תגובה למאמר "השפעת סוגי מוזיקה על ההישג בריצה בקרב ילדים" מאת מירי שחף

מאמרה של ד"ר מירי שחף "השפעת סוגי מוזיקה על ההישג בריצה בקרב ילדים" עורר את התייחסותו של יורם אהרוני, מורה לחינוך גופני, מרצה לאתלטיקה ועורך אתר המומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט קמפוס וינגייט, לכמה נקודות:

ראשית, אין להתנות הרגלי פעילות גופנית במוזיקה ולעסוק בשאלה אם מוזיקה משפיעה על הישגי ריצה של תלמידים. לטענתו, יש להטמיע בהם הרגלים לביצוע פעילות גופנית ללא תלות, משום שזהו האמצעי העיקרי לפיתוח כושר גופני.

שנית, 370 מ' זהו מרחק קצר מדי לבחינת השפעת מוזיקה על ריצה. ממוצע הזמנים לריצה במרחק זה הוא פחות משתי דקות. סקירת הספרות במאמר מציגה מחקרים שבדקו את השפעת המוזיקה על ריצות שממוצע הזמנים הקבוע בהן הוא יותר משתי דקות. בנוסף, מרחק ריצה זה אינו מקובל במבחני כושר סטנדרטיים בבתי ספר, ולכן לא ניתן להשוות תוצאות ריצה זו עם רמת הכושר של תלמידים במחקרים אחרים.

נקודה נוספת אליה מתייחס אהרוני היא אי מדידת זמני ביניים. לטענתו, האזנה למוזיקה יכולה להשפיע על חלוקת הכוחות בריצה, אך זמני הביניים במהלך הריצה לא נבדקו ולכן לא ניתן לדעת אם הייתה השפעה.

ד"ר מירי שחף, מחברת המאמר, התייחסה לתגובתו של יורם אהרוני:

ראשית, במחקר זה לא היה ניסיון להתנות בין פעילות גופנית לבין מוזיקה, אלא לבדוק אם מוזיקה תורמת להישג. תלמידים רבים דיווחו כי העדיפו להשתמש במוזיקה קצבית וישתמשו בה בעתיד, ולכן ניתן להשתמש במוזיקה כגורם חיובי.

שנית, ד"ר שחף טוענת כי התלמידים רצו מרחק של 370 מ' מספר פעמים ולכן הגדלה של מרחק הריצה הייתה גורמת לנשירה רבה של משתתפים מהמחקר. בנוסף, מטרת המחקר לא הייתה השוואת רמות כושר בין תלמידים, ומרחק זה אפשר בקרה ופיקוח על המשתתפים.

בהתייחס לטענה כי לא נמדדו זמני ביניים, טוענת ד"ר שחף שבוצע שימוש במשוב סופי ולא במשוב בו זמני. שימוש במשוב בו זמני היה מאפשר לתלמידים לחשב את קצב הריצה ולהתמיד בו, דבר העלול לפגוע במטרת המחקר הנוכחית.  

סיכום המאמר נכתב בידי מיטל אוסטרובסקי מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט

לתגובות המלאות של המחברים בכתב העת בתנועה