"לחיי העם הזה": המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט לטובת ילדי המפונים מקיבוץ כרמיה

שירו של חיים חפר, "לחיי העם הזה", כל כך מתאים לימים מטורפים אלו:

"העם הזה המפולג כל השנה

כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה

......כי הוא יודע ש....

אם אין אני לי מי לי

"......העם הזה מתי נחלץ הוא לעזרה

כשהוא רואה שיש אתגר או מטרה

אין מפלגה אז, אין גוש אז ואין גם סקטור"

עד לא מזמן היה פה פילוג קשה בין ימנים לשמאלנים, בין דתיים לחילונים. ופתאום, כמילות השיר, אין מפלגה, אין גוש ואין סקטור, הפילוג בין אשכנזים למזרחים, גם הוא נעלם. "לבני תימן, לבני אלג'יר, לבני הייקים - לבני עקיבא ולבני הדיסקוטקים" כולם יצאו להתנדב. הוקמו חמ"לים אזרחיים, לתרומת ציוד נדרש, לחיילים ואזרחים כאחד.

אזרחים התגייסו למאמץ המלחמתי, בישלו עבור חיילים. אזרחים נסעו מצפון לדרום ומדרום לצפון על מנת לתרום למאמץ, כל אחד בתחומו וכל אחד כפי יכולתו. תרומות שנאספו ומשמשות את האזרחים במצוקה והחיילים כאחד.

וכך, גם אצלנו במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט נחלצו לעזרה כל מי שרק יכול. ילדי שדרות התארחו בשטחי קמפוס וינגייט וחלק מהמורים והסטודנטים נטלו חלק בפעילויות השונות אשר התארגנו באולמות ובמתקנים השונים. מורים וסטודנטים יצאו לים המלח ואילת לארגן פעילויות למפונים.

מפוני העוטף? מפוני עוטף עזה? כפי שקראנו להם עד לא מזמן. מפוני עוטף ישראל? כפי שהם מבקשים שנקרא להם או אולי מפוני חבל  התקומה? כל אחד שיבחר כיצד הוא רוצה לקרוא להם. רבים נשאו בנטל ויצאו לפעילויות השונות של המרכז. אוכל לפרט רק את אלו אשר אני הייתי מעורב בהן.

שיר-רז שחר, ראש מדור רישום במרכז, ארגנה צוות מקסים של מורים לחינוך גופני צעירים, אשר זה לא מכבר סיימו את לימודיהם. הצוות הגיע עם ציוד פרטי והפעיל את ילדי שדרות לאורך שעה. נהניתי לפעול תחת ניהולם של שני מורים צעירים אשר הפעילו אותי ואת שיר-רז. תודה לכל הצוות, לסטודנטים לירון בחאש, אופק אקרמן, יעל סיטון, נעם ויסברג, ולסגל ההוראה אודי כספי ורמי גרסון שהתגייסו במסירות רבה.

בהמשך ריכזה ענת פרקש את פעילות הספורט בקמפוס וינגייט עבור ילדי שדרות. בקיבוץ נחשולים שיתפתי פעולה עם יעל אלון ועוד שתי סטודנטיות שנה ב- תומר לביא ורוני עטיה. באחת הפעמים הצטרפה ירדן מלכה עם חברה וכן גם בר בוימל.

לימדנו בכל שכבות הגיל, יסודי חטיבת ביניים ותיכון. הילדים ממש חיכו לסטודנטים וביום שהם לא לימדו אותם, מאד התאכזבו. בריכוז הפעילות עזר לנו המורה לחינוך גופני שלהם, מנחם כתב, איש מיוחד. לאחר 45 שנות הוראה בביה"ס האיזורי, פרש לגימאות, וכעת לאור המצב חזר לארגן ולנהל את הפעילויות במקום. הילדים מתייחסים אליו ממש כאב רוחני.