לעוף בעמיצור- אריה יעקובי

לעוף במרוץ עמיצור

יום שלישי 22 במאי 2001, השעה תשעה וחצי בבקר ואני מתלבט: האם לשמש דוגמא לסטודנטים של כיתתי, ולהשתתף איתם במרוץ עמיצור בבחינת "נאה דורש נאה מקיים", או לראות את המרוץ מזווית קצת אחרת – ממעוף הציפור? השעה רבע לעשר, ואין זכר לסטודנטים מכיתתי, בדומה לשאר הסטודנטים מהשכיבה, ומה חבל.

לזכרו של עמיצור שפירא מחללי אולימפיאדת מינכן, האדם, המורה והמאמן. נערך בכל שנה מרוץ בהשתתפות תלמידי קמפוס וינגייט ומשתתפים נוספים, המנציח את זכרו ואת זכר חבריו.

אני עורך התייעצות עם הקולגות שלי ומחלט שאת המרוץ הזה אעשה בדרך אחרת. רמת העוררות מתחילה לעלות, ותחושה של התרגשות קלה מהולה בניצני הנאה מתפשטת בקרבי. בודק את מצב הרוח, הכוון לא רע רק נידמה שהעוצמה חלשה. אני ממהר לרכב, לפני שיסגרו את הכביש לטובת הרצים, מגיע לשער הירידה לים מול הבריכה, נועל נעליים גבוהות ולובש מכנסיים ארוכים. מעמיס את התיק הגדול על גבי, ושועט לכוון הרכס המערבי שמעל חוף הים.

השעה חמישה לעשר, הזינוק למרוץ בעוד דקות ספורות. מניסיוני במרוץ זה הרצים הראשונים מגיעם בתוך דקות ספורות לירידה המובילה לחוף הים. אני יודע זאת מהיותי לא פעם בעבר בין אלה המובילים את המרוץ, ואפילו באמתחתי מדליה ממרוץ זה.

פותח את התיק ומוציא את הקסדה ואת מצנח הרחיפה. מגלגל את התיק ואורז אותו לתוך הרתמה, פורס את המצנח על גבעת הכורכר, ומקווה שאצליח להניפו כבר בניסיון הראשון. בודק שהמיתרים הקדמיים מסודרים קדימה, ושאין פיתולים בשאר המיתרים. למרות לחץ הזמן, החלק הזה דורש בדיקה מדוקדקת ואסור שיהיו בה טעויות.חובש את הקסדה, ונרתם לרתמה, לאחר בדיקה נוספת של המיתרים. הרוח עדיין חלשה עקב השעה המוקדמת יחסית, אבל זה יספיק כדי להחזיק אותי צמוד מאד לרכס, מה שנקרא "טיסת גירוד". עוד בדיקה אחת אחרונה, צעד אחד והמצנח מעלי. הרוח חלשה מה שמחייב אותי לרוץ כדי לשמור על מתח בחופה. עוד שניה ואני באוויר, ואיוווו - איזה כף. אלא שאין זמן רב מדי ליהנות מהחוויה כי אני שוקע, מתחיל בפניה שמאלה ונצמד ממש לרכס. החלק הזה של הרכס נמוך יחסית ואינו מייצר עילוי בגלל הרוח החלשה, מה שמחייב אותי להגיע לרכס הגבוה יותר או - לנחות בחוף הים. נחיתה תמנע ממני את הצפייה במרוץ מלמעלה, דבר שלא בא בחשבון כמובן. המצנח טס במהירות, בגלל הרוח החלשה ותוך שניות אני מרחף לי מעל הרכס של האנטנה שבקרבת הבסיס הצבאי. בודק שהמטווחים ריקים, כי כבר הזדמן לי מספר פעמים רב מדי בעבר, להפסיק מקצה זה או אחר בטווח. והיו פעמים שמפקד המטווח דבק במשימה, והחיילים המשיכו לטווח, אם האופציה המסוכנת לי, גם לא לפגוע במטרות הנייחות למטה...   

כעט הזמן להתרווח ברתמה, לבדוק את הים ואת גליו. ההתבוננות מערבה יוצרת בי את הרוגע והשקט, תחושות המתחזקות ביחס למראה העיניים ממזרח לי, שם כביש החוף על ששת מסלוליו ההומים, מזכירים כמה העולם ההוא לחוץ מדי...עתה יש לי די גובה לטוס לכוון דרום, ולבדוק את העלייה האכזרית שמצפה לרצים בסיום החלק החופי של מסלול הריצה. תנאי מסלול הריצה טובים בהחלט היום. השפל יוצר חוף רחב דיו שאינו מופרע על-ידי מפולות כורכר החסומות לעיתים את המעבר החופשי בחוף. חוזר חזרה צפונה ונתקל בהלכים הראשונים אלה שלא חיכו לאות הזינוק, ובניהם עמיתי לעבודה המנפנפים לי לשלום. אני נהנה לצפות בהם במפגש המיוחד הזה, ומנסה לתרום להם פיסת צל הנופל ממצנחי, אבל הרוח החלשה אינה מאפשרת לי התייצבות במקום. כמה דקות חולפות והנה מופעים ראשוני הרצים בירידה החולית. הם בהחלט נראים מהירים גם מלמעלה, וכמובן שהמורד התלול תורם גם הוא למהירות הריצה. התמונה הבאה  מלהיבה ומיוחדת אף יותר. טור ארוך של רצים צץ לו מאחורי הפיתול ברכס והחוף מתמלא בנחש אנושי המתפתל ומתארך מרגע לרגע. הנחש הזה מתפתל לו על פי תוואי החוף והוא פשוט ארוך ולא עושה סימנים שיש סוף לו, איזה יופי של מחזה!

כעט הגיע הזמן לעודד את הרצים בנקודה הקשה ביותר במסלול הריצה. אני טס דרומה לכוון העלייה. ראשוני הרצים כבר סיימו את החלק הקשה הזה, והם ממשיכים צפונה בשביל העליון במקביל לחוף הים. בקצה העליון של העלייה מזהה את השפוטים, המארגנים ואת נקודת המים, העמוסה ברצים שסיימו זה עתה את המאמץ המפרך שלהם. זה הזמן לתת לרצים סיבה טובה להרים את הראש למעלה, להפנות את המחשבה לענייני הרוח והתנתק עד כמה שניתן ממכאובי הגוף. הריקוד שלי באוויר נקרא “Wings over” בריקוד זה כל כנף בטורה נבלמת, מה שמביא אותי להתנדנד בנדנדה ענקית התלויה באופן חופשי באוויר. את הריקוד הזה באוויר ניתן לבצע כי עוצמת הרוח התחזקה במעט, ולאחר כמה פניות הדוקות ועוד סיבוב של 360 מעלות מעל הים, ראשי כבר מסוחרר וההנאה שלי בשיאה. כעט נותר לי רק לעודד את המזדנבים מאחור, אז אני טס שוב צפונה. הרצים האחרונים נעים להם לאיטם, וניתן לגלות גם מלמעלה מחזות יפים. זוגות שרצים יחד, אחד הרצים מעודד ומדרבן את חברו המתקשה וחבורות של רצים שעוברים את הדרך ביחד. יופי של מחזה.

זה הזמן לנחות ולנסות להספיק לטקס הסיום. ניכנס בפניה ימינה מעל המצוק פונה בזהירות שמאלה ומתיישר מול הרוח המערבית. מאבד גובה במהירות בולם עוד קצת, ומוריד את מהירות הנחיתה. מקבל את אמא אדמה ברכות ומיד המצנח נושק לחול ומתרוקן מהאוויר שמילא את חלליו, "נפח נשמתו" עד לפעם הבאה. מקפל את המצנח, אורז את הכל לתיק ושועט חזרה בחול הרך לכוון הרכב. הרגשת ההתעלות עדיין לא פגה. הרכב שלי משתלב באחד מששת מסלולי האספלט השחורים, שמחזירים אותי, מהר מאד, לקרקע. החוויה הזאת בהחלטה הייתה ייחודית ובלתי נשכחת, מה שפותח את הדילמה למרוץ של שנה הבאה...