יורם אהרוני | פיסיולוגיה | 12/04/2020

מהירות מעבר בין הליכה לריצה וסף אירובי בנשים

תקציר מחקר שנערך בסרביה

מהירות מעבר בין הליכה לריצה וסף אירובי

הוצאת האנרגיה להליכת מרחק מסוים עולה ככל שעולה מהירות ההליכה בעוד שהוצאת האנרגיה לריצת מרחק מסוים אינה משתנה עם עליית מרחק הריצה, כל זמן שרוב האנרגיה הדרושה לריצה מקורה בתהליכים אירוביים. במהירויות התקדמות נמוכות הוצאת האנרגיה בהליכה יותר נמוכה מהוצאת האנרגיה  בריצה אך קיימת מהירות מעבר שממנה והלאה הוצאת האנרגיה בריצה יותר נמוכה מאשר בהליכה באותה המהירות. בערך במהירות של 2 מטר/שנייה (7.2 קמ"ש) הן נשים והן גברים עוברים באופן ספונטני לריצה. המהירות שבה עובר אדם באופן ספונטני לריצה מכונה preferred transition speed between walking and running (PTS). 
מחקרים שנעשו בגברים מצאו קשר בין PTS לבין הסף האירובי (המכונה גם הסף הנשימתי הראשון וסף הלקטט) בהליכה ובריצה. מטרת המחקר הייתה למצוא בקרב נשים צעירות את PTS , הסף האירובי בהליכה (ATW), הסף האירובי בריצה (ATR) והקשר ביניהם. הסף האירובי הוא מהירות ההתקדמות בה  נפח האוויר שנשאף (VE) מתחיל להתקדם באופן מהיר יותר מאשר קצב צריכת החמצן ומתאים בדרך כלל למהירות בה רואים עלייה בהפרשת הלקטט.

מהלך המחקר

הנבדקות במחקר היו 11 סטודנטיות לחינוך גופני שגילן הממוצע היה 19.4 שנים. הן ביצעו 5 מבחני מאמץ על מסילה נעה שבכולם נמדדו צריכת החמצן והדופק: 1) מבחן לקביעת צריכת החמצן המרבית (צח"מ). במבחן זה  התחילו הנבדקות ללכת במהירות 3 קמ"ש וכל דקה הוגברה מהירות המסילה  בקמ"ש אחד. הנבדקות  עברו לריצה במהירות 5 קמ"ש והמשיכו במבחן עד שלא היו יכולות לעמוד בקצב. 2) מבחן הליכה מרבי.  הפרוצדורה הייתה דומה למבחן הראשון אך הנבדקות נדרשו להתמיד בהליכה. המבחן הופסק במהירות הליכה של 10 קמ"ש. 3) מבחן הוצאת אנרגיה בהליכה. במבחן זה הלכו הנבדקות למשך 4 דקות בכל מהירות  במהירויות של 5, 6, 7, ו-8 קמ"ש. צריכת החמצן בדקה הרביעית שימשה לחישוב צריכת האנרגיה באותה המהירות. 4) מבחן הוצאת האנרגיה בריצה. במבחן זה רצו הנבדקות קטעים של 4 דקות במהירויות של 6, 7, 8 ו-9 קמ"ש. צריכת החמצן בדקה הרביעית שימשה לחישוב הוצאת האנרגיה בריצה.  5) מבחן לקביעת המהירות המועדפת של מעבר מהליכה לריצה (PTS). במבחן זה מתבקשים הנבדקים להחליט בכל מהירות (החל מ-6.0 קמ"ש) האם הם מעדיפים לרוץ באותה מהירות או ללכת. אחרי קבלת ההחלטה עוצרים את המסילה, נותנים לנבדקים זמן מנוחה וחוזרים על התהליך במהירות גבוהה ב-0.2 קמ"ש. אם הנבדק לא בטוח הוא יכול לקבל ניסיון נוסף באותה מהירות והוא גם לא מוגבל בזמן שבו הוא על המסילה עד קבלת ההחלטה. המהירות שבה מעדיפים הנבדקים לעבור לריצה היא  ה-PTS. צריכת החמצן ב-PTS בהליכה הייתה 26.6 מ"ל/ק"ג/דקה ואילו צריכת החמצן בריצה באותה נקודה הייתה 31.3 מ"ל/ק"ג/דקה. הנקודה שבה צריכת החמצן בהליכה הייתה גבוהה יותר מאשר בריצה הייתה במהירות גדולה יותר, כ-7.7 קמ"ש.

תוצאות

ממוצע ה-PTS עמד על 7.21 קמ"ש (עם סטיית תקן של 0.3 קמ"ש). ה-ATR היה קרוב מאד ל-PTS והתרחש במהירות  ממוצעת של  7.34 קמ"ש (סטיית תקן של 0.5 קמ"ש). ה-ATW התרחש במהירות נמוכה יותר – 6.64 קמ"ש (סטיית תקן 0.5 קמ"ש). הצח"מ הממוצע היה 44.9 מ"ל/ק"ג/דקה. המתאם בין PTS ל-ATW היה  r=0.72, המתאם של PTS עם ATR היה  r=0.77 והמתאם בין ATW ו-ATR היה r=0.80 

דיון

המהירות בה נשים עוברות באופן ספונטנית לריצה (PTS) הייתה דומה מאד לממצאים דומים אצל גברים. הדבר מפתיע במידה מסוימת כי מדובר במהירות בה  צריכת החמצן נמצאת באחוז גבוה יותר מהצח"מ. בהליכה היו הנבדקות ב-PTS ב-59% מהצח"מ (לעומת 48% מהצח"מ במחקר שבוצע באותה מעבדה  על גברים) ואילו בריצה התרחש ה-PTS ב-70% מהצח"מ לעומת 58% אצל הגברים). במחקר שבוצע על גברים באותה המעבדה  נמצא מתאם גבוה בין ה-PTS ל-ATR (r=0.82) אך לא נמצא קשר בין PTS ל-ATW וגם לא בין ATR ו-ATW. 
הממצא העיקרי של המחקר הזה היה כי הסף האירובי של נשים בהליכה התרחש במהירות נמוכה הן מהסף האירובי בריצה והן מה-PTS וייתכן לפיכך שבקרב נשים הסף האירובי תלוי  בצורת ההתקדמות (הליכה או ריצה). ה-PTS לנשים היה קרוב מאד לסף האירובי בריצה ולא נמצא הבדל מובהק ביניהם. עם זאת מאחר שנמצא מתאם מובהק  אצל הנשים בין ATW לבין PTS (מה שלא נמצא אצל הגברים) יכול ה-ATW אצל הנשים לנבא את ה-PTS.

מקור:

Davor Sentija , Vesna Babic and Lucija Kolic. Gait Transition Speed and the Aerobic Thresholds for Walking and Running in Women. Sport Mont 2019, 17(3), 47-51 

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.