מסוגלות עצמית להוראה ולהוראת חינוך גופני

מסוגלות עצמית מוגדרת כדרך בה אדם מאמין ביכולותיו לבצע התנהגויות שיביאו לידי תוצאה רצויה. על מורה לחינוך גופני לפתח בקרב תלמידיו כישורים פיזיים וחברתיים, אך עליו גם למלא תפקידים נוספים המצריכים שילוב של ידע מקצועי, אישיות ומסוגלות עצמית. מחקרים שבוצעו בתחום ההוראה והלמידה מצאו כי מסוגלות עצמית של מורה משפיעה על יישום תפקידי ההוראה וכי מורים בעלי תחושת מסוגלות עצמית גבוהה משקיעים מאמצים רבים יותר בתכנון ההוראה ובלימוד פעיל של הלומדים.

אלברט בנדורה טוען שככל שכישוריו של האדם מפותחים יותר, כך תחושת המסוגלות העצמית שלו גבוהה יותר והוא יוכל לממש את ציפיותיו. לטענתו, קיימים ארבעה מקורות המעצבים את תחושת המסוגלות האישית ומשפיעים על התנהגותו והתפתחותו של הפרט:

1. התנסות אישית: התנסויות מוצלחות מובילות לתחושת מסוגלות עצמית מוגברת. על האדם להרגיש כי הוא שולט במשאבים העומדים לרשותו וביכולתו להשיג את מטרותיו.
2. התנסות חלופית: צפייה במודל (אדם אחר) מבצע פעילות משפיעה על תחושת המסוגלות העצמית של הצופה. כאשר המודל מתנהג כראוי ופותר בעיות, הצופה שואב ממנו השראה ומוטיבציה. כך, הוא מרגיש שביכולתו להתמודד עם אירועים דומים ותחושת המסוגלות העצמית שלו גוברת.
3. שכנוע מילולי: עידודים וחיזוקים מילוליים הניתנים ע"י אנשים קרובים ומשמעותיים עשויים להניע לפעולה ולחזק את תפיסת המסוגלות העצמית של מקבל המסרים.
4. תגובות פיזיולוגיות ורגשיות: תחושות חיוביות עשויות להגביר את תחושת המסוגלות העצמית, ואילו מצבי לחץ וחרדה מפחיתים תחושה זו.

מסוגלות עצמית בתחום ההוראה כוללת שלושה ממדים: הממד הראשון הוא תחושת המסוגלות האישית של המורה, המבטאת את אמונו ביכולותיו לקדם תלמידים בתחום הלימודי ובתחום החברתי. הממד השני הוא תחושת המסוגלות הכללית של ההוראה, המבטאת את תפיסת המערכת ביכולתה לקבל אחריות על התפתחות התלמידים. ממד נוסף הוא תחושת המסוגלות הקולקטיבית של המורה, המבטאת את השפעת הסביבה בתחום על תחושת המסוגלות.

על מנת לבחון את המסוגלות העצמית בהוראה, ניתן להשתמש בשלושה מדדים:

1. מדד מסוגלות עצמית אישית: מדד זה כולל שתי גישות. הגישה הראשונה גורסת כי מדד זה מוערך עפ"י רמת ההסכמה של מורים עם האמירה שמורה מסוגל להשיג תוצאות גם אצל תלמידים מתקשים וחסרי מוטיבציה. הגישה השנייה גורסת כי מדד זה מוערך עפ"י אמונת המורה ביכולותיו להציג התנהגויות הוראה ומיומנויות הנחוצות לניהול וארגון.
2. מדד מסוגלות להוראה: מדד זה כולל שתי גישות. לפי הגישה הראשונה, יש להעריך את רמת ההסכמה של מורים עם האמירה שמורה מוגבל בתוצאות שיכול להשיג בשל הסביבה המשפיעה על תלמידיו. לעומת זאת, הגישה השנייה טוענת שמדד זה מוערך ע"י הערכת יכולת ההוראה להתגבר על התנהגויות שמקורן בתורשה.
3. תוצרי המסוגלות: מדד זה משקף את הקשר שהמורה רואה בין התנהגויות ההוראה היעילה שהוא מסוגל ליישם לבין תוצרי הלמידה והציונים שתלמידיו משיגים.

מלבד גורמים אלה, תחושת המסוגלות העצמית של מורים מושפעת מהשכלה, ותק, כמות שעות הוראה שבועיות ומעמד בית ספרי. ככל שהמורה רוכש יותר ידע עדכני, כך הוא יישם אסטרטגיות באופן יעיל, תלמידיו יתקדמו בתחומים השונים ותחושת המסוגלות העצמית שלו תתחזק.

מחקרים שעסקו בנושא זה מצאו כי ישנם הבדלים בתפיסת המסוגלות העצמית בקרב מורים מתחילים ומורים מנוסים וכי קיימים סוגי ידע שונים המסייעים לעיצוב תחושת המסוגלות העצמית להוראה.

הסוג הראשון הוא ידע תוכן, הכולל את התכנים השונים שהמורים רוכשים בתהליך ההכשרה. שיפור בידע תוכן של מורה יוביל לתחושת מסוגלות עצמית גבוהה יותר בהוראה. הסוג השני הוא ידע פדגוגי, הקשר לדרכי הוראה ושיטות הוראה. ידע פדגוגי יעיל, המוביל לארגון נכון של הכיתה, לתקשורת ולהקניית תוכן יעיל, מסייע ומחזק את תחושת המסוגלות העצמית. ככל שהמורה יתנסה יותר בסביבות הוראה מגוונת, כך תחושת המסוגלות העצמית שלו תגבר. סוג נוסף הוא ידע פדגוגי של תחום התוכן, המשלב את שני הסוגים שהוזכרו. ככל שהמורה יתנסה יותר, ידע זה יתחזק וכך תתגבר תפיסת המסוגלות העצמית שלו. לכן, אחת ההמלצות היא להגדיל את מספר ההתנסויות בהכשרה בסביבת הוראה מגוונת.

מחקרים שנעשו בהוראת חינוך גופני מצאו כי קיים קשר בין הישגי תלמידים לבין תחושת המסוגלות שלהם ושל מוריהם, וכי קיים קשר בין מעורבות פעילה של תלמידים, בין גורמים סביבתיים וחיצוניים ובין תחושת המסוגלות של המורה. במהלך שיעור חינוך גופני המורה יכול ליצור הזדמנויות רבות לשימוש בארבעת המקורות המשפיעים על המסוגלות העצמית של התלמידים ושלו. עוד נמצא כי תחושת המסוגלות העצמית של סטודנטים משתנה לאורך תהליך ההכשרה להוראה וכי תפיסת המסוגלות העצמית משתנה בהתאם לגיל. לכן, יש לשלב בתהליכים אלה את ארבעת המקורות לתפיסת המסוגלות העצמית ולהתאימם למצבם של הסטודנטים.

סיכום המאמר נכתב בידי מיטל אוסטרובסקי מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט