הגדרת מהותה של זהות היא אחת הבעיות הפילוסופיות הקשות ביותר. ההגדרה, כמו המונח עצמו, מורכבת וחמקמקה; רבים רואים בזיכרון האישי (או הקולקטיבי, במקרה של זהות קבוצתית) מרכיב מרכזי  בהגדרת זהות, שכן רק רצף התודעה מייחד את ה"אני" מ"אני" אחר. מכאן שה"אני" השלם, בעל הזהות, נגזר ממכלול חוויות הקיום של אותו "אני". בספרה של  דורית אבוש, "קול שני", מתאהבת הגיבורה באדם מבריק שהזיכרון שלו בן יום אחד; מדי יום הוא מתוודע אליה מחדש. מושא אהבתה הוא אדם ללא עבר, למעשה - אדם ללא זהות. בדומה לגיבור הספר, גם הספורט הישראלי חסר זהות במידה רבה, שכן הוא חי את ההווה או לכל היותר את העבר הקרוב; ספורט ללא תודעה היסטורית. 

 

כל מי שבודק את תיעוד הספורט הישראלי והארץ ישראלי, נדהם לגלות עד כמה הוזנח תחום זה. לאגודות בארץ ולמרבית ענפי הספורט אין ארכיון, שלא לדבר על מוזיאון מסודר. מי שמנסה לדלות חומר מאתרי האינטרנט של האגודות השונות, מגלה כי על איסוף המידע עמלו לרוב אוהדים נאמנים ולא האגודות עצמן, ורבים מהפרטים שגויים. אגודות רבות (כולל אגודות מובילות כמכבי תל אביב והפועל תל אביב) אינן יודעות אפילו את שנת היווסדן -  מרכיב מרכזי של זהות, בדומה לתאריך יום הולדתו של אדם. 

 

גם הספרות שנכתבה בנושא עד כה לוקה בחסר ורחוקה מלהיות מספקת. בעבר טרחו ישראל פז ז"ל וד"ר אוריאל זמרי יבל"א על הוצאת ידעני ספורט שנתיים, אשר משמשים עד היום מסד נתונים חשוב; אולם שימוש מועט נעשה במסד גלמי זה. 

 

חלק ניכר מהחומר ההיסטורי בנושא הספורט הישראלי הוא ספרות מטעם (לדוגמה, ספרו של עמנואל גיל על "הפועל" וספריו של דוד רמון על "מכבי"). לספרים אחרים אופי אלבומי שמכיל, יחסית, מעט מידע (אלבומי ההתאחדות לכדורגל של דני דבורין, אלבום ספורט ישראל של נחמיה בן אברהם). ספרים אחרים הראויים לציון הם ביוגרפיות (דוגמת אלה של אייל ברקוביץ, רלף קליין וחיים רביבו) וספרי ליווי של קבוצות ("הירוקים" של אביב הברון, "בילאדי בילאדי" של אמיר בן-פורת). לאחרונה זכו לפופולריות גם ספרי הומור (סדרת "הוצא מהקשרו").

 

 

העיסוק המועט בהיסטוריה של הספורט הישראלי אופייני גם לתקשורת בארץ. מפעם לפעם מתפרסמת באמצעי תקשורת זה או אחר כתבת "צבע" שמשמשת רקע לאירוע עכשווי כלשהו. פה ושם מופיעות סקירות היסטוריות (דוגמת "זיכרון צילומי" של אשר גולדברג). מוספי פתיחת העונה של ליגות הכדורגל והכדורסל נוהגים לפרסם התייחסות סטטיסטית לנתוני העבר.

 

 

האקדמיה בארץ לא עודדה מצידה את הלימוד והמחקר של הספורט הישראלי: קורסים לא נלמדו, מחקרים ועבודות לא נכתבו ומעטים המאמרים והספרים בנושא שלהם אופי אקדמי. אוריאל זמרי החל לפני כ- 30 שנה במלאכה ופרסם פרסומים אחדים בנושא (על חגיגות רחובות, על אגודות הספורט הארץ-ישראלי בשלהי התקופה העותומנית ותחילת התקופה המנדטורית ועוד). עם זאת, מאז חדל כמעט לכתוב על הספורט הישראלי וחלל עצום נוצר בתחום.

 

 

מורשת ספורט: לחיות גם בעבר

 

הספורט הישראלי ממשיך להשקיע רק בהווה, מתוך חוסר מודעות לכך שמי שאינו מתעד את ההווה ושומר על העבר - גם בעתיד לא ייזכר ועמלו לא יטביע כל חותם. הוא אינו מודע לכך שרק מורשת תַקנה משמעות לזהותו ולפועלו בהווה. 

 

אני שואל עצמי תמיד: אם זהו היחס לעבר, לשם מה  הטרחה וההשקעה הרבה בהווה? קבוצות הליגות בענפים השונים משקיעות הון עתק כדי לזכות במיקום ראוי בליגה והטובות שבהן מקדישות את מיטב מאמציהן לזכייה באליפות. עבור מה כל ההשקעה אם אין ערך היסטורי לזכייה או לרשימת ההישגים של המועדון? האם ברגע שהסתיימה  עונה דינה להישכח מלב? ואם הזיכרון ההיסטורי כה קצר, האם לא חבל על הטרחה הרבה של הקבוצות הפועלות כיום? הרי בעוד עשר שנים הן ישקעו לתהום הנשייה ואף אחד לא ייַחס חשיבות או ערך למאמציהן. 

 

בשנים האחרונות חל שינוי חיובי בנושא, שאותו מובילה בעיקר האקדמיה. התפיסה הרווחת כיום בלימוד וחקר ההיסטוריה, מייחסת חשיבות לחקר כלל התופעות התרבותיות של העבר ואינה שמה עוד את הדגש על ההיסטוריה הפוליטית והמדינית בלבד. חקר תרבות הגוף וספורט הפך לגיטימי ונורמטיבי לא פחות מחקר הספרות, התיאטרון, הקולנוע ודומיהם. בעקבות זאת מתקיימים באוניברסיטאות בשנים האחרונות קורסים שעוסקים בהיסטוריה של הספורט ונערכים מחקרים אקדמיים רבים יותר בנושא. 

 

אני מקווה ששינוי יחסה של האקדמיה לנושא ישפיע גם על השטח. חשוב שהאגודות יתחילו להבין את ערך התיעוד והשימור ולהכיר בכך שהמסורת, מלבד היותה מרכיב מרכזי של זהות, היא גורם הישג בפני עצמו. על התקשורת להתייחס גם לעבר ולא להסתפק ברכילות ובתיאורים צבעוניים של מאורעות ההווה; רק כך תתאפשר הבנה כוללת ורחבה של תופעות ההווה. אם הספורט הישראלי חפץ בזהות ובהתייחסות רצינית, לא יוכל להמשיך להתעלם מן מהעבר ולחיות רק את ההווה. 

 

 

* ד"ר חיים קאופמן - מרצה במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)