יורם אהרוני | | 05/07/2012

לאסה וירן - חלק ב'

מאת: יורם אהרוני

לאסה וירן – האלוף האולימפי הפיני האחרון בריצות ארוכות - חלק ב'

בשנים שבין מינכן 1972 ומונטריאול 1976 שמר לאסה וירן על פרופיל נמוך. הוא לא שיפר עוד את זמניו, ושיאיו העולמיים ניטלו ממנו מהר. שיאו העולמי בריצת 5000 מ'  החזיק ששה ימים בלבד ונשבר ב-20 בספטמבר 1972 על ידי אמיל פוטמנס שקבע בבריסל 13:13.0 ד' והשיא ב-10,000 נשבר על-ידי דייב בדפורד שקבע בלונדון ביולי 1973 זמן של 27:30.8 ד'. באותה תקופה סבל וירן מפציעות והישגו הבולט היחיד היה מקום שלישי באליפות אירופה 1974 שנערכה ברומא (13:24.57 ד') אחרי הבריטי ברנדן פוסטר (13:17.21 ד') והמזרח גרמני מנפרד קושמן (13:23.93). בריצת 10,000 באותה אליפות סיים וירן שביעי בלבד (28:29.2 ד', קושמן ניצח בריצה טקטית בזמן 28:25.79, 4 מאיות השנייה לפי טוני סימונס מבריטניה).

מוקדמות ריצת 10,000 מ' במונטריאול 1976 נערכו ב-23 ביולי. היו שלושה מקצים. ארבעה הראשונים מכל מקצה ושלושה "מפסידים מהירים" העפילו לגמר. קרלוס לופש מפורטוגל היה ראשון במקצה הראשון (28:04.53 ד') ואתו עלו ז'אן פול גומז מצרפת, מאריאנו הארו, יוס הרמנס מהולנד (החזיק אז בשיאים העולמיים בריצת שעה ו-20 ק"מ על מסלול, כיום מנהל את הקריירה של רצים מפורסמים כמו היילהגברסילאסי וקנניסה בקלה) דייב פיצימונס מאוסטרליה, ברני פורד מבריטניה וקרל ליסמונט מבלגיה. ביו הנושרים היה הפיני גבה הקומה (1.92 מ') מרטי ואיניו. מהמקצה השני עלו מרק סמט מבלגיה (28:22.07 ד') ואיתו ברנדן פוסטר מבריטניה, קנוט בורו מנורווגיה ואיליה פלוריו מרומניה. בין הנושרים היה פיני נוסף, פקה פאייווארינטה (בעל שיא אישי של 27:54.43 ד'). במקצה השלישי סיים ראשון סימונס (28:01.82) לפני גרי ביורקלונד מארה"ב, וירן (28:14.95 ד'), פוטמנס וכריס וורדלו מאוסטרליה. בין הנושרים היה דיק קווקס מניו זילנד. כמו במינכן 1972, זמן של 28:23 ד' הספיק לעלייה לגמר. מזג אוויר טוב קידם את הרצים ביום הגמר שנערך ב-26 ביולי. הטמפרטורה הייתה 18 מעלות. הצופים חזו שעה קלה קודם לכן בהטלת השיא של מיקלוש נמט מהונגריה למרחק 94.58 מ' בכידון (הישן). הפתיחה הפעם הייתה איטית: 1000 מ' – 2:53.0 ד', 2000 מ' – 5:44.1 ד' (2:51.1 ד'), 3000 מ' – 8:33.4 ד' (2:49.3), 4000 מ' - 11:22.8 (2:49.4). הקצב המשיך להתגבר בק"מ החמישי – 2:46.1 ד' ( מחצית המרחק – 14:08.9) ובהדרגה נשרו רצים מהחבורה המובילה. הק"מ השישי היה כבר ב-2:43.3 ואחרי ק"מ שביעי של 2:44.1 נותרו בראש רק לופש, וירן ופוסטר. לופש הוביל בק"מ השמיני (2:43.9) ושני ק"מ מהסיום ניתקו הוא ווירן מגע מפוסטר. לופש עשה ככל יכולתו והאיץ עוד בק"מ התשיעי (2:41.8) אך וירן לא נכנע ולקראת תום ההקפה הלפני אחרונה עבר לראש וניצח עם 27:40.38 ד' (ק"מ אחרון – 2:38.4 ד') לפני לופש (27:45.17 ד') ופוסטר (27:54.92 ד') . אחרי הסיום ביצע וירן הקפת ניצח כאשר הוא יחף ושתי נעליו (מתוצרת אסיקס) מונפות בידיו, אקט שנחשב אז בעיני רבים כפרסומת אסורה...

המוקדמות לריצת 5000 מטרים נערכו ב-28 ביולי אך בטרם הגיע וירן אל קו הזינוק היה עליו לעבור משוכה נוספת. התמונות של הקפת הניצחון שלו אחרי ניצחונו ב-10,000 מ' הביאו לכך שהוא זומן לחקירה של הוועד האולימפי הבין לאומי בחשד שעבר על התקנון האולימפי. למזלו גבר הפעם צו ההיגיון והוא קיבל אור ירוק להשתתף גם בריצת 5000 מ'. ארבעה הראשונים מכל מקצה ושני "מפסידים מהירים" העפילו לגמר. וירן סיים רביעי במקצה הראשון (13:33.39 ד') אחרי קווקס (13:30.85), פול גיס מארה"ב (13:32.78) ובוריס קוזנצוב מברה"מ (13:32.78 ד') . מהמקצה השני עלו וילי פולאוניס מבלגיה (13:45.24), פאייווארינטה, קלאוס פטר הילדנברנד מגרמניה ואיאן סטיוארט מבריטניה. במקצה השלישי קבע פוסטר שיא אולימפי חדש (13:20.34 ד') וסחף אחריו לגמר את רוד דיקסון מניו זילנד, קנוט קבלהיים מנורווגיה, אן סליק מברה"מ, דטלף אוהלמן ממערב גרמניה, ואניסטו סימואש מפורטוגל (כולם מתחת 13:22 ד'). שלושה רצים שירדו מ-13:30 ד' במקצה זה היו בין הנושרים, בהם גם דיק ברקלי מארה"ב. אחרון במקצה היה השוויצרי מרקוס ריפל (זכה במדליית כסף בריצה זו בלוס אנג'לס 1984). הגמר נערך ב-30 ביולי והחל בקצב טוב. הרצים עברו את הק"מ הראשון ב-2:41 ד' (קצב ל-13:25 ד', שיא העולם היה כזכור 13:13.0 ד'). פוסטר, סטיוארט קווקס ודיקסון היו בראש והקצב הואט מעט בק"מ השני (2000 – 5:26.4). בנקודה זו עבר וירן לראש ודאג שהקצב יואט עוד יותר...אל 3000 המטרים הגיע הרצים ב-8:16.2 ומיד נטל פוסטר את ההובלה. בתום הקפה של 1:03 ד' הוביל הילדנברנד שנשאר בראש חבורת הרצים למשך הקפה נוספת (1:04 ד'). 100 מ' אחר כך עבר וירן להוביל ואל 4000 המטרים הגיע ב-10:55.4. כאשר מאחוריו מחליפים הרצים מקומות ללא הפסק.  צלצול הפעמון להקפה האחרונה נשמע 12:29 ד' מהזינוק אחרי שההקפה הלפני אחרונה עברה ב- 1:02 ד'. החמישה שנותרו במאבק המדליות היו וירן ,הילדנברנד, קווקס, דיקסון ופוסטר. האחרון נחלש בישורת האחרונה. וירן הוביל עד הסוף וניצח עם 13:24.76 ד'. קווקס היה שני (13:25.16) והילדנברנד זכה בארד עם ספק זינוק ספק נפילה קדימה כשהוא מקדים את דיקסון. וירן עבר את ההקפה האחרונה ב-55 שניות (200 מ' אחרונים - 26 ש'). פחות מ-8 עשיריות השנייה הבדילו בין הראשון לרביעי. יום לאחר מכן התייצב וירן לזינוק ריצת המרתון האולימפית בניסיון לשחזר את הישגו של אמיל זטופק שזכה בהלסינקי 1952 בזהב ב – 5,000, 10,000 ומרתון. וירן היה עם המובילים ב-25 הק"מ הראשונים אך כאשר הוחש הקצב על-ידי האמריקאי פרנק שורטר והמזרח גרמני ולדמר צ'רפינסקי הוא נותר מאחור וסיים לבסוף במקום החמישי המכובד (2:13:08 שע').

מאמרים נוספים בסדרה:

לאסה וירן - חלק א'

לאסה וירן - חלק ג'

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.