מרוץ אבולוציוני

במשך האבולוציה, מהירות התנועה של המין האנושי על שתי רגליים השתכללה.

אחת הראיות הראשונות להליכה על שתי רגליים נמצאה בשנת 1964, כאשר נמצא שלד עצמות בן 3.2 מיליון שנים באתיופיה. שלד זה היה שייך לנקבה צעירה ממין אוסטרולפיתקוס אפרנסיס (קוף אדם דרומי מאפאר) וזכה לכינוי "לוסי". עצמות הרגליים והאגן שנמצאו על לוסי העידו על הליכה על שתיים כבר לפני מיליוני שנים. בשנת 1976 התגלו עקבות בנות 3.7 מיליון שנים, שככל הנראה היו שייכות לאותו המין.

מחקר חדש בחן האם אותם מינים שחיו לפני שלוש מיליון שנים רצו כמו בני האדם כיום. על מנת לבדוק זאת, החוקרים יצרו הדמיה ממוחשבת אליה הכניסו את השלד המשוחזר של לוסי והוסיפו לו שרירי אדם ושרירים של שימפנזה. הם בחנו את המהירות המרבית של הרובוט הדיגיטלי וכמה אנרגיה הוא מוציא במהלך הריצה. ממצאי המחקר מראים כי כאשר הוכנסו למין אוסטרולפיתקוס אפרנסיס שרירי אדם, הוא רץ במהירות של 18 קמ"ש לערך, ואילו עם שרירים של שימפנזה הוא לא הגיע למהירות של 6.5 קמ"ש. כמו כן, עם שרירי אדם הוא הוציא פחות אנרגיה. למרות זאת, הוא עדיין לא הגיע למהירות ריצה של אדם מודרני, שיכול להגיע ליותר מ-28 קמ"ש.

ממצאי המחקר מראים ששרירי האדם מותאמים לריצה על שתי רגליים. המין שנבדק הלך כמו בני האדם, אך מבנה הגוף שלו הגביל את מהירות הריצה שלו.

אחת המסקנות ממחקר זה היא כי יכולת הריצה התפתחה במסלול נפרד והיא בעלת חשיבות אקולוגית. כבר לפני מיליוני שנים, מי שרץ מהר יותר היה בעל סיכוי גבוה יותר לשרוד ולהעמיד צאצאים. כך, התפתחו השלד והשרירים, במטרה לאפשר לאדם ריצה מהירה ויעילה.

סיכום המאמר נכתב בידי מיטל אוסטרובסקי מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט

למאמר המלא באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי