הכנת מורים המתמחים בפ"ג לגיל הזקנה, חלק ד'

גישה מכוונת-קהילה בהכנת מורים המתמחים בפעילות גופנית לגיל הזקנה

חלק ד'

אילת דונסקי¹, PhD, אסתר ארגוב¹, שרון מרם, אפרת רפאלי, יעל נץ¹, PhD

¹המכללה לחינוך-גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט

נספח א-1: סיכום התהליך של יצירת קשר בין סטודנטים לבין קהילת הזקנים – בוגרת שנת התמחות ראשונה, שרון מרם

"טעם לחיים, האם נותר ממנו משהו בקרב אוכלוסיית הקשישים? רבים מאתנו תוהים לגבי התשובה, וכמו שלכל אוכלוסייה יש הסטיגמות שלה, כך גם לגיל המבוגר. זהו פלח באוכלוסייה אשר חי במעין בועה משל עצמו. האם משום שהחברה היא זו אשר ניתקה אותם או שמא הם ניתקו את עצמם???

בכתבה זו אנסה לשנות את הסטיגמות ואת הדעות הרווחות על אוכלוסיית הקשישים על ידי תיעוד מגוון של מפגשים שלי (סטודנטית שנה ג במגמת קשישים) ושל המגמה כולה עם אוכלוסיית קשישים. זאת ועוד, אתן דגימה מתוך שיעורי המגמה.

המפגש הראשון שלנו עם קשישים התרחש ביום סיור שבו נסענו למעון יום בשוהם. זמן רב חיכיתי למפגש כזה. הידע שלי היה דל. לא היה לי ברור סגנון ודרך הפעילות עם אוכלוסייה זו.

מעון היום בשוהם היה מתוחזק בצורה נפלאה וברמה גבוהה יחסית. המקום לא היה גדול במיוחד, אך הוא כלל מגוון רחב של פעילויות ברמה טובה. הצוות שקיבל אותנו היה צוות נעים מאוד שלא היו ניכרים בו סימני שחיקה ותשישות עקב העבודה עם אוכלוסייה זו.

נכנסנו לשיעור לדוגמה. בשיעור קיבלתי תמונה כללית ומענה רב לידע הדל שלי.

הדבר שצרם את העין הוא שהמורה המנחה לא ממש הראתה סימני הנאה מהעבודה שלה עם הקשישים. נוסף על כך, היחס שלה לקשישים לא היה אישי וחם במיוחד. מה שכן אהבתי זה את המקצועיות שלה, זה שהיא עברה בין הקשישים, הקפידה על תיקונים ועל ביצוע נכון של התרגילים.

המפגש הבא היה במעון יום בנווה ימין. למפגש זה כבר באתי עם ציפיות מסוימות, לראות מרכיבים מהחומר שאנו לומדים בכיתה מופיעים בשטח. מעון יום זה היה די קטן, והיה ניכר כי רמת התחזוקה בו לא כל כך גבוהה. לא אשקר ואומר שעם כניסתנו למעון עלה באפנו ריח חזק וחריף. גם פה למרות המקום המצומצם היה מגוון רחב של פעילויות, ומאוד אהבתי שהיה שם חדר שבו התקיימו מפגשים של הלקוחות, כמובן ביוזמתם, עם בני המשפחה ועם רופא פסיכולוג ויועץ. נותנים פה לקשיש הזדמנות לו ולבני משפחתו לדעת הכול על מצבו (ממה הוא סובל, מהם הכדורים שהוא צורך, איך מתמודדים ועוד) ודרכי פתרון. זוהי אופציה שהרבה קשישים לא מקבלים בדרך כלל בבתי אבות, במעונות יום וסתם ככה בכלל, ואני מוצאת שיש בזה ערך רב מאוד לקשיש ולבני משפחתו.

אחר כך היינו בשיעור שהתקיים בחדר האוכל שלהם, שהיה גדול אבל לא די גדול בשביל הכמות הגדולה של המשתתפים שנכחו בשיעור. היה קצת צפוף. למשתתפים לא היה מספיק מרחב פעולה, ולפי מה שראיתי במקומות אחרים, למקומות שבהם היה מקום ספציפי (אולם, סטודיו) המיועד לפעילות גופנית, היה ערך וחשיבות שונה למונח "פעילות גופנית" בקרב אוכלוסיית המקום. אני גם חושבת שאם היו מפצלים את הקבוצות הענקיות האלו, היחס היה אישי יותר, המורה יכול לתקן ולאתר יותר שגיאות, והשיעורים יכולים להיות פחות הטרוגניים ויותר ספציפיים לפי רמות יכולת. צפינו בכמה שיעורים שהיו לפי מידת היכולות של המשתתפים. מאוד התרשמתי לטובה מהמורה מכמה סיבות: היא הייתה חייכנית ובעלת הומור לצד רצינות והקפדה כשצריך. היה לה ידע רב ועצום. היא השתמשה המון במונחים ודאגה בראש ובראשונה לביטחון המשתתפים. התרגילים היו רבים, פשוטים ומגוונים. היא השתמשה בחפצי עזר שהכניסו עניין רב בקרב הלומדים. מצד הלומדים היה נראה כי היא והפעילות שהיא מלמדת מכניסים אור ועניין לחייהם של המשתתפים. הם אוהבים אותה, הם מלאי חיים ממנה, והם מבצעים את הנדרש ומגלים רצינות כשצריך.

כאן בעצם הבנתי שהרוב תלוי במורה הן בפן התאורטי והן בפן הרגשי. מה שהמורה משדר, זוהי הגישה שהתלמידים ידבקו בה. אם הגישה חיובית ויש יחס אישי והומור, כך ייראו התלמידים, וכך המורה יסחף את תלמידיו להאמין בתועלת שהם מפיקים ממה שהם עושים.

בהמשך, כמה חודשים אחרי מפגש זה, הגיעו אלינו קשישים מהמעון בנווה ימין ליום פתוח בוינגייט.

היום הזה כלל פעילות של ריקודי עם, פעילות עם בלונים, מצנח רחיפה ועוד. זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שלנו, סטודנטים שנה ג', שבה אירחנו בחממה שלנו את אוכלוסיית היעד. במפגש זה לא היה לנו כל כך חלק מבחינת הכנתו, ובצדק היינו עדיין "צעירים" בתחום וכמובן לא התנסינו בעבר בחוויה מסוג זו. הייתה עבודה רבה במבנה של שלשות (זוג קשישים וסטודנט). היה יחס אישי תומך מפרגן. ניכרו הנאה רבה ושמחת חיים. רוב הקשישים היו די מוגבלים, ועצם זה שהם הצליחו להגיע ליום כיף ולהשתתף בו בצורה רציפה, נראה לי שתרם להם המון לתחושת ההישג והגאווה.

בהמשך השתתפנו ביום ספורט ששנה ד' הכינו במכללה. לא היינו שותפים להכנות, לתכנים ולהתארגנות, אלא באנו לאירוע עצמו בעיקר כדי להתרשם ולתת סיוע. האירוע כלל מעבר בין תחנות שונות ומגוונות ולבסוף פעילות מסכמת עם מצנח. באירוע זה נהניתי מאוד והתרשמתי לטובה. מה שכן בלט לעין הוא שמרבית מהסטודנטים של שנה ד שחיכו לנו בתחנות, לא הראו כלל התלהבות, רצון, שמחת חיים, יחס חם והנאה מהדינמיקה עם הקשישים, אלא סוג של מחויבות, בהשוואה למה שראיתי אצלנו, שנה ג, בעבודה עם קשישים, שגם מי שלא בא למגמה מרצון, "נמס", במובן החיובי, בעת המפגש והעבודה עם הקשיש.

במהלך השנה נדרשנו לבצע תצפיות על 4 שיעורים במהלך הזמן הפנוי שלנו. כל אחד בחר ביעד המתאים לו ובזמנו יצא לשטח. אני בחרתי בבית אבות "פרוטאה בכפר" שליד צומת בני דרור.

ואווו!! פשוט הייתי כמו ילד שזה עתה נכנס לדיסנילנד. לא ידעתי לאן ללכת קודם. המילה כפר אכן מתאימה למקום. המקום היה ענק ומפואר עם אין ספור אופציות למקומות בילוי ופנאי. מבלי לראות את האוכלוסייה התחושה הייתה שהגעתי לסוג של בית קיט. הכול היה מאוד יוקרתי.

הגעתי לסטודיו שהיה רחב ידיים עם ציוד בכמות עצומה ומגוונת, מואר, נעים ומזמין.

פגשתי את מיכל המדהימה עם חיוך מפה לאוזן נון-סטופ, קופצנית ואנרגטית כל כך עד שבא לי להשתתף ב-8 בבוקר בשיעור שלה. אין ספק שרמת הלומדים הייתה גבוהה מאוד ביחס למקומות האחרים שבהם הייתי. זה התבטא באחד השיעורים, למשל באירובי דאנס ברמה שאני מלמדת בחורות אחר הצהריים בנות 25+. היו בשיעורים אנשים מכל הגילאים 93-60. כל אחד יכול לבחור לאילו מהשיעורים הוא מעוניין להגיע ואם יכולותיו מתאימות לנושא השיעור. השיעורים היו מדהימים ומגוונים, ויש לי להגיד רק מילים טובות על מיכל. הדבר היחיד שצרם את העין הוא שהיא עשתה הדרכה מונחית מבמה בלי לרדת כלל אל המשתתפים לתקן שגיאות, לבדוק ביצוע נכון והבנה ויישום של ההסבר בעל-פה.

אחר כך נערך לי סיור במקום. היה פשוט כיף ומדהים.

לקראת סוף השנה נערך יום ספורט לתושבי "פרוטאה בכפר" בחממה שלנו בוינגייט. כאן לאחר שנה גדושה של התנסות לקחנו אנו הסטודנטים שנה ג' של וינגייט חלק נכבד בהכנות לקראת יום הספורט, דבר שכביכול על פני השטח נראה קל ופשוט, אך התגלה כפרויקט קשה ומסובך. כל אחד מהסטודנטים היה צריך להגיש יום ספורט משלו, לתכנן מהפרט הקטן ועד לתוצר הסופי בפועל. הוצעו רעיונות רבים מגוונים ומעניינים. לבסוף לאחר 4 מפגשים שכללו התלבטויות ולבטים התגבשה התמונה הסופית, וגם כאן כשכבר נראה שהכול מוכן, הופתענו לגלות שהארגון קשה ומסובך. לאחר ארגון מטורף של אסתי ונכונות ויוזמה לא ממש גבוהים מצד הסטודנטים, יצא יום הספורט לפועל.

היה מדהים באמת. ראו שבכל דבר הושקעו חשיבה ומאמצים רבים, ושהביאו בחשבון כל פרט קטן.

המשתתפים נהנו מאוד. כמובן יש כאלה שנהנו יותר, ויש שפחות, אך האווירה הכללית שידרה חיוביות, שמחת חיים והרגשת סיפוק.

לאחר יום הספורט הופקו לקחים רבים והוסקו מסקנות. מסקנה אחת ברורה - תהליך היצירה הוא ארוך ומייגע, אך יש תמורה לעשייה, וזה בעיניי חשוב מכול.

אם אסתכל לאחור על כל השנה, השנה הייתה מדורגת מאוד. התחלנו מהאוכלוסיות הקשות והסיעודיות ועלינו מעלה עד לטופ, ל"אתלטים" הטובים ביותר. ראינו סוגים שונים של מדריכות, גישות שונות, סוגי הדרכה ותכנים רבים ומגוונים, ותוך כדי כך למדנו במכללה את מה שנחשב לנכון ולטוב ביותר. הדעה שלי התחזקה בנוגע לתפקיד המדריך. המדריך הוא הדוגמה לתלמידים. המטען והגישה שהמדריך מביא אתו לשיעורים, משפיעים על המשתתפים ועל השקפת חייהם הכללית הגופנית והרגשית".

מאמרים נוספים בסדרה:

הכנת מורים המתמחים בפ"ג לגיל הזקנה, חלק א'

הכנת מורים המתמחים בפ"ג לגיל הזקנה, חלק ב'

הכנת מורים המתמחים בפ"ג לגיל הזקנה, חלק ג'

הכנת מורים המתמחים בפ"ג לגיל הזקנה, חלק ה'

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.