מבט פילוסופי-היסטורי על חינוך גופני ועל הכשרת מורים לחינוך גופני בתרבות המערבית

הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים טוען כי ע"י ניתוח העבר ניתן להגיע להבנה טובה של ההווה ולצפיית העתיד. מטרת הפרק הנוכחי היא למצוא כיוונים חדשים בהכשרת מורים לחינוך גופני מתוך חקירת העבר והפרדיגמות שהניחו את היסודות להכשרת מורים בעת המודרנית.

ביוון העתיקה, אדם עם "ארטה" (מידה טובה) נחשב כאדם בעל שלמות אנושית כללית. מתוך דיוניו של אפלטון על משמעות החינוך, עולה כי מהות החינוך היא לעצב אדם בעל מידות טובות ועל המורה להשריש זאת בתלמידיו. הפילוסופיה החינוכית במערכת החינוך ביוון העתיקה הייתה ליצור אדם טוב ויפה, אזרח הגון ויעיל בחברה. תפיסה זו, כי החינוך כולל גם הטמעת ערכים בנוסף לתכנים עיוניים, מראה את מרכזיותו וחשיבותו של החינוך הגופני בחינוך הכללי. את הקשר בין חינוך לאימון גופני ניתן לראות עוד בהקמת הגימנסיון, מוסד יווני עתיק שמטרתו הייתה לעצב את התלמיד ולשפר את יכולותיו הגופניות.

הפילוסופים ז'אן ז'ק רוסו ואפלטון טענו כי חינוך הילד צריך להתחיל קודם כל מאימון הגוף, משום שההיגיון הראשון של האדם נוצר מתוך התנסות פיזית ולכן עליו להיות חזק ובריא. לטענתם, התשתית של החינוך הכללי היא החינוך הגופני.

בשל חשיבותו הרבה של החינוך, על אנשי המקצוע להיות מוכשרים להוראה. תוכניות להכשרת מורים מתבססות על פרדיגמות שונות, הכוללות אמונות על מטרות החינוך הבית ספרי, ההוראה ותהליך הכשרת המורים. להלן ארבע פרדיגמות בהכשרת מורים:

• הפרדיגמה המסורתית – שולייאית: עפ"י פרדיגמה זו, ההוראה נתפסת כאומנות והמורה נתפס כאמן. העברת הידע ממורים בעלי ניסיון למורים חדשים נעשית באמצעות סיוע המורה הוותיק והידע נצבר באמצעות התנסות מעשית. מלבד השליטה הטכנית במיומנויות, על המורה לפתח יכולות של שיקול דעת ופתרון בעיות. פרדיגמה זו הינה הנפוצה ביותר בתהליכי ההכשרה.
• הפרדיגמה ההתנהגותית: פרדיגמה זו מבוססת על האפיסטמולוגיה הפוזיטיביסטית, הגורסת כי האדם קולט את המציאות כפי שהיא, העולם החברתי גלוי ולכן מטרות החברה מוגדרות וידועות. לפי גישה זו, הכשרת המורים צריכה להתמקד בהקניית התנהגויות נכונות ובמיומנויות רלוונטיות לתפקידי המורה. המורה אינו בעל אישיות ייחודית ועליו לשלוט במיומנויות ההוראה ובתכניה. כמו כן, מטרות ההוראה נקבעו מראש, תחת מסגרת קבועה של הקשרים. עפ"י פרדיגמה זו, ההוראה נתפסת כמדע יישומי והמורה נתפס כמוציא לפועל של חוקים להוראה מיטבית.
• הפרדיגמה ההתפתחותית-אישיותית: פרדיגמה זו מבוססת על האפיסטמולוגיה הפנומנולוגית, לפיה העולם משתנה בכל רגע והאדם מנסה להסביר אותו. פרדיגמה זו גורסת כי העולם מתפרש מתוך שיח, פירוש לדבר מסוים אינו מוחלט ולכן האדם שותף לקיום העולם וליצירת תופעות. מפרדיגמה זו נוצרו דרכים שונות להכשרת מורים, המתבססות על פיתוח ה"אני האישי" של כל סטודנט להוראה, במטרה ליצור תהליך הכשרה הדרגתי. המורה לא נוצר עפ"י תבנית מוגדרת מראש, בניגוד לפרדיגמה ההתנהגותית. התנהגותו נובעת מתוך תפיסותיו והמיומנויות הנלמדות לא נקבעות מראש. בתהליך זה יש עידוד לחיפוש עצמי ולכן הסטודנטים שותפים בו.
• פרדיגמת החקר: לפי פרדיגמה זו, על המורה להיות רפלקטיבי ועל תהליך ההכשרה להוראה לפתח הליכי חקירה ביקורתית, כמו מחקר ביקורתי ומיומנויות מחקריות. על המוכשר להוראה לנתח את עבודתו ולבדוק את השפעותיה על התלמידים, בית הספר והסביבה. בדומה לפרדיגמה ההתפתחותית-אישיותית, המוכשר להוראה הוא שותף מלא בתהליך.

לסיכום, פרדיגמות אלה מראות את מרכזיותו של החינוך הגופני בחינוך והן מהוות את הבסיס להכשרת המורים בעת המודרנית.

סיכום המאמר נכתב בידי מיטל אוסטרובסקי מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט