אריה יעקבי | ספורט אתגרי | 29/08/2013

לא יכול להרגע

מאת: אריה יעקבי

חוויה לשמה שאני לא מצליח להירגע ממנה. אני  עדיין בעננים. ואוו, אני מה זה שמח!

ביום שישי סיימתי ללמד בבית ספר לקראת 12 בצהרים. בדרכי הביתה עברתי דרך אתר ההמראה בזיכרון יעקב. בדרך מלמטה צפיתי במצנח אחד שעובר דרך טרמיקות חביבות, אבל לא מצליח לצבור גובה. האוויר נראה פעיל, גם העננים היפים מסמנים שיש תנאים העשויים לאפשר טיסת מרחק. גם התחזית להיום מצוינת ומעודדת. אבל מחר יש תחרות ליגה, וההסכם עם המשפחה קובע יום פעילות אחד בסוף השבוע. אז אם אני ממריא היום, מחר אני מקורקע לטובת פעילות משפחתית, וזה אומר להפסיד את התחרות. נו, אם לא נעלה בכאלה תנאים לאתר אז מתי כן נעלה?

מגיע לאתר אבל כאן יש לחברים על הקרקע ספקות. שני חברים בכלל לא מוציאים את הציוד מהרכב, אחד שאסף כבר מישהו אחרי נחיתה למטה מתקפל לכוון הבית. שני חברים יוצאים נמוך  ויורדים במקום כלשהו ברמות מנשה. מקבל עידוד מהגלשנים על הקרקע. אילן סלם ניגש ומעודד ומבטיח שזה בהחלט יום מתאים לטיסת מרחק. אבל כל האחרים לא עושים סימנים בכוון ההמראה. אז מה עושים? אני מגיע להחלטה שאין מה להפסיד, מקסימום נטוס שעה ננחת בעמדה ונמשיך הביתה. מתקשר הביתה, ומודיע שאני "מתעכב" בזיכרון לשעה וממש עוד מעט מגיע.

עושה את ההכנות הרגילות להמראה, על פי הסדר הקבוע. הוצאת הציוד מהרכב, נעליים, חליפה, בדיקה שהכל במקום ופריסת המצנח לאחר שהתלבשתי. עושה הנפה ביזיונית אחת, גם השנייה לא משהו, אבל אני באוויר. החיבור עם הגלשנים נמשך גם באוויר. הטרמיקות בהחלט מורגשות, ואחרי צבירת גובה ראשוני אני ב-400 מטרים מעל פני הים לאחר מספר דקות. מטרמלים איתי שני גלשנים, גיא וחגי. טס איתם עד לבסיס ענן מעל זיכרון. מכן מתחילה גלישה, מחפש משהו שיסמן את הטרמיקה הבאה והסימן היחידי הוא הגלשן של חגי שטס לפני וממשיך לרדת למטה. אני טס לאט יותר ממנו ואני כבר מעל הר חורשן, עדיין אין כלום. מה... כזה יום יפה וזה יגמר כאן? לא חבל? לאחר שעברנו את כל האזור המיוער והירוק, חגי מתחיל להסתובב בחלק של השדות החומים מזרחית להר חורשן. זה הסימן שחיפשתי, מגיע אליו ביתרון גובה של כמאה מטרים. ואוו, כן, כאן יש טרמיקה. חגי נמוך, אך הוא מצליח להתברג פנימה ולי זה קצת יותר פשוט עקב היתרון בגובה. אנחנו ממשיכים יחד עם הטרמיקה ומטפסים מעל האלף מטרים מזרחה עד לעין השופט. שם חגי מצליח להתמרכז לטרמיקה שמקפיצה אותו מעל ל-1300 מטרים, או יותר, אני נשאר קצת יותר נמוך, לבד. מעולם לא הצלחתי לטוס רחוק יותר מיישובי רמות מנשה וכעט אני טס לי מענן לענן בגובה של 1000-1200 מטרים, עומד לשבור את שיא המרחק האישי שלי. זה הזמן להנאות מהריחוף ומהתעלות הרוח! המחזה של כביש הסרגל מעורר בי התרגשות נוספת. איזה יופי של נוף, והאוויר כל כך פעיל ובועט, אני נהנה מאד מהכוחות שכל טרמיקה כזו מפעילה.

עובר מעל כביש הסרגל ונתקל בחסידות מבולבלות. מה בכלל הן עושות פה? נו באמת, הן מצטרפות אלי? כנראה שהן באמת חולות. הגלשנים כבר הגיעו לעפולה, הם ממש מהירים יחסית אלי, אני רואה אחד שטס מזרחית לעפולה, לכוון גבעת המורה. השני ממשיך בקו יותר מערבי לכוון התבור. באמצע כביש הסרגל מצטרפים גם  הדאונים, לא מראים על ביצועים יוצאי דופן, כנראה שהם עדיין בקורס. באזור עפולה מפנה מבט דרומה ורואה כמה הכביש הוא סרגל. עוד טרמיקה יפה בכניסה לעפולה ומחפש את מגרש הכדורגל במדרון המערבי של גבעת המורה. לפני כמה שנים שמעתי הרצאה בערב בטיחות מפיו של איתי אלמוג, והוא המליץ על נקודה זו כטריגר לטרמיקות. למדתי משהו. הייתה שם יופי של טרמיקה ואפילו ציוץ של סיסים. נדהם מהוירטואוזים האלה בשמים. משם העננות מתחילה להתפוגג, עדיין טס מעל עין דור, מחפש עוד משהו ברמת יבנאל, יש שם טרמיקות קצת יותר חלשות, אבל אני לא מספיק עקשן ברגעים אלה.  צולל ליבנאל בלי שום סיכוי למצוא משהו. אני עייף ויבש, כי דווקא היום לא לקחתי מים, אחרי שעתיים ועשרים דקות באוויר. מי פילל ומי מילל?

עם הנחיתה דרומית לכיכר של יבנאל, מגיעים שני חרדים צעירים. מבקש את עזרתם לקיפול החופה, לפני כניסת שבת. ארוז ומכן לתפוס טרמפים חזרה. מקבל שיחת טלפון מגל שמתעניין, ומספר לו על ההישג. בבית אני מקבל עוד תגובות מפרגנות של מספר חברים שראו אותי בצומת מגידו בדרכם מהצפון דרומה. הגדיל לעשות עמית שהיה בשרות מילואים בבית המעצר במגידו ועקב עם משקפת אחרי ואחר הגלשנים. מתברר שלמעט שלושה גלשנים ואני לא היו טיסות מרחק מזיכרון באותו יום, ומה חבל. גם בבית כמה שעות מתום הטיסה העוררות שלי מכסימלית, פשוט לא יכול להירגע מהכיף הזה.

פשוט, לא יכול להירגע!

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.