורך שנים. מערכת יחסים זו מורכבת ומסוכנת יותר; מצד אחד המאמן הוא זה ששומר, מטפח ומפתח, חייו קשורים בחיי הספורטאי, וההצלחה הספורטיבית של המתאמן כרוכה בהצלחה של המאמן, אך מהצד האחר יש לו שליטה מוחלטת על החיים של הספורטאי.

הבחירה לנתח את הראיונות על פי המושגים אלימות בלתי חוקית" ו"אלימות פונקציונלית" חושפת היבט מגדרי. לעומת המרואיינות, שתופסות חלק מביטויי האלימות כלפיהן כנובעים ממניעים אחרים מהצורך להשיג מטרה ספורטיבית, המרואיין מתרץ שוב ושוב את האלימות כלפיו כמעוררת, מייצרת מוטיבציה ומיועדת להשיג מטרות ספורטיביות. הוא התעקש לאורך הריאיון ש"זו איננה אלימות". את ההבדלים אפשר להסביר בכמה דרכים:

• ניתן לטעון כי בפועל, באופן אובייקטיבי, מופעלת על נשים בספורט אלימות בלתי חוקית בהיקפים גדולים ורחבים יותר מאשר על גברים.
• ניתן להציע כי הפרשנות הסובייקטיבית של המרואיינים היא זו שמגדירה מהי אלימות בלתי חוקית ומהי אלימות פונקציונלית.

מאמר זה מבקש להציף בעיה שלא נחקרה עדיין בישראל, ונחקרה מעט מאוד בעולם. הוא נשען על מחקר גישוש איכותני, ומבוסס על ארבעה ראיונות בלבד. לכן, המחברות מציעות להמשיך לחקור נושא זה, הן באמצעים כמותניים – כדי לחשוף את היקפי התופעה בספורט נשים ובספורט גברים – והן בכלים איכותניים, כדי ללמוד על הפרשנויות השונות של ספורטאים וספורטאיות להתנהגויות אלימות.

מגבלות המחקר

• מחקר רטרוספקטיבי, המתייחס לאירועים שהתרחשו לפני חמש עשרה שנים (במקרה של שני מרואיינים) ועד לפני שנים בודדות (במקרה של שני הראיונות האחרים). עם זאת, ארבעת המאמנים שעליהם מדובר עדיין משמשים כמאמנים בפועל של ילדים וילדות בספורט.
• חיסרון נוסף של הניתוח הרטרוספקטיבי הוא ההתבססות של המרואיינים על זיכרון. פעמים רבות זיכרון זה איננו מדויק או מטושטש.

המלצות

• הגדלת מעגלי התמיכה של הילדים, הן בבית והן בבית הספר. המשפחה היא מעגל תמיכה חשוב ביותר.
• להעצים את הילדים ולהרחיב את המעטפת המקצועית, כך שכבר בגיל צעיר ספורטאים יוכלו להתייעץ עם תזונאי, רופאה, פסיכולוגית, מאמן כושר ועוד. חשוב לוודא שכל אנשי המעטפת המקצועית יפעלו למען בריאותם הפיזית והנפשית של הילדים, ולא לטובת השגת המטרה התחרותית.
• להרחיב את ההסברה ואת ההכשרה של מאמני הספורט ההישגי בישראל בסוגיות שלום הילד, כך שבריאותם של אלה תעמוד לנגד עיניהם ראשונה, לפני ההישגים המקצועיים, כפי שנדרש בקודי ההתנהגות של איגוד זכויות האדם והוועד האולימפי.

 

סיכום המאמר נכתב בידי מורן רם יהודה מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט

למאמר המלא בכתב העת רוח הספורט