יורם אהרוני | היסטוריה של הספורט | 11/08/2016

"פנים של מדליית כסף"

הרהורי ריו

לאחר זכייתה של ירדן ג'רבי במדליית הארד האולימפית בג'ודו התפרסמו תמונות שלה שמחה וצוהלת והיו כאלה שהצביעו על כך שג'רבי נראתה שמחה מאד גם על דוכן  המנצחות בעוד יעל ארד הייתה מאופקת בטקס המנצחות במשחקי ברצלונה 1992 שם זכתה ארד במדליית הכסף. כדאי לזכור שיעל ארד  חגגה זכייה במדליה כבר אחרי ניצחונה בחצי הגמר בעוד הטקס התקיים אחרי הפסדה בגמר. לעומתה סיימה ג'רבי את הטורניר בשני ניצחונות והבטיחה זכייה במדליה רק בקרב האחרון שלה בטורניר.

 מספר חוקרים הצביעו על תופעה שהם מכנים "פנים של מדליית כסף" – במקרים רבים בטקס הענקת הפרסים נראים הזוכים במדליית הארד שמחים יותר מאשר הזוכים במדליית הכסף. דוגמה בולטת לכך אפשר לראות בטקס הענקת המדליות בריצת 100 מ' במשחקי סיאול 1988 שנערך בטרם נפסל המנצח, בן ג'ונסון  בשל עבירת סימום. הרץ שחצה שני את קו המטרה, קרל לואיס  עומד על הדוכן בפנים קפואות בעוד הרץ שחצה שלישי את הקו, לינפורד כריסטי נראה  מחייך. דוגמאות נוספות ניתן לראות במאמר  - Silver Medal Face"  "  מאת Edward McClelland .  בנושא הזה פורסמו כמה מחקרים המתוארים במאמר -   Why" "Bronze Medalists Are Happier Than Silver Winners  - מאת Jason G.Goldman.  במחקר אחד  אספו החוקרים תמונות ממשחקי ברצלונה 1992 בשני מצבים: מיד אחרי השלמת המקצוע והכרזת המיקום של הספורטאים ובטקס הענקת המדליות. החוקרים ביקשו מסטודנטים לדרג את  "מידת השמחה" של הזוכים במדליות השונות מיד לאחר התחרות  ובטקס. הדרוג היה מ-1 ("עצב") עד 10 ("אקסטזה").  מיד לאחר התחרות הדרוג הממוצע שניתן לזוכים במדליית הכסף היה 4.8 ושל הזוכים בארד 7.1.  בטקס הענקת המדליות הצטמצמו הפערים: כסף – 4.3 וארד 5.7 ב"מדד השמחה". מחקר אחר בחן את הבעות הפנים של הזוכים במדליות בג'ודו במשחקי אתונה  2004  בשלושה מצבים: א) מיד לאחר הקרב האחרון, ב) כאשר הם קיבלו את המדליה, ג) כאשר  הצטלמו שלושת הזוכים ביחד על הדוכן  בסוף הטקס. כצפוי, מיד בתום הקרב האחרון הפגינו הזוכים במדליית הכסף הבעות אכזבה, עצב, כעס ותסכול שהרי הם נוצחו בקרב. לגבי כרבע מהמפסידים ציינו החוקרים כי הבעתם הייתה "קפואה". לעומת זאת בטקס הענקת המדליות מצאו החוקרים אצל כמעט כל הזוכים במדליית הכסף "סימנים כלשהם של חיוכים" אך מומחים להבעות פנים ציינו כי החיוכים האלה  היו מאולצים יותר מאשר החיוכים של הזוכים במדליות הזהב והארד.

החוקרים מציינים גם כי מידת השמחה תואמת במידה רבה את רמת הציפיות. מי שקיווה מאד לזכות במדליית הזהב ירגיש מאוכזב מזכייה במדליית כסף ואילו מי שזכייה במדליה כלשהי היא עבורו הישג גדול, יפגין שמחה מזכייה במדליית ארד. גם מי שדורג נמוך יותר ולא זכה במדליה כלל עשוי להפגין שמחה אם עמד בציפיות ודוגמה טובה לכך אפשר היה לראות ב"חגיגת הניצחון" של שני בלוך על קו  הסיום של מירוץ אופני הכביש בריו 2016, מירוץ בו דורגה בלוך במקום ה-48 מתוך 50 מסיימות.  בנוגע למרתון מפורסמת הערתו של "סיינפלד" : "... מה יש לראות? אישה מנורבגיה בחור מקניה ו-20,000 לוזרים..."  בטוחני שרבים מרבבות הרצים המסיימים את מירוצי המרתון ההמוניים לא מרגישים "לוזרים".

הבט נוסף שלא נבחן במחקרים אלה הוא הדרך בה הושגו מדליות הכסף והארד בתחרויות בהן יש  יותר משני מתחרים בו-זמנית כמו בתחרויות אופניים, חתירה, שייט, שחייה, הליכה וריצה. במקרה שמישהו היה במקום השלישי סמוך לסיום והצליח ממש במטרים האחרונים לחלוף על פני מי שהיה במקום השני, סביר להניח שהוא יפגין יותר שמחה מהזוכה בארד, במיוחד  במקרים בהם המנצח בתחרות סיים הרבה לפניהם. דוגמה טרגית לכך התקיימה במרתון של משחקי טוקיו 1964. אבבה ביקילה  מאתיופיה סיים ראשון בהישג שיא של 2:12:11.2 שעות.  שני נכנס לאצטדיון הרץ היפאני קוקישי צובורייה אך  על המסלול הוא נעקף עלי ידי הרץ הבריטי ביזיל היטלי לעיני רבבות  בני עמו.  היטלי סיים ב-2:16:19.2 וצובורייה ב-2:16:22.8. צובורייה לקח קשה מאד את איבוד מדליית הכסף ולא היה יכול לשאת את הבושה על כך שנעקף במטרים האחרונים. הוא נשבע להתאמן הרבה יותר כדי לנסות להיות לרץ טוב יותר. הדבר הוליך כמצופה לפציעות רבות וב-1968 צובורייה התאבד בטרם מלאו לו 28 שנים. רשמו במנוע חיפוש "medal ceremony olympic marathon 1964"  ושפטו בעצמכם את הבעות הפנים של הזוכים. מצאתי כמה תמונות של הטקס וקשה להתרשם מהן שהיטלי מאושר פחות מצובורייה, אם כי כל שלושת הזוכים נראים מאופקים למדי.

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.