זרים במגרש- שלטון האינטרסים הכלכליים על הספורט בישראל- ד"ר מרק ורטהיים, ד"ר חיים קאופמן

בראיון שהעניק באחרונה חשף איש העסקים גד זאבי מי הם האחראים הבלעדיים, לדעתו, לכישלונו בבית"ר ירושלים: האוהדים. זאבי רכש את בית"ר משום שהאמין כי הסקרים לפיהם לקבוצה מאות אלפי אוהדים בכל רחבי הארץ, יתבטאו באיצטדיונים מלאים, מכירת מוצרים נלווים וקופות מצלצלות ללא הפסק. אחרי מספר חודשים, כשהאוהדים נשארו בבית, נטש זאבי את בית"ר בחיפזון והותיר מאחוריו מועדון מרוסק.

בשנים האחרונות מתאפיין הספורט בישראל בתלות הולכת וגדלה בגורמים כלכליים דוגמת זאבי. התדמית הכלכלית מקנה לספורט תדמית מקצועית יותר; לא עוד עסקנים עבשים התלויים במרכזים הפוליטיים, אלא התייחסות עניינית לכאורה, שרואה בספורט סחורה איכותית, שאותה יש לטפח. כמו בעולם הרחב, הפך הספורט בארץ למקצוע לכל דבר, והקיץ הקץ על החובבנות החפיפניקית. ההשקעה הכלכלית היא זו שאמורה לשפר את הספורט ולשנותו, להפוך אותו למצרך נדרש ואיכותי הנשען על בסיס איתן.

אלא שדבריו של זאבי מסגירים את כל תחלואיה של גישה זו: השאיפה להצלחה אינסטנט, חוסר הסבלנות וחוסר המודעות למסורת של הקבוצה ולמאפייניה הייחודיים. לדעתנו, דווקא הגישה המעמידה במרכז את הרווחיות מביאה להידרדרות הספורט, ובטווח הארוך עלולה אפילו לסתום עליו את הגולל.

כל כלכלן מתחיל יודע שכלכלה ניזונה ומושפעת מגורמים סביבתיים ואנושיים שונים. חינוך ומקצועיות נמנים עם הגורמים העיקריים שמעצבים את ההתפתחות הכלכלית, ובכדורגל הישראלי האלמנטים המכריעים הללו נזנחו לחלוטין. הכלכלה הפכה לחזות הכל בספורט הישראלי על כל רמותיו. מצב זה גורם לכך שמה שאינו "כלכלי", אינו קיים. גישה זו שגויה וצופנת השלכות קשות לעתיד.

הספורט הוא תחום רחב ביותר שכולל מגוון ענפים ורמות תחרות, בגילאים שונים ולשני המינים. אסור שהכלכלה תהפוך לגורם היחידי שעליו הוא יקום או ייפול. מצב כזה עשוי להוביל לשחיקת הבסיס הרחב של הספורט הישראלי, בייחוד בקבוצות הנוער השונות, שאמורות להזין אותו בשחקנים המובילים של המחר.

אם נבחן את התהליכים שהתרחשו בענפי ספורט בארץ, נראה כי הגישה ה"כלכלית" החלה להרוס בהם כל חלקה טובה. גישה זו שמה דגש על מאזנים כספיים, מתעלמת מגורמים סביבתיים, אנושיים ומקצועיים ומהשוני בין ענפים ורואה בכסף את הסיבה הבלעדית להצדקת קיומו - או אי קיומו - של ענף ספורט או מועדון.

שקר המקצוענות

מדינות עשירות מישראל, שנהנות ממסורת ספורטיבית מקצועית ורחבה יותר, הבינו זה מכבר כי אי אפשר להתייחס במושגים כלכליים בלבד לכל ענפי הספורט ולכל הרמות. מדינות אלו איפשרו את קיומן של מסגרות מקצועניות בענפים מסוימים וברמות הגבוהות ביותר בלבד; במקומות שבהם הגישה הכלכלית שפויה יותר, לא הורשו שחקני כדורגל זרים לשחק בליגות נמוכות מהליגה הבכירה, וזרים לא השתלבו כלל בענפים אזוטריים לכאורה, כמו כדורמים. במקומות הללו הבינו כי השאיפה למקצוענות מלאה היא נחלת ענפים ומועדונים בודדים, בעוד השאר יעסקו בספורט כהשלמת הכנסה או כעיסוק לשעות פנאי.  

לפי התפישה בישראל, המונח "מקצוענות" מתבטא אך ורק ב"כלכליות", ולפיכך בולט הדחף להרחיב את הגישה ה"כלכלית" (שבפועל אין בה אלמנטים מקצועיים) באופן לא מבוקר גם לליגות נמוכות וגם לענפים משניים. חדירת הכסף לענפים אלה בתנאים של שוק חופשי ותחרות פתוחה לא הביאה לפיתוחם, יתר על כן - היא הביאה לקריסתם, עקב חוסר יכולתם הכלכלית להתחרות בליגות המובילות ולשמור על רווחיות.

קריסת הליגות

מאז המעבר לכלכליות יתר הצטמצמה התחרותיות האמיתית בליגות השונות, שבהן מתקיימות בפועל מספר מועט של "משחקים מרכזיים". הליגה לכדורגל הפכה לתחרות בין שתיים-שלוש קבוצות, ומדובר תמיד באותן קבוצות, כשהשאר משמשות ניצבות. הליגה המונופוליסטית לכדורסל מתה מזמן. הליגה לכדורעף, שהיתה בעבר מקור להזדהות ולגאווה קיבוצית, איבדה את קהל היעד שלה, שהיה ברובו מההתיישבות העובדת.

הנפגעות העיקריות מכלכליות היתר של הספורט בישראל הן בעיקר קבוצות קטנות, שאין מאחוריהן גב ציבורי וכלכלי. על מנת לשרוד בכל זאת, נקטו קבוצות כאלה לא אחת בצעדי איחוד: איחוד של קבוצות עירוניות (קבוצות הכדורגל של הפועל ומכבי באשדוד, יצירת קבוצת כדורסל עירונית בחיפה), הקמת קבוצות אזוריות בכדורעף במקום אלה המייצגות קיבוץ בודד (כמו גוש זבולון, שהתפרקה לאחר שכבר הגיעה לליגת האלופות), והדוגמה המופרכת ביותר - איחוד בין קבוצות מערים שונות ומרוחקות (רמת השרון והפועל חיפה בכדורסל).

פתרונות האיחוד נידונו לכישלון, משום שהאינטרס הכלכלי נתפש מלכתחילה כגורם הבלעדי, וגורמים מהותיים יותר להצלחה, הקשורים במורשת ובזהות, לא הובאו בחשבון. הניסיון של חיפה לאחד את הקבוצות לקבוצה עירונית אחת הוליד יצור כלאיים חסר משמעות. גם הניסיון של אשדוד עדיין לא הוכיח את עצמו. הנטייה לחסל באחת קבוצה בעלת מסורת של שנים רבות משקפת גם תהליכים העוברים על החברה הישראלית, שמתנכרת לעברה והתפרקה מכל נכס תרבותי מאחד. כמו נכסים ציבוריים רבים, גם הקבוצה מופרטת, ולמעשה נמחקת.

אין כניסה לילדים ולנשים

ה"כלכליות" שמה לה למטרה להצליח - עכשיו ומיד. כפועל יוצא, אין לאיש סבלנות לטפח נוער בצורה מקצועית. בניית מחלקת נוער נועדה בעיקר לאגד תחתיה כמות גדולה ככל האפשר של ילדים המשלמים דמי חבר, והמאמנים שלהם הם לאו דווקא המקצועיים ביותר, אלא אלה המוכנים לעבוד בשכר נמוך ככל האפשר. המטרה העיקרית היא להרוויח, והילד לא נתפש כפוטנציאל לעתיד כי אם כגורם שיסייע לממן את הזר של קבוצת הבוגרים.

הדגש הכלכלי, שרואה את העבודה המקצועית לטווח ארוך כהשקעה מיותרת, מביא ליצירת מאגר קטן יותר של כישרונות. כתוצאה מכך, רוב הקבוצות נאלצות לקנות כוכבים מן המוכן. קבוצות כבר אינן נבנות בנייה פנימית מקצועית תוך תכנון לטווח ארוך, אלא נסמכות על מקריות כלכלית, המבוססת על חוקי התן וקח של שוק השחקנים. לרוב קבוצות הליגה יש אמנם קבוצות נוער ונערים, אך בניגוד לעבר, הזיקה המקצועית שבין המחלקות הצעירות לבין הבוגרים הולכת ומתרופפת. מצב זה מקשה על שחקן הנוער להשתלב בקבוצה הבוגרת. ככל שהקבוצה בכירה יותר, קטנה האפשרות של שחקן הנוער להשתלב בה; לא משום שאינו מוכשר, אלא בשל יעד ההצלחה המיידית, הנגזר מחשיבת כלכליות היתר. דינו של אותו צעיר הוא לנדוד בשלב קריטי להתפתחותו בין קבוצות מהדרג השני, תוך ניסיונות להידפק על דלתות המועדונים הבכירים. חלק מכריע מאותם שחקנים מרים ידיים ופורש.

בעיה נוספת, חמורה יותר, קשורה גם היא לאופן הטיפול בנוער: אגודות השואפות להגדיל את הכנסות מחלקות הנוער פותחות בתי ספר לכדורגל ולכדורסל בגילאים ארבע עד שש, קודם לבשלותם הגופנית של הילדים, ובכך מסבות להם נזק בריאותי ונפשי, גורמות להם לתסכול רב ולעתים גם לפרישה מוקדמת. הורים הרואים בספורט אמצעי בריאותי-חינוכי מאפשרים לילדיהם להתאמן, ואינם מודעים כלל לסיכון הכרוך בכך.

ספורט הנשים הוא דוגמה טיפוסית להתפתחות כלכליות יתר, שהביאה לקריסה מוחלטת. היה על ספורט הנשים להתבסס ברובו על פעילות ספורטיבית תחרותית, ללא שאיפה למקצוענות כלכלית. תהליך הגסיסה בכל ענפי הכדור הנשיים נובע מכלכליות מלאכותית. לספורט הנשים בישראל אין כל בסיס מקצועי, והיבט כלכלי בלבד אינו מאפשר התפתחות. דוגמה טובה לכך היא התמוטטות קבוצות הכדורסל של כרמיאל ובני יהודה, קבוצות הכדורגל המובילות של מכבי חיפה והפועל תל אביב, וחלק נכבד מקבוצות הכדורעף.

נטישתם של הצופים

באופן פרדוקסלי, דווקא בעידן שבו מקדש הספורט הישראלי את הכסף, אחד המקורות העיקריים להזרמת מזומנים לקבוצות הולך ומצטמצם: מכירת הכרטיסים. התופעה הבולטת ביותר בעידן כלכליות היתר היא המספר ההולך ופוחת של הצופים. הכלכליות, הנשענת על הערכה של גידול במספר הצופים כמקור הכנסה, לא מגשימה את עצמה ומערערת עוד יותר את הבסיס הכלכלי שעליו היא אמורה להישען.

הירידה במכירת הכרטיסים נובעת בעיקרה מעלייה במחירם, ובמקביל מהזדהות הולכת ופוחתת עם הקבוצות. בעבר היו הקבוצות חלק מהבועה הפוליטית, העירונית או השכונתית, והקהל חש הזדהות עמוקה עם הקבוצות ועם השחקנים, המקומיים ברובם. כיום הרכבי הקבוצות אינם משקפים עוד את קהל אוהדיהן. מספר שחקני הבית בקבוצות ובענפים השונים שואף לאפס, הרכב הקבוצות נגזר מהתקציב העומד לרשות ההנהלה, וה"בן זונה" שייצג את היריב מאתמול הופך בן לילה ל"נשמה" המייצג את הקבוצה האהודה של היום. יוסי אבוקסיס, שנדד מבית"ר ירושלים להפועל תל אביב, למד על בשרו עד כמה אהבת או שנאת הקהל כלפיו היא דבר נזיל.

רבים מהשחקנים הם זרים או מיובאים ולפיכך חסרים את המחויבות הרגשית למועדון. ליגת הכדורסל הפכה בפועל לליגה של גלדיאטורים כהי עור, המשנים מדי שנה את צבע חולצתם. הליגה הישראלית היא בעצם ליגה שבה נוטלים מדי פעם חלק גם ישראלים, מצב שמקשה על האוהדים להזדהות עם קבוצות אלו. בליגת הכדורעף מופיעים שחקנים "מתאזרחים" כביכול, שהצופים היחידים בהם הם שחקני הספסל הישראלים. אמנם ישנם עדיין מדי פעם משחקים "מושכי קהל", אך כמעט אף קבוצה בארץ אינה מממשת בפועל את פוטנציאל האוהדים שלה. המסגרת היחידה שבה עדיין בא לידי ביטוי הקשר בין זהות לצופים היא ליגת בתי הספר, הממלאת אולמות ומוכיחה כי כדי למשוך צופים צריך קודם כל ליצור הזדהות, ורק אחר כך להזרים כסף. מ.ס אשדוד, שבנתה השנה סגל מרשים ותנסה להחזיר בעזרתו את האוהדים האבודים, תהווה מקרה מבחן מרתק ליכולת של קבוצה לגשר על היעדר המסורת ולמשוך את הצופים על סמך השקעה כלכלית. אם להסתמך על ניסיון העבר, לצמד בן זקן את רביבו אין יותר מדי סיבות לאופטימיות.
 

צמצום מעגלים חברתיים

הגורם הכלכלי בספורט הסב גם נזק חברתי לא מבוטל. בעבר התנהלו ליגות ברמה נאותה בכל רחבי הארץ, בשיתוף כלל האוכלוסייה, ולפיכך נוצר עניין סביבתי וקהילתי ללא הבדלים מעמדיים; מטרת הפעילות ואופייה העניקו תחושה שייכות והנאה. בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך של התפרקות אגודות רבות בפריפריה. האגודות ששרדו החלו להיות תלויות יותר ויותר בשחקני ייבוא, שהגיעו מטעמים כספיים בלבד, ובכך גרמו לצמצום מעגל האוהדים שהיו משענתן בעבר. תופעה זו מביאה, בסופו של דבר, לפירוק האגודה. קבוצות כדורגל של כפרים ערביים מצליחות לשרוד באמצעות הבאת שחקני חיזוק, עד לרגע שבו אוזל הכסף. הציפיות מהאגודה לא מתממשות, כל המערכת התומכת מתמוטטת, ויחד עימה הקבוצה כולה (ראו ערך הפועל טייבה).

ספורט, ובמיוחד כדורגל, מחזק את הקשר בין רובדי החברה השונים. מאז ומתמיד תרם הספורט לצמצום הנזק שאורב לשכבות חלשות, וסייע להן להתאחד סביב פעילות חיובית. כיום הספורט הוא בבואה של החברה הישראלית, שעוברת תהליכים של אינדיבידואליזציה והתפרקות מדינת הרווחה. מפעלים בפריפריה נסגרים מסיבות כלכליות, ותושבי עיירות הפיתוח נזנחים לגורלם. כלכליות היתר גורמת להינתקות הולכת וגדלה של שכבות חברתיות אלה מן הספורט ולהגברת הפער החברתי. קבוצות מיהוד ומלוד כבר לא יזכו בגביע, ובכך ניטל מתושבי אותן ערים אחד המקורות האחרונים לגאווה מקומית.

ניתוק מהסביבה

בעבר היו המדינות אחראיות על ניהול המערכות הספורטיביות. הספורט נתפס כחלק מהתרבות וכבעל תפקיד ביצירת זהות. אולם המערכות המסורתיות שהעריכו את ערכו החברתי והחינוכי של הספורט נדחקו הצידה. התפיסה הכלכלית עודדה כניסה של משקיעים, שלרוב ראו בספורט אמצעי לפרסום מוצר או לפרסום עצמי; אנשי עסקים אלה רואים בהשקעה מקור כלכלי או כוחני בלבד ואינם מעניקים תשומת לב לגורמים החברתיים הרלוונטיים כגון מסורת, אוהדים ושייכות קהילתית.

המשקיעים חסרים לרוב הבנה כוללת לצרכים ולדרישות בספורט, ומושפעים ממניעים רגשיים ומאינטרסים של רווח. הדרישות הכלכליות ההולכות וגדלות של השחקנים בד בבד עם ההידרדרות במצב הכלכלי שמלוות לעתים בכישלון על המגרש - כל אלה מביאים את המשקיעים להרהר חדשות לבקרים בעזיבה. מציאות חסרת יציבות זו אינה מאפשרת חשיבה רב שנתית, שהיא חיונית בספורט, וגורמת מדי שנה לזעזועים ברוב ענפי הספורט והקבוצות. גד זאבי הוא המייצג המובהק של התופעה, אבל כמוהו יש עוד רבים.
  

הפיתרון: גוף מקצועי בלתי תלוי

ניתן לטעון כנגדנו כי המגרעות שציינו כאן משקפות את מצב העניינים בעולם כולו, שכן מזה שנים הספורט נתפש כמקצוע שאותו מנהלים בעלי הון. לפי הדעה הרווחת, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור - להפוך את הספורט בארץ לחובבני, ולהשיבו לידיהן של אגודות פוליטיות.

אין אנו מבקשים להתעלם מהגורם הכלכלי. הטענה שלנו היא שכלכליות היתר אינה חזות הכל; אפשר להציג דגם של פעילות ספורטיבית בענפים שונים, שבו הכלכליות תהיה רק אחד הכוחות המניעים, ולא המרכזי שבהם.

בעולם הגדול כבר הבינו כי יש להנהיג מקצוענות מלאה רק ברמות הגבוהות ביותר ורק בענפים הפופולריים ביותר, או בקרב ספורטאים אולימפיים בודדים. בהתאם לתפישה זו, אנו מציעים מודל שיציל את הספורט הישראלי בכלל ואת הכדורגל בפרט מיתר הכלכליות המאיימת כיום על קיומו.

ראשית כל, יש לחלק את הספורט הישראלי לשני תחומים עיקריים: ספורט מקצועני-כלכלי מלא, וספורט חובבני-מקצועי מוחלט.

לדעתנו, יש להקים גוף מקצועי לאומי בלתי תלוי, שתפקידו לתמוך מקצועית גם בספורט המקצועני-כלכלי וגם בספורט החובבני. גוף זה יתמוך בכל יתר הגופים העוסקים בספורט, יקבע את הקריטריונים לרמת המקצועיות של המערכות הספורטיביות, יתגמל ויעודד מערכות וספורטאים איכותיים בתמיכה רב שנתית. כמו כן, הוא יהיה אחראי לסבסוד 50 אחוזים מההקצבה לתחום מקצועני-כלכלי ו- 30 אחוזים לגופים החובבנים-מקצועיים.

הספורט המקצועני-כלכלי יכיל רק ליגות על בשני ענפי כדור לגברים ושניים לנשים (שונים מאלה של הגברים) וכן ספורטאים בודדים בענפים אישיים, שעשויים להגיע לרמות הצמרת העולמית (אתלטיקה, טניס וכו'). את הגופים האלה יממנו בעלי הון וגופים כלכליים (כמו הטוטו, הלוטו והטלוויזיה) שלא יהיו קשורים לקבוצה מסוימת. כספם (בשיעור שאינו עולה על 50 אחוזים) יוכנס במלואו לגוף המקצועי הלאומי, שישקיע כאמור בתחום זה את 50 האחוזים הנותרים ויחלק בצורה שווה ומבוקרת את הכספים העומדים לרשותו.  

הספורט החובבני-מקצועי יכיל את כל הליגות האחרות והספורטאים בענפים השונים. 70 אחוזים מתקציב תחום זה יגיעו מההכנסות של הקבוצות, ו- 30 האחוזים הנותרים מתקצוב של הגוף המקצועי-לאומי. כמו כן, יתמוך גוף זה גם מקצועית בענפים הללו ויעודד אותם באמצעות תגמולים מתאימים, שייקבעו על פי קריטריונים מקצועיים, וכן יעניק סיוע מיוחד לקבוצות בשכונות מצוקה.

יישום ההצעות הללו ישנה באופן רדיקלי את פני הספורט הארץ: קבלת ההחלטות תהיה קודם כל מקצועית, ותהיה כפופה למציאות כלכלית. כיוון שכל קבוצה תקבל סכום זהה, תיעלם התלות החולפת בבעלי הון, והקבוצות לא יהיו נתונות לחסדיהם של אלה. כל קבוצה תימדד על פי יכולותיה המקצועיות והתחרותיות (לדוגמה: בליגת העל בכדורגל יהיה תקציב שווה לכל קבוצה, ומה שיקבע את הפער הוא רק היכולת המקצועית!).

המודל שהוצג כאן יעקור מהשורש את מגרעותיה של כלכליות היתר. אנו צופים ירידה משמעותית במחיר הכרטיסים, עלייה דרמטית במספר הצופים הן בעיר והן בפריפריה, מודעות לחשיבות התכנון הרב שנתי והתמקדות בהיבטים המקצועיים. הספורט יהיה תלוי פחות בגחמות של בעלי הון למיניהם, ויעודד את הגורמים המקצועיים העוסקים בספורט לקבל החלטות בעלות אופי מקצועי בלבד. שחקנים ינדדו פחות בין המועדונים וכך תתחזק שוב הזהות המועדונית. יוחתמו רק זרים מעטים, מה שיאפשר ביטוי רב יותר לספורטאים ישראלים, ובטווח הארוך ייתכן שישראל תהווה מקור של יצוא ולא רק של יבוא. מצב זה יביא בהכרח לעליית מספר הפעילים בספורט התחרותי (הנשירה תפחת עקב השיפור ברמת המקצועיות והתחרות הכלכלית ההוגנת), ובטווח הארוך יתרום הדבר משמעותית להצלחת הנבחרות הלאומיות ולגידול במספר ספורטאי הנוער בקבוצות הבכירות.

אמת, החזון הזה נשמע תמים, כמעט אוטופי, ואיננו שוגים באשליות שיעקב שחר ינטוש מחר בבוקר את מכבי חיפה או שלוני הרציקוביץ' יוותר על מכבי תל אביב. אבל אם הספורט הישראלי ימשיך להיות תלוי בבעלי הון ובכספם, סופו יהיה כמצבה של בית"ר ירושלים אחרי עזיבת זאבי: דשדוש בתחתית, בלי כסף ותשתית, ועם מעט מאוד תקווה.