לא על התנועה לבדה- חינוך גופני וקידום ההתפתחות החברתית בבית-הספר (I)- ד"ר יצחק רם

לא על התנועה לבדה:
חינוך גופני וקידום ההתפתחות החברתית בבית-הספר (I)

החינוך הגופני הוא המקצוע היחיד המכוון לפיתוחו של הילד השלם, ולכן יש בכוחו להשפיע על האינטליגנציה השכלית, הרגשית והרוחנית. המאמר מציג מגוון רחב של מישחקים שיתופיים - תחרותיים ולא תחרותיים - המסייעים להשגת מטרה זו. * מאמר ראשון בסדרה.

למאמר השני בסדרה- לחצו כאן

מבוא
הנטייה להתייחס לאדם כאל יצור בעל אינטלקט היא תופעה נפוצה במגזרי תרבות מסוימים. אלא שהאדם אינו מורכב רק מאינטלקט, וצדדיו האחרים כגון אלו הגופניים-תנועתיים או הרגשיים-חברתיים אינם פחותי ערך ומהווים מרכיבים מהותיים לא פחות. בפועל, האדם הוא יחידה פסיכו-פיזית מורכבת, ועל כן התייחסותו של המורה לחינוך גופני אל ההתפתחות הרגשית-חברתית של התלמיד היא עניין חינוכי ראשון במעלה, שכן יותר מכל מורה אחר הוא אמון על פיתוחו של הילד השלם (כולל כמובן ההיבטים הגופניים-תנועתיים). רק חינוך השואף להקיף בהשפעתו את האדם השלם על כל צדדיו הוא חינוך הראוי לתואר הומני, וחינוך גופני השואף להיות כזה חייב להתייחס ברצינות ליסודות הנפשיים-חברתיים שבפעילות הגופנית.

מורכבות האדם
עד כמה מורכב ודינמי הוא האדם אפשר ללמוד מהשינוי ביחס אל מרכיביו הקריטיים באשר ליכולות הביצוע שלו. במשך עשרות שנים דיברו הפסיכולוגים על ה-I.Q. (Inteligence Quantity) - מנת המשכל האנושית - כעל המדד האולטימטיבי ליכולותיו השכליות של האדם, וככזה גם כמנבא המועדף להצלחה בפעולות חשיבתיות. באמצע שנות התשעים חדר אל עולם הניבוי הפסיכולוגי המונח E.Q. (Emotional Quantity), דהיינו מנת האינטליגנציה הרגשית.התברר כי לעתים קרובות תכונות כמו מודעות עצמית, שליטה בדחפים, התמדה, דבקות במטרה, מוטיבציה, אמפתיה וכשֵרות חברתית קובעות יותר את ההבדל שבין אנשים מצליחים למצליחים פחות.
והנה בשנתיים האחרונות התבשרנו על מדד חדש נוסף - S.Q. (Spiritual Quantity), מדד האינטליגנציה הרוחנית. מתברר שלתבונה האנושית יש עומק רב יותר מכפי ששיערנו עד כה. הכוונה לאותן תכונות המעניקות לאדם את היושרה (האינטגריטי) שלו. זוהי הנגישות האישית של בני-האדם למושגים כמו 'חזון', 'ערך' והשימוש שהם עושים בהם באופני החשיבה ובתהליכי קבלת ההחלטות. האינטליגנציה הזו היא הגורמת לבני-האדם לשאול על מהות החיים ועל משמעות הקיום.        

האינטליגנציות והחינוך הגופני
כיצד נקשרות עובדות אלה לעולם החינוך הגופני? התשובה היא כי בהיותו המקצוע היחיד המתכוון באמת אל האדם השלם יש בו פוטנציאל השפעה על רוב המרכיבים שצוינו כאן:

• המדד השכלי: תכנון וקבלת החלטות בספורט (בעיקר במישחקים) מוגדרים כפונקציות קוגניטיביות, וככאלה הן קשורות למנת המשכל (ה-(I.Q.
• המדד הרגשי: במישחקי תנועה, בחינוך לתנועה ובמחול יש כדי לקדם את יצירתיות האדם. הביצועים הנדרשים בהם הם אמנם פועל יוצא של המערכת העצבית-שרירית, אבל המתאם בין היכולות הללו המאפשר את הוצאתן לפועל הוא היסוד הרגשי-חברתי המסומן היום, כאמור, על-ידי האינטליגנציה הרגשית - ה-.E.Q
• המדד הרוחני: בשיעורי החינוך הגופני קיים גם פוטנציאל ממשי לשיפור האינטליגנציה הרוחנית (ה-S.Q) באמצעות חינוך ערכי (מוסרי ואסתטי). אנו, אנשי החינוך הגופני, יודעים מניסיוננו מה רבה עשויה להיות השפעתם של חומרי התנועה על מרכיבים אישיותיים-רגשיים שונים, המתבטאים בהתנהגות החברתית של הילדים ובעמדותיהם המוסריות.
• יסודות של חינוך חברתי: שיעורי החינוך הגופני מהווים מסגרת לפעילות חברתית ולפיכך מספקים שפע של הזדמנויות לאינטרקציה ולפיתוח מיומנויות תקשורת שונות. תרומתנו כמחנכי הגוף עשויה להיות משמעותית הרבה יותר מזו של המורים הכלליים. תכניו הייחודיים של המקצוע מאפשרים הפעלה בצוותים, שאם היא מבוצעת תחת בקרה חינוכית הולמת עשויה להיות לה השפעה חשובה על רוח ה'ביחד'.   

איפיונים רגשיים-חברתיים של ילדים:
בגיל בית-הספר היסודי דימויו העצמי של הילד מקבל בסיס רחב יותר. הוא מסוגל כבר להבחין בציפיות ממנו. בדרך כלל הוא מגלה הבנה רבה יותר לנורמות חברתיות ואף מגיע למידה רבה יותר של שליטה עצמית המאפשרת לו לפעול בשיתוף אמיתי ומשמעותי עם אחרים. שינוי חל גם בהתפתחות היכולת המוסרית של הילד. עובדה זו בעלת משמעות רבה מאוד כשמדובר בפעילויות משותפות, לא כל שכן תחרותיות. על-פי חוקר התפתחות המוסר בהתנהגות האנושית, לורנס קולברג*, קיימים באופן גס שלושה שלבים בהתפתחות המוסרית:

1. עד גיל 9 הילד חושב באופן תועלתני, כלומר הוא מפעיל שיקולי כדאיות בצמוד לשיפוט הערכי שלו כשהוא חושב על שכר ועונש הצפוי לו משיפוטו או מהתנהגותו. לפיכך הוא מתקשה עדיין לפעול במסגרת קבוצתית. ואף-על-פי כן יש מקום כבר בכיתה ג' להתחיל לעצב התנהגות נורמטיבית חיובית.
2. בגילים 10 עד 12 השיפוט המוסרי וההתנהגות הערכית של הילד תלויים במה שאומרים אחרים, בעיקר אלה המשמשים כ'אחרים משמעותיים' בחייו כגון הורים, מורים או חברים. בשלב זה קיימת כבר התייחסות רצינית לצווים חיצוניים כמו דרישות של חוק וסדר וכללי מישחק, ועל כן זהו גם הגיל המתאים להתחיל לרכוש מיומנויות חברתיות ולהטמיע התנהגויות נורמטיביות. הרוב המכריע של בני-האדם נותר, לצערנו, בשלב התפתחותי זה.
3. הרמה השלישית והגבוהה ביותר, שרק מעטים זוכים להגיע אליה, היא רמת המוסר שבה מתקבלות הכרעות על יסוד עקרונות מוסר שהאדם אימץ לעצמו. זה מקומו של המצפון האנושי.

ההתפתחות החברתית של ילדי בית-הספר היסודי משולבת בהתפתחותם הרגשית-מוסרית. בגיל זה מתפתחת אפוא לראשונה היכולת לשתף פעולה, המוגדרת כתהליך שבו כל אחד מהמעורבים תורם מיכולתו ומכישוריו הייחודיים להשגת מטרה אחידה, תוך אחריות משותפת והתבססות על אמון הדדי.    

הערה בתחתית העמ':
* על לורנס קולברג ותורתו ראה: אהרון, (1980). מבוא לפילוסופיה של החינוך. תל-אביב: הוצאת יחדיו, עמ' 380-364.

שיתוף מול תחרות: דוגמאות של מישחקים
פעילויות שיתופיות בחינוך הגופני מוצגות לא פעם כאנטיתזה של פעילויות תחרותיות ולא היא! התחרותיות עשויה אמנם לפגוע לעתים בערכי חינוך חשובים, אבל יש בה גם הרבה מן החיוב, ולו משום שחברי הקבוצה משתפים פעולה ביניהם כדי להשיג מטרות משותפות מול היריב.
המורה לחינוך גופני עשוי למַזער את נזקי התחרות אם הוא מחנך את תלמידיו על ברכי ההגינות הספורטיבית וההתחשבות בזולת ומקפיד לקיים בקרה חינוכית שוטפת בשיעוריו. משום כך מרבית הפעילויות המישחקיות המוצעות במאמר זה (והמסודרות מן הקל אל הקשה) ניתנות לביצוע בשתי המתכונות - התחרותית והלא התחרותית, ובכל מקרה מאפשרות הפעלה חברתית מלכדת וקידום ערכים קבוצתיים.

להלן המישחקים:

'עזור לו להעמיס'
הילדים נעים בשטח, נושאים שקיות אפונה על ראשיהם (ללא תמיכת ידיים). מי שהשקית נשמטת מראשו (א') נעמד במקומו ואינו זז. עליו להמתין עד שמישהו מעמיתיו (ב') יבחין כי איבד את השקית. ב' ירים את השקית (חל איסור על בקשה מפורשת), ויחזור ויניח אותה על ראשו של א' מבלי שיאבד את השקית שלו תוך כדי הסיוע שהוא מגיש לרעו. בעת הסיוע מותר לנעזר (א') להשתמש בידיו כדי לייצב את השקית של חברו המתכופף. בשלב הבא תיאסר גם הפעולה הזו כדי להעלות את דרגת הקושי.

 'נגמר לו הדלק'
הילדים מתנועעים בשטח, אוחזים כל אחד חישוק סביב גופו. החישוקים משמשים כהגהים של כלי רכב דמיוניים. המורה נע בין הילדים ומודיע מדי פעם באקראי למי מהנהגים נגמר הדלק. זה שהדלק אזל במכלו חייב לעצור ולחכות לטרמפ, כלומר לחכות עד שמישהו יציע לו להצטרף אליו. כך נוצרים זוגות ושלשות הנעים בשטח בתוך חישוקים משותפים, המוחזקים בגובה המותניים.

'כולם ביחד'
הכיתה נחלקת לקבוצות הניצבות בטורים מאחורי קו התחלה אחד. המורה מפזר בשטח צלחות פריזבי (או חפצים אחרים) כמספר הקבוצות המשחקות במרחקים שווים מן הקו. הצַלחות מוגדרות מראש כשייכות לקבוצות השונות על-פי מפתח של צבע. לפי הוראת המורה על כל הקבוצה לנוע לעבר הצלחת ולגעת בה יחד. הקבוצה הראשונה שכל חבריה באו במגע עם הפריזבי על-פי הוראת המורה ("באצבע", "בכף הרגל", "בראש" וכו'), תוכרז כמנצחת.

מישחק החישוקים
הכיתה נחלקת לשישיות הניצבות בשורות. הראשון בשורה עומד בתוך ערימה של שישה חישוקים, רצוי בצבעים שונים, המונחים זה על גבי זה. על חברי הקבוצה להעביר ביניהם (מהראשון עד האחרון בשורה) את כל החישוקים באופן הבא: הראשון מעלה את החישוק הראשון מן הקרקע אל מעבר לראשו כשגופו בתווך, ואז מוסר אותו לשני המוריד את החישוק ארצה דרך גופו. לאחר שהשני יצא מהחישוק הוא מוסרו לשלישי, שחוזר ומעלה אותו מעל ראשו וכך הלאה עד האחרון בשורה. כך עושים עם כל ששת החישוקים בזה אחר זה. בסיום המישחק נמצאים כל החישוקים למרגלות הילד השישי, והקבוצה המסיימת ראשונה מוכרזת כמנצחת.

 'חישוק בשרשרת'
כל המשתתפים בשורה אוחזים ידיים. הראשון מחזיק חישוק בידו הפנויה, וכל חברי הקבוצה חייבים להעביר את החישוק - מהראשון עד האחרון בשורה - מבלי לנתק את האחיזה, כלומר להיכנס אל תוך החישוק ולצאת ממנו על-ידי התפתלות משותפת. ניתן לבצע זאת בתחרות בין שתי קבוצות ויותר.

 מישחקי תופסת שיתופיים
אלו הם מישחקי תופסת שבהם התופסים נעים יחד כגון  'הכדרים באים', 'תופסת שרשרת' או 'תופסת זוגות': במישחק זה התופסים נעים בזוגות, וכאשר נתפס השלישי הם נעים בשלשות. כשהרביעי נתפס הרביעייה נחלקת לשני זוגות של תופסים.

'תופסת עכברים' -
מי שנתפס עומד בעמידת פישוק, וכאשר אחד מחבריו עובר בין רגליו הוא משחררו והנתפס רשאי לחזור למישחק.

 'תופסת דבוקה' -
המשתתפים מתקבצים בשלשות ('דבוקה') כדי להגן מפני התופס. זה רשאי להתייצב מול הדבוקה ולספור בקול רם עד 5. על שאר המשתתפים לחלץ את חברי הדבוקה על-ידי החלפת העומדים בה, או שהדבוקה מתפזרת בעצמה. אם אף אחת מהאפשרויות אינה מבוצעת אזי ניתן לתפוס את חברי הדבוקה.

 'כיסאות מוזיקליים שיתופיים'
זהו מישחק הבנוי על עקרון המישחק המקורי והמוכר אבל 'הלא חינוכי במיוחד', אלא שהפעם ישחקו שתי קבוצות בהיקפן של שתי שדירות של כיסאות. אין מרחיקים ילדים מן המישחק, אולם מפחיתים בהדרגה את מספר הכיסאות. כל קבוצה מקיפה בריצה את שורת הכיסאות שלה, ובהינתן הסימן על-ידי המורה על חבריה להתיישב במהירות על הכיסאות (שמספרם כמספר חברי הקבוצה פחות אחד). מצב זה מחייב שיתוף פעולה והתגברות על רתיעת בנים-בנות האופייינית לגיל מסוים (כיתות ג-ה בעיקר), וזאת משום שחסרונו של הכיסא מחייב ישיבה זה על ברכי האחר. המישחק משעשע מאוד וגורם למצבים קומיים רבים במהלכו. הקבוצה שכל חבריה מתיישבים ראשונה מוכרזת כמנצחת הסיבוב, ואז מסירים כיסא נוסף משדרת הכיסאות כדי לשחק את הסבב הבא.

מטפסים על ארגזים
באולם ניצבים שני ארגזים שוודיים. שתי קבוצות נעות באולם בריצה קלה, או מבצעות משימות כלשהן. להוראת המורה על כל קבוצה להגיע במהירות אל ארגזה שלה ולטפס עליו. כאן יש צורך לשתף פעולה ולסייע לכל חברי הקבוצה לעלות על הארגז במהירות המרבית. זוכה בניצחון הקבוצה המהירה יותר.

על פעילויות מישחקיות נוספות - בגיליון הבא. למאמר השני בסדרה- לחצו כאן.

ד"ר יצחק רם - המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט); בית-הספר אליאנס תל-אביב