הרגלי פעילות גופנית, התנהגויות סיכון, רווחה נפשית וגורמי חוסן: ניתוח משווה בקרב בני נוער עם וללא מוגבלויות הלומדים בבתי ספר בחינוך הכללי

לפעילות גופנית יתרונות רבים בפן הנפשי ובפן הגופני. 

חלקו הראשון של המאמר עוסק בפעילות גופנית והתנהגויות סיכון בקרב בני נוער עם וללא מוגבלויות.

ארגון הבריאות העולמי ממליץ לבני נוער לבצע פעילות גופנית מתונה או נמרצת לפחות 60 דקות ביום, כל יום בשבוע. למרות זאת, רק 11% מבני הנוער בישראל עומדים בהמלצה זו. מחקרים שנערכו בנושא מראים כי רמת המעורבות בפעילות גופנית בקרב בני נוער יורדת עם הגיל וכי בנות פעילות פחות מבנים. ירידה זו מהווה גורם סיכון ולכן ישנה חשיבות רבה בהתערבויות לקידום בריאות בבתי הספר היסודיים והעל-יסודיים.

מלבד גיל ומגדר, פעילות גופנית תלויה גם במעמד סוציו-אקונומי. בני נוער עם מוגבלויות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך פעילים פחות מבני נוער עם מוגבלויות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, וקיימות לכך מספר סיבות: מרבית המורים אינם מוכשרים לספק את המענה המתאים למוגבלות ולכן יש נשירה מבתי הספר, היעדר נגישות למתקנים ולמגרשי ספורט, היעדר חוגים מותאמים ותרבות חברתית שאינה מייחסת לפעילות גופנית ערך חשוב.

בגיל ההתבגרות מתרחשים שינויים קוגניטיביים, ביולוגיים ורגשיים. השינויים הרגשיים שחווים בני הנוער נחשבים כגורמי סיכון מוגבר לפיתוח התנהגויות מסוכנות כמו עישון, צריכת אלכוהול ושימוש בסמים. מחקרים אשר בדקו גורמי ניבוי של התנהגויות סיכון בקרב מתבגרים עם מוגבלויות מצאו כי מתבגרים עם מוגבלויות נוטים יותר להתנהגויות סיכון מאשר מתבגרים ללא מוגבלויות.

לקויות גופניות, נפשיות, שכליות וחושיות עלולות למנוע מילדים ובני נוער עם מוגבלויות את השתתפותם השוויונית בחברה. ילדים אלה מדווחים יותר על מצוקה נפשית ובדידות מאשר ילדים ובני נוער ללא מוגבלויות, ולכן קיים חשש לפגיעה בעצמאותם ובפעילותם החברתית. גורמי מגן וחוסן הם גורמים המקדמים את הבריאות הנפשית ואת יכולת ההתמודדות עם מצוקה. מחקרים מצאו כי פעילות גופנית הינה גורם חוסן מפני התנהגויות סיכון וכי בני נוער העוסקים בפעילות גופנית נוטים לעסוק בהתנהגויות סיכון פחות מאשר בני נוער שלא עוסקים בפעילות גופנית.

חלקו השני של המאמר מציג את מטרת המחקר, השערות החוקרים ושיטת המחקר.

מטרתו העיקרית של המחקר היא לבחון דפוסי פעילות גופנית, התנהגויות סיכון ורווחה נפשית של בני נוער עם מוגבלויות המשולבים בבתי ספר בחינוך הכללי. מטרה נוספת היא לבחון את הקשר בין גורמי חוסן לבין דפוסי פעילות גופנית והתנהגויות סיכון בקרב בני נוער עם וללא מוגבלויות.

השערות המחקר הן:

1. בני נוער עם מוגבלות יעסקו פחות בפעילות גופנית מאשר בני נוער ללא מוגבלויות. 
2. בני נוער עם מוגבלות ידווחו על דפוסי התנהגויות סיכון רבות יותר.
3. בני נוער עם מוגבלות ידווחו על רמה נמוכה יותר של רווחה נפשית וגורמי חוסן.
4. בני נוער עם וללא מוגבלויות העוסקים בפעילות גופנית ידווחו על רווחה נפשית גבוהה יותר ועל פחות התנהגויות סיכון מאשר אלו שלא עוסקים בפעילות גופנית.
5. בנים עם מוגבלויות עוסקים יותר בפעילות גופנית, מדווחים על יותר התנהגויות סיכון ועל רווחה נפשית גבוהה יותר מאשר בנות עם מוגבלויות.
6. עם העלייה בגיל ישנה ירידה ברמת הפעילות הגופנית ובתחושת הרווחה הנפשית ועלייה בהתנהגויות סיכון בקרב בני נוער עם מוגבלויות.
7. בני נוער עם מוגבלויות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יהיו עם רמה נמוכה יותר של פעילות גופנית ורווחה נפשית וייטו יותר להתנהגויות סיכון, מאשר בני נוער עם מוגבלויות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. 

המחקר כלל 4,407 תלמידים בגילאי 17-11 במערכת החינוך הממלכתית, ממלכתית דתית ובתי ספר ערביים. מתוכם 1,265 נבדקים הם עם מוגבלות התנהגותית, סנסורית, קוגניטיבית או פיזית.

הנבדקים ענו על מספר שאלונים:

1. שאלון המודד מוגבלות: שאלון המסווג את המוגבלויות השונות לארבע קבוצות כלליות: מוגבלות סנסורית (מוגבלות בראייה, בשמיעה ובדיבור); מוגבלות פיזית (מוגבלות בהליכה וקושי בטיפול עצמי); מוגבלות קוגניטיבית (קשיי למידה, זכירה וריכוז); מוגבלות התנהגותית (קשיי התמודדות עם שינויים, שליטה בהתנהגויות וקושי ביצירת חברויות חדשות).
2. שאלון המודד גורמי חוסן מסוג תמיכת חברים, קלות תקשורת עם הורים ותמיכת מורים.
3. שאלון המודד משתני רקע (מגדר, שכבת גיל ורווחה כלכלית חברתית).
4. שאלון המודד פעילות גופנית: מענה על השאלה "במהלך שבעת הימים האחרונים בכמה ימים עשית פעילות גופנית שנמשכה בסיכום כולל לפחות 60 דקות ביום".
5. שאלון המודד התנהגויות סיכון מסוג עישון, שימוש באלכוהול ושימוש בסמים.
6. שאלון המודד רווחה נפשית (ממוצע תחושת אושר עצמית ושביעות רצון מהחיים).  

חלקו השלישי של המאמר עוסק בתוצאות המחקר ומסקנותיו.

כאמור, מטרתו העיקרית של המחקר הייתה לבחון דפוסי פעילות גופנית, התנהגויות סיכון (מסוג: שכרות, שתייה מופרזת, עישון, שימוש בקנביס ואי פעילות גופנית) ורווחה נפשית של בני נוער עם מוגבלויות המשולבים בבתי ספר בחינוך הכללי.

תוצאות המחקר מאששות את השערת המחקר הראשונה והשנייה, ומציגות כי בני נוער עם מוגבלויות נמצאים בסיכון רב יותר של פי 1.5 לאי ביצוע פעילות גופנית ולהתנהגויות סיכון מאשר בני נוער ללא מוגבלויות, באופן מובהק. מתוך כלל המוגבלויות, בני נוער עם מוגבלות קוגניטיבית נמצאים בסיכון הרב ביותר לאי ביצוע פעילות גופנית ולשאר התנהגויות הסיכון, משום שאין להם את היכולת הקוגניטיבית להבין את התועלת בפעילות גופנית. תוצאות אלה עולות בקנה אחד עם מחקרים אחרים, שלפיהם בני נוער עם מוגבלויות נוטים יותר להתנהגויות סיכון בשל רצונם לזכות באהדה, להשתלב בחברה ולחוש עצמאות. 

גורמי החוסן שנבדקו במחקר זה הם רווחה נפשית, תמיכת חברים, תמיכת מורים ותקשורת עם הורים. לפי תוצאות המחקר, בני נוער עם מוגבלויות מדווחים על רמה נמוכה יותר באופן מובהק של רווחה נפשית מאשר בני נוער ללא מוגבלויות, והפער הגדול ביותר הוא בקרב בני נוער עם מוגבלות התנהגותית וקוגניטיבית. בנוסף, בני נוער עם מוגבלויות דיווחו על רמת תמיכה חברתית ותמיכת מורים נמוכה יותר מאשר בני נוער ללא מוגבלויות. לעומת זאת, קשרם עם הוריהם היה טוב יותר וקיבלו מהם תמיכה גבוהה יותר מאשר בני נוער ללא מוגבלויות. בהתאם להשערת המחקר השלישית, שביעות רצונם של בני נוער עם מוגבלויות מחייהם נמוכה יותר בהשוואה לבני נוער ללא מוגבלויות. מתבגרים אלה נמצאים בסיכון גבוה יותר לרווחה נפשית נמוכה המאופיינת בדיכאון, דימוי עצמי נמוך וחרדה.

בדומה להשערתם הרביעית של החוקרים, נמצא כי בני נוער אשר מבצעים פעילות גופנית לפחות 60 דקות ביום ולפחות פעם בשבוע מדווחים על שיעור נמוך יותר של התנהגויות סיכון. בניגוד להשערה זו, נמצא קשר שלילי מובהק בין רמת רווחה נפשית של בני נוער לבין עיסוק פעילות גופנית לפחות 60 דקות ביום.

כאשר נבדקו הבדלים בהרגלי פעילות גופנית, התנהגויות סיכון ורווחה נפשית בקרב בני נוער עם מוגבלות לפי מגדר, גיל ומצב סוציו-אקונומי נמצא כי הסיכון לאי ביצוע פעילות גופנית גבוה יותר אצל בנות מאשר אצל בנים עם וללא מוגבלות. אחת הסיבות האפשריות לכך היא גורמי ההנעה להימנע מפעילות גופנית והסיבות בגללן בני הנוער מתאמנים. כמו כן, בנים עם מוגבלות נמצאו באופן מובהק בסיכון רב להתנהגויות הסיכון, כאשר הסיכון הגבוה ביותר הוא בקרב בנים עם מוגבלות סנסורית. תוצאות אלה מאששות את השערת המחקר החמישית. עוד נמצא כי בנים עם מוגבלויות מעורבים בהתנהגויות סיכון בהסתברות גבוהה יותר בהשוואה לבנות מאותה אוכלוסייה, כאשר הפער המשמעותי ביותר נמצא בעישון סיגריות ובשימוש בקנביס. סיבה אפשרית לכך היא שנשים מעוכבות ע"י נורמות וציפיות חברתיות ותרבויות באשר להתנהגות נשית ראויה. בניגוד להשערה זו לא נמצא קשר בין מגדר לבין רווחה נפשית.

בהתאם להשערת המחקר השישית ולמדווח בספרות, נמצא כי עלייה בגיל מביאה לעלייה בסיכון לאי ביצוע פעילות גופנית בקרב בני נוער עם מוגבלויות. בנוסף, עלייה בגיל מביאה למגמת עלייה בהתנהגויות סיכון מסוג שכרות ושתייה מופרזת, ואילו ישנה מגמת ירידה בעישון סיגריות ובשימוש בקנביס. אחת הסיבות למגמות אלה היא שבתקופה זו ההערכה העצמית של המתבגר מתייצבת ויש מקום להפעלת שיקול דעת. בניגוד להשערת המחקר השישית, לא נמצא קשר בין גיל לבין רווחה נפשית בקרב בני נוער עם מוגבלויות.

בהתייחס למצב סוציו-אקונומי, תוצאות המחקר מאששות את ההשערה השביעית, ומצאו כי בני נוער עם מוגבלויות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך הם עם סיכון גבוה יותר לאי ביצוע פעילות גופנית בהשוואה לבני נוער עם מוגבלויות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, באופן מובהק. כמו כן, נמצא קשר חיובי בין מעמד סוציו-אקונומי לבין רווחה נפשית בקרב שתי האוכלוסיות. בניגוד להשערה זו, נמצא כי בני נוער עם מוגבלות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה נמצאים בסיכון רב יותר להתנהגויות סיכון מסוג עישון קנביס מאשר בני נוער עם מוגבלות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. בני נוער עם מוגבלויות, ובפרט מוגבלויות פיזיות, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך נמצאים בסיכון כפול להימנעות מפעילות גופנית מאשר בני נוער עם מוגבלויות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. אחת הסיבות לכך היא שלמשפחות ממעמדות נמוכים יש פחות גישה לשירותי בריאות ופחות ידע על ההשלכות של אי ביצוע פעילות גופנית ושמירה על אורח חיים בריא.

על מנת להעצים את רווחתם הנפשית והתפקודית של בני הנוער ולשפר את בריאותם הפיזית, יש להכניס פעילות גופנית וספורט לאורח חייהם הקבוע. קיים צורך משמעותי בקיום המלצה זו בקרב ילדים עם מוגבלויות, משום ששיעורם בעיסוק בפעילות גופנית ובספורט כדרך קבע נמוך משמעותית משיעורם של ילדים ללא מוגבלויות. כמו כן, ישנה חשיבות רבה ביצירת סביבה בית ספרית תומכת ומכילה לבני נוער עם מוגבלויות וביצירת תוכניות לפיתוח מודעות בקרב המורים למידת חשיבותם ויכולתם להשפיע בהפחתת התנהגויות הסיכון. על מנת לגרום לבני נוער עם מוגבלויות להיות פעילים יותר, יש למצוא דרכים להתגבר על החסמים שמונעים מהם להתאמן ולפעול למציאת דרכים להנגשת הפעילויות הספורטיביות עבורם.

המחקר הנוכחי מראה שעצם קיומה של מוגבלות כרוך בחוסר פעילות גופנית, ברווחה נפשית נמוכה יותר ובהתנהגויות סיכון במידה גבוהה יותר. המוגבלות עלולה לייצר מצוקה נפשית ודימוי עצמי נמוך בשל החסמים הסביבתיים והחברתיים, ומצב נפשי ירוד עלול להוביל להתנהגויות סיכון.

סיכום המאמר נכתב בידי מיטל אוסטרובסקי מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט

למאמר המלא בכתב העת בתנועה