המשחקים האולימפיים שיתקיימו בקיץ הקרוב באתונה, מחזירים את המשחקים האולימפיים ליוון, שבה הם התקיימו ברציפות כמעט 1200 שנה (משנת 776 לפנה"ס ועד לשנת 392 לספירה).

התרבות היוונית היתה הראשונה שהתייחסה לתרבות הגופנית כאל ערך. התפיסה שהתפתחה ביוון העמידה את האדם במרכז, ותכליתה היתה ליצור אזרח מושלם המקיים הרמוניה בין גופו לנפשו. שאיפה זו מצאה את ביטויה בין היתר באסתטיקה של האמנות הקלאסית ובחינוך שהקניית המיומנויות הגופניות בו היתה חשובה ביותר. סיום הלימודים בגימנסיון היווה תנאי לקבלת אזרחות.

 

טיפוח התחרות

יסוד מרכזי בתרבות הגוף היוונית היה טיפוח האגוניסטיקה - התחרויות הספורטיביות הממוסדות. חשיבותן היתה רבה מכיוון שהן היוו ביטוי ל'רוח ההלנית' ושיקפו את יכולתו של האדם ואת כוח הרצון שלו להתגבר על סבל ('אגוניסטיקה' מקורה מ'אגון' - סבל). ההכנהלתחרות והתחרות עצמה היו ערכים עליונים, שכן תכליתן היתה לקדם את החברה כולה. כפי שמציין הסופר היווני לוקיאנוס: "כל הטוב שרשאי בן האנוש לבקש מן האלים, הוא פרי של תחרות כללית שהתרגילים והמאמצים של בחורינו מוליכים אליה".

 

המשחקים הפאן-הלניים

התחרויות גרמו לחיזוק התודעה הלאומית המשותפת בחברה היוונית (שהיתה מפולגת ומפוצלת מבחינה מדינית), שכן רק אזרחים יוונים הורשו להשתתף בהן. התחרויות היו אישיות בלבד, והזוכה במקום הראשון בכל אחד מהמקצועות זכה לתהילת עולם ולתמורה כספית בהתאם. החשובות שבהן היו התחרויות הפאן-הלניות, כולן בעלות אופי פולחני מובהק, והן התקיימו באתרים מקודשים: המשחקים הפיתיים התקיימו אחת לארבע שנים בעיר דלפי והוקדשו לאל אפולו; המשחקים האיסטמיים התקיימו אחת לשנתיים באיסטמוס והוקדשו לאל פוסידון; המשחקים הנימאיים התקיימו בנימאה פעם בשנתיים והוקדשו לזאוס ולמשחקים האולימפיים, והחשובים מכולם התקיימו באולימפיה אחת לארבע שנים והוקדשו אף הם לזאוס.

התחרויות היו בעיקר בענפים הגימנסיוניים הקלאסיים: מקצועות הריצה, שתי ריצות קצרות (איצטדיון ודיאלוס), ריצה בינונית (דוליכוס) וריצה עם נשק (הופליטיס), מקצועות המאבק (היאבקות, פנקרטיון ואיגרוף), קרב חמש (הפנטתלון - קפיצה למרחק, זריקת דיסקוס, זריקת כידון, ריצה והיאבקות) וכן מירוצי המרכבות.

המשחקים האולימפיים נחשבו לגולת הכותרת של המשחקים הפאן-הלניים. אחד הביטויים המצביעים יותר מכל על חשיבותם הוא העובדה שהתיארוך ביוון נעשה על-פי המשחקים, והמונח 'אולימפיאדה' מתייחס לפרק הזמן שבין תחרות אולימפית אחת לאחרת (בניגוד לשימוש הרווח בטעות כיום).

 

איתור הספורטאי ומיונו לענפי הספורט

בידינו מידע רב על המשחקים האולימפיים ביוון: שמות של מנצחים, סדר התחרויות, האופן שבו התמודדו בענפים השונים, היבטים חברתיים ופוליטיים הקשורים בהם וכיוצא בזה. אבל תשומת לב מועטה בלבד ניתנה עד כה לאופן שבו התאמנו היוונים לקראת משחקים אלה בכלל ולאופן שבו אותרו ומוינו הספורטאים הצעירים המתאימים לתחרות בכל ענף בפרט*.

איתור הספורטאי המתאים ומיונו על-פי ענפי התחרות נעשה באמצעים רבים. בין היתר נבדקו הוריו, שכן נתונים גופנים משובחים כמו גובה, חוסן ושלמות גופנית נתפסו כתוצאה של הורים שנישאו בגיל צעיר, שאין בהם מום ושהם ממוצא 'משובח'. נבדקו נתוניו האנתרופומטריים והיחס הנכון שבין איברי גופו בהתאמה לענפי התחרות השונים. נערכו לו בדיקות רפואיות, ובין היתר נבדקה צמיגות הדם, הנשימה ותפקוד מערכת העיכול. דגש רב הושם על שמירה על אורח חיים נכון ועל התכונות האישיות של הספורטאי שהשפיעו על אופי טיפוחו, כשההבחנה היתה בין הטיפוס הנמרץ (המתאים ביותר לפעילות ספורטיבית), הטיפוס המופנם והטיפוס הפלגמטי.

משקל רב בתהליך האיתור והמיון לענפים השונים נעשה מתוך השראה של טיפוסי החיות בטבע. ההנחה היתה שדמיונו החיצוני של הספורטאי לחיה ולהתנהגותה משקף הן את תכונותיו הפיזיות והן את התנהגותו. כך למשל קיים טיפוס ה'אריה', שהוא חזק מאוד ומצטיין בעיקר בכוח החזה והידיים, אך חלש יותר בחלקיו האחוריים; או טיפוס ה'נשר', הדק גזרה ובעל זקיפות קומה. שני הטיפוסים האלה הם תוקפניים מיסודם אך תלויים בהצלחה מיידית, והכישלון גורם להם לאבד תקווה במהירות. ספורטאים אחרים משתייכים לטיפוס ה'דב': עגלגלים, בעלי בשר, גמישים, כפופים מעט, קשה להפילם ארצה והם מצטיינים בעיקר ביכולת התמדה, נחישות וחריצות.

היחס לתרבות הגוף ביוון הֵקל על תהליך האיתור והמיון של הספורטאים. כל אזרח יווני למד בגימנסיון, שבו מוקד הלימוד היה ההכשרה הגופנית שכללה שליטה במיומנויות היסוד של כל ענפי התחרות ושאותן לימד הפאיידוטריבאי (מורה). הספורטאי שאותר כמתאים ושמוין לענף המתאים הוכשר על-ידי הגימנסטאס (מאמן), שהתמחה בהכשרה בענף הייחודי. נערים אומנו בנפרד ממבוגרים, ובמשחקים האולימפיים עצמם הוקדש יום אחד לתחרויות נוער.

תהליכי האיתור והמיון (כמו כל תהליכי האימון האחרים הנדונים במחקר הנ"ל*) מצביעים על תשומת הלב והמקצועיות הרבה שבה התייחסו היוונים להכנה למשחקים האולימפיים. זהו פן נוסף להבנת החשיבות הרבה שניתנה למשחקים אלו ביוון העתיקה. * הנקודות המובאות להלן והמתייחסות לאיתורם ולמיונם של ספורטאים המתאימים לתחרויות מתבססות על מחקר מקיף שערך לאחרונה כותב שורות אלה יחד עם ד"ר מרק ורטהיים, מומחה לתורת האימון, על אופיו של האימון ביוון בהתייחס למדעי האימון ולתורת האימון המודרנית. החומר מבוסס על הספר 'על הגימנסטיקה' של הסופר היווני פילוסטראטוס, בן המאה השנייה לספירה, שהוא המקור העיקרי המצוי בנושא זה.

ד"ר חיים קאופמן הוא מרצה במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)