יורם אהרוני | | 13/07/2012

יום הולדת 89 להריסון דילארד

מאת: יורם אהרוני

בשמונה ביולי צוין יום הולדתו ה-89 של הריסון דילארד, היחיד שזכה במדליות זהב אולימפיות בריצת 100 מטר ו-110 משוכות.

את ההשראה לעסוק באתלטיקה קיבל הריסון  דילארד, שנולד בשנת 1923 בקליבלנד , מתושב העיר המפורסם, ג'סי אוונס. כאשר חזר אוונס מהמשחקים האולימפיים בברלין 1936 עטור בארבע מדליות זהב אולימפיות, נערך לכבודו מצעד בקליבלנד. אוונס הוסע, לבוש בחליפה, במכונית ,בעוד דילארד וחבריו היו בין ההמונים שהצטופפו על המדרכה, על שפת הכביש, כדי לצפות בו. כאשר עבר לידם אוונס הם כמובן נופפו לו והוא זרק לעברם כמה מילים: " היי חבר'ה, מה שלומכם?". דילארד חזר לביתו והודיע לאמו שהוא הולך להיות אלוף בריצה כמו אוונס. הוא נמשך במיוחד לריצת משוכות (אוונס החזיק ביו היתר גם בשיא העולמי בריצת 200 מ' משוכות) ואימוניו הראשונים היו מקוריים משהו: הוא וחבריו עקרו מושבים ממכוניות נטושות, שרפו את הריפוד, והשתמשו במסגרת המתכת של המושבים כמשוכות. כאשר היה דילארד בן 18 החל כשרונו באתלטיקה להתבלט ואפילו אוונס החל לגלות בו עניין ובין השאר תרם לו זוג נעליים לאימונים. אחרי סיום לימודיו בתיכון, בשנת 1941, החל דילארד ללמוד במכללה שאמצעי האימון בה לא היו מן המשופרים. היה בה אולם ספורט קטנטן בו ניתן היה להציב משוכה אחת ולרוץ את 13.72 המטרים (15 יארד) אליה, לחלוף מעליה,  ואז לצאת מהאולם בריצה דרך דלת פתוחה... בשנת 1942 השתתף דילארד באליפות הנוער של ארה"ב וסיים שני ב-220 יארד משוכות ורביעי ב-120 יארד משוכות ולאחר מכן גויס לצבא ארה"ב ולחם באיטליה במלחמת העולם השנייה. עם תום המלחמה, בשנת 1945, נערכה בגרמניה תחרות אתלטיקה בה השתתפו חיילים מבעלות הברית ודילארד זכה בה בארבעה ניצחונות. אורח הכבוד בתחרות היה הגנרל ג'ורג' פטון שהעיר כי דילארד הוא האתלט הגדול ביותר שראה מימיו (פטון השתתף במשחקים האולימפיים סטוקהולם 1912 וסיים חמישי בקרב-5 מודרני). אחרי המלחמה חזר דילארד למכללה ובשנת 1946 השווה את השיא עולמי בריצת 220 יארד משוכות בקו ישר כאשר קבע זמן של 22.5 ש', ושנה אחר כך שיפר את השיא (22.3 ש'). בשנת 1948 קבע דילארד שיא גם ב-120 יארד משוכות (13.6 ש'). שיאים ב-120 יארד משוכות לא הוכרו גם כשיאים ב-110 מ' משוכות מאחר שהמרחק קטן במקצת (109.728 מטר). מיוני 1948 ועד יולי 1948 היה לדילארד רצף של 82 ניצחונות. רוב הניצחונות היו במירוצי משוכות וחלקם הקטן היה בריצות למרחקים קצרים ללא משוכות. הרצף נשבר באליפות ארה"ב במילווקי בה נוצח בריצת 100 מ' על-ידי ברני יואל (Ewell) ושעה קלה אחר כך נכנע גם ב-110 מ' משוכות לביל פורטר. שבוע אחר כך, במבחנים לקביעת משלחת ארה"ב לתחרויות האתלטיקה למשחקים האולימפיים לונדון 1948 שנערכו באוונסטון, אילינוי, סיים דילארד שלישי בריצת 100 מ' בתשעה ביולי. יואל ניצח בזמן 10.2 ש' (10.33 ש' אוטומטי) לפני מל פטון (10.3, 10.45 ש') ודילארד (10.4, 10.50 ש'). למחרת, בגמר 110 מ' משוכות, פגע דילארד במשוכה הראשונה, יצא מהקצב, החל להפיל משוכות בזו אחר זו ועצר לגמרי אחרי המשוכה השמינית. לפיכך יצא דילארד ללונדון להשתתף רק בריצת 100 מ' ובמירוץ השליחים 4 פעמים 100 מ'.

תחרויות האתלטיקה במשחקי לונדון 1948 נערכו במסלול מיוחד שנבנה באצטדיון וומבלי ומאחר שלונדון הייתה עדיין במשטר צנע אחרי מלחמת העולם השנייה דאגו האמריקאים להביא אתם את המזון כולל בשר, מוצרי חלב וירקות. דילארד פתח עם 10.7 ש' במוקדמות, 10.4 ש' ברבע הגמר,  והיה ראשון גם במקצה חצי הגמר הראשון (10.5 ש') . לגמר העפילו שלושת נציגי ארה"ב בצוותא עם שני בריטים – אליסטר מקקורקודייל ומקדונלד ביילי, ונציג פנמה - ללויד לא-ביץ'. דילארד, שכונה "בונס" (עצמות), בשל מבנה גופו הרזה, הוגרל לשביל החיצוני, שביל 6, יצא מצוין והוביל לכל אורך הדרך אך יתרונו בסיום היה קטן. בצילום הגמר נראה דילארד מקדים בברור את יואל, שבהיותו מרוחק מדילארד (רץ בשביל 2) סבר בטעות כי הוא המנצח ופתח בריקוד ניצחון. זמנו של דילארד היה 10.3 ש' והוא הקדים בעשירית השנייה את יואל. במירוץ השליחים זינק עבור ארה"ב יואל, את הקטע השני רץ הקופץ לרוחק לורנצו רייט (רביעי בלונדון עם 7.45 מ', אחרון בחצי גמר מבחני ארה"ב בריצת 100 מ' – 10.8 ש') שהחליף את מי שסיים רביעי במבחני ארה"ב, אד קונוול, שפרש בגלל קשיי נשימה, דילארד רץ את הקטע השלישי ומל פטון, שניצח קודם לכן בריצת 200 מ', היה המסיים. רצי ארה"ב עלו בקלילות לגמר (41.1 ש') וגם בגמר לא נדרשו להתאמץ כאשר קבעו 40.6 ש' והקדימו בשבע עשיריות השנייה את בריטניה. לאחר המירוץ קבע שופט ההחלפה הראשונה, שקשה היה לפקפק בהגינותו שכן הוא היה כומר, כי ההחלפה של ארה"ב בוצעה מחוץ לתחום המותר. נבחרת ארה"ב נפסלה ולבריטים הוענקה מדליית הזהב. ברני יואל, היה נסער וטען כי לא עבר את התחום ושכנע את ראשי משלחתו להגיש ערעור. שלושה ימים אחר כך, צפו חברי ועדת הערעורים בסרט המירוץ ובו נראה בבירור כי ההחלפה של ארה"ב בוצעה כשלושה מטר לפני סוף תחום ההחלפה, ולאמריקאים הוענקה מדליית הזהב.

אחרי משחקי לונדון, הוענקה לדילארד משרת  מנהל יחסי ציבור של קבוצת הבייסבול "קליבלנד אינדיאנס" על-ידי מנכ"ל הקבוצה, האנק גרינברג, שחקן הבייסבול היהודי המצטיין הזכור במיוחד מכך שסרב לשחק ביום כיפור בשנת 1934. משרה זו הותירה לדילארד זמן פנוי רב כדי להתכונן כראוי לקראת המשחקים האולימפיים הלסינקי 1952. אפילו כאשר יצא דילארד למחנות אימונים בקליפורניה החמימה, דאגו האינדיאנס לשלם את שכרו. דילארד בן ה-29 בחר לא להגן על תוארו בריצת 100 מ' וניצח במבחנים בריצת 110 מ' משוכות (14.0 ש'). במוקדמות בהלסינקי השווה דילארד את השיא האולימפי 13.9 ש' (14.03 אוטומטי) וניצח בקלות גם במקצה הראשון בחצי הגמר (14.0, 14.15 ש'). יריבו העיקרי בגמר היה חברו לנבחרת , ג'ק דיויס, שהיה גבוה ממנו בהרבה (1.91 – 1.78). דילארד זינק מצוין אך דיויס לא נכנע בקלות. בסיום קבע דילארד שיא אולימפי חדש – 13.7 ש' (13.91 ש') לפני דיויס (13.7, 14.00). כמו בלונדון 1948 (וגם במלבורן 1956 ורומא 1960) זכו נציגי ארה"ב בכל שלושת המדליות ב-110 מ' משוכות. מדליית זהב אולימפית רביעית למאזנו הוסיף דילארד כאשר רץ את הקטע השני בשליחים. המזנק היה דין סמית (רביעי בגמר 100 מ'), את הקטע השלישי רץ אלוף ריצת 100 מ' הטרי, לינדי רמיג'ינו והמסיים היה אלוף ריצת 200 המטרים, אנדי סטיינפילד. במוקדמות קבעה הרביעייה 40.3 ש' (40.34), בחצי הגמר 40.4 ש' (40.51) ובגמר 40.1 ש' (40.26), לפני ברה"מ (40.3, 40.56) והונגריה (40.5, 40.83).

דיליארד המשיך להתחרות גם אחרי משחקי הלסינקי 1952 אך היה כבר מעבר לשיאו. הוא התייצב למבחנים לקראת משחקי מלבורן 1956 ועלה לגמר כאשר סיים רביעי במקצה שלו (14.3 ש'), סיים שביעי בגמר (14.5 ש') ובכך הגיעה לסיומה הקריירה האתלטית שלו, כאשר הוא בן 33. הוא המשיך להיות מועסק על-ידי האינדיאנס עד 1958 ואז פוטר בגלל החלפת בעלים שנקטו "צעדי התייעלות". לאחר מספר שנים בהן החליף מספר עבודות הוא החל לעבוד בשנות הששים במחלקת החינוך של קליבלנד והתקדם עד דרגת מנהל מחלקה.

דילארד ביקר בישראל בשנת 1953 כאורח במכבייה הרביעית יחד עם האלוף האולימפי בהדיפת כדור ברזל, פארי אובראיין. הם השתתפו בתחרות ראווה. הספר "אנציקלופדיה לספורט ותרבות הגוף" מאת יוסף אבירם, מאיר בניהו, עמנואל גיל ורפאל פנון מביא רק את התוצאות הרשמיות של התחרות במכבייה ומציין: "...הפעם זכה מסלולנו בשני מאורעות גדולים מעולם הספורט הגדול: פארי אובריאן, אלוף הדיפת גולת-הברזל ואמן זריקת הדיסקוס, וה. דילארד, ממהירי הרצים בעולם, שמהדגמותיהם ניתן ללמוד הרבה..."

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.