הרטוריקה של פרשני הכדורגל, חלק א'

מטרתו של מחקר זה היא לעמוד על האמצעים הרטוריים הריגושיים המשמשים בלשונם של פרשני הכדורגל במאמרים המופיעים בעיתונות הכתובה. ייבדקו אמצעי השכנוע הריגושיים הבולטים ביותר בטקסט. נדון במהותם, בהתנהגותם ובמעמדם כאמצעי שכנוע בטקסט.

 

במחקר זה יחשפו האמצעים הרטוריים הריגושיים האופייניים לפרשני הכדורגל, תחשף תפוצתם בטקסט ויתקיים דיון בצד התפקודי-תקשורתי של אמצעים אלה, על מנת ליצור פרופיל מייצג של פרשני הכדורגל מבחינה בלשנית-רטורית, דהיינו, על המבנה הרטורי של הטקסט ועל האמצעים הרטוריים השלובים בו. לא יוצגו ההבדלים בין הפרשנים השונים, ואין כאן ניסיון להציג את לשונו הפרטית של פרשן זה או אחר. ואולם מבדיקה דקדקנית של האמצעים הרטוריים הבולטים בכמה מאמרים שכתב פרשן זה או אחר, ניתן לעיתים להגיע לאפיון מדויק למדי של לשונו מבחינה בלשנית-רטורית. הממצאים יוצגו בפרק הסיכום והמסקנות.

 

 

כאמור, עניינו של מחקר זה להציג תיאור מלא ככל האפשר של האמצעים הרטוריים הריגושיים המשמשים בלשונם של פרשני הכדורגל במאמרים המופיעים בעיתונות הכתובה. בדקנו אמצעי שכנוע ריגושיים ב- 13 מאמרים שונים, שהתפרסמו בפרק זמן קצר (חורף 2002), ושעסקו בשני נושאים בלבד: מכבי חיפה בגביע אירופה לאלופות ונבחרת ישראל במשחקה נגד מלטה. בחרנו להתמקד בארבעה פרשני כדורגל, המייצגים את שלושת העיתונים המרכזיים במדינת ישראל, כפי שנבהיר להלן: שגיא כהן (מעריב); שלמה שרף (ידיעות אחרונות); אבי רצון ורונן דורפן (הארץ[1]).

פרשנים אלו שונים בתכלית באופן פרשנותם ובצורת התבטאותם, ובמידה רבה הם מהווים מדגם מייצג לכאורה של 'סוגי הפרשנים' הקיימים בעידן הפוסט מודרניסטי, שבו פרשנות הכדורגל אינה עוד תחום עיסוק של מקצוענים, אלא תחום שדרים בו בכפיפה אחד אנשי מקצוע לצד אינטלקטואלים שלא צמחו בשדה הכדורגל (מאמנים, שחקנים וכדומה) (אוריאלי ואח' , 2001)

 

להלן רקע קצר אודות פרשני הכדורגל שנבדקו במאמר זה:

שגיא כהן (מעריב): אינטלקטואל (ד"ר לפילוסופיה של ההיסטוריה), בעל ידע עיוני נרחב על המשחק, פרשנותו מתאפיינת בגישה אסטרטגית כלפי המשחק. הוא נוטה לראות בכדורגל משחק מורכב המצריך לעיתים הבנה עמוקה, מעבר לנראה בהסתכלות שטחית (מערכים, מבנה טקטי, תוכנית משחק וכדומה). לקורא את פרשנותו נדמה לעיתים כי מדובר במעין משחק שחמט, לכל משחק יש מערכים תמונות ורבדים רבים. ניתן לומר, כי התייחסותו למשחק פילוסופית, ויש בה תובנות תרבותיות הקשורות לא פעם לחינוך, תרבות וכדומה.

 

שלמה שרף (ידיעות אחרונות): מאמן ותיק, שבין היתר היה מאמן נבחרת ישראל. איש שטח, ידוע בבוטות ובישירות, אינו מאמין בפילוסופיות ואסטרטגיות מתוחכמות, אלא בהצבה נכונה של שחקנים במגרש.  שרף מאמין שההתפתחויות במשחק הכדורגל הן לא אחת מקריות ('השפיץ של הנעל'), כאשר כושרם של השחקנים ואופן תפקודם הם הגורמים הדומיננטיים בהכרעת משחק ולא בהכרח 'טקטיקות מורכבות'. תפיסתו של שרף באה לידי ביטוי גם בלשונו: הוא כותב בלשון פשוטה, בלתי מתוחכמת ומובנת לכל רבדי האוכלוסייה.

 

אבי רצון (הארץ): ממעצבי עיתונות הספורט בארץ, בעיקר משום שהיה עורך מדור הספורט בעיתון 'חדשות', שהיה חדשני בגישתו כלפי סיקור אירועי הספורט. אבי רצון היה גם פרשן ספורט של ערוץ 1, הוא מפורסם בגישתו הפרובוקטיבית והבוטה, ואין הוא חושש להביע בכנות יוצאת דופן גם דברים בלתי פופולריים, המעוררת לא אחת אנטגוניזם. כתיבתו מתאפיינת בידענות ונחרצות, הגובלים לעיתים ביומרה. נציין, כי רצון ערך את מדור הספורט של הארץ.

 

רונן דורפן (הארץ): היה במשך שנים רבות עיתונאי במוסף של 'ידיעות אחרונות', ושימש גם כעורך של המוסף המורחב של 'הארץ' בימי א'. דורפן בעל ידע רב בתחומי הספורט השונים, ובענף הכדורגל בפרט. ידענותו באה לידי ביטוי גם בסדרות של כתבות בתחומי הספורט השונים, שהתפרסמו במוסף השבועי של ידיעות אחרונות (תולדות הכדורגל, האולימפיאדות וכדומה). כתיבתו של דורפן קולחת ובהירה, תוך שילוב של עובדות יבשות לצד ניתוח פרשני.  דורפן משלב בכתיבתו תובנות, ואין בה אלמנטים פרובוקטיביים בולטים. 

 

 

שגיא כהן, 'חצי הכוס המלאה', מעריב, 2.10.2002

שגיא כהן, 'ימים של תהילה', מעריב, 30.10.2002

שגיא כהן, 'נעמוד ונמחא כפיים', מעריב, 13.11.02

שגיא כהן, 'להתרגש לפני שנתרגל', מעריב, 14.11.2002

שלמה שרף, 'לשחק חכם בהגנה', ידיעות אחרונות, 1.10.02

שלמה שרף, 'גרנט שידר פחד', ידיעות אחרונות, 15.10.02

שלמה שרף, 'ארבעה מפתחות בדרך אל האושר', ידיעות אחרונות, 29.10.02

אבי רצון, 'נעים לראות נעים לגלות', הארץ, 1.11.2002

אבי רצון, 'לקח לשחר זמן אבל בסוף הוא הבין', הארץ, 8.11.2002

אבי רצון, 'לא ז'אוטאוטס יניב קטן', הארץ, 10.11.2002

רונן דורפן, 'אובדן המומנטום', הארץ, 1.9.2002

רונן דורפן, 'השינוי שלנו החלק שלהם', הארץ, 29.10.2002.

רונן דורפן, 'ככה זה כשמדובר בעסק', הארץ, 31.10.2002

 

קראנו כל מאמר ומאמר ודלינו את האמצעים הרטוריים הריגושיים המצויים בו[2]. נמצאו אמצעים רטוריים רבים מאוד ומגוונים. מיינו את האמצעים על-פי תבחינים רטוריים ידועים (קיים, 2000). ספרנו את כל האמצעים שנמצאו (ראה בנספח), והחלטנו לדון רק באמצעים הרטוריים שבאו לידי ביטוי בשכיחות גבוהה. לכל אחד מהאמצעים יוחד פרק נפרד, ובו הוצג הרקע התיאורטי של הנושא הדיון, הובא ניתוח הממצאים שעלו מתוך החומר ודיון בהם, בסוף המחקר הובא סיכום כללי והוצגו המסקנות העולות ממנו. ראוי לציין, כי מפאת קוצר היריעה, במחקר זה לא נעשה ניתוח השוואתי בין הפרשנים, אלא הממצאים הוצגו כמכלול של אמצעים המצויים אצל פרשני הכדורגל שנבדקו.

 

תורת הרטוריקה פותחה בידי הקדמונים. אריסטו, קיקרו ואחרים הקדישו לה חיבורים ידועים ומפורסמים (אריסטו, 1932, 1954, קיקרו, תשמ"ו) בספרות המחקר ניתן למצוא מספר הגדרות למילה רטוריקה. נציג כמה מהן:

1.       אריסטו[3] מגדולי הפילוסופים היוונים, מגדיר את הרטוריקה "אומנות החקירה של אמצעי השכנוע שניתן להשתמש בהם בנסיבות מנסיבות שונות". ברוקס וורן (1970) מגדירים 'רטוריקה' כ"אמנות השימוש בשפה בצורה יעילה". פרלמן (1984) כותב, כי הרטוריקה היא "אמנות שידול הדעת ושכנוע הבריות".

 

אמצעי השכנוע, כותב אריסטו הם משני מינים: למין האחד שייכים דברים המובנים מאליהם, גלויים מעצמם ואינם זקוקים להוכחות. אריסטו מכנה אותם הטיעונים שמחוץ לאמנות הדיבור. במין השני כלולים אמצעי השכנוע הזקוקים לטיעונים.

 

קיימים שלושה סוגים של טיעונים:

מחקר זה יעסוק בסוג האחרון.

 

לנדאו (1988) כותבת , כי הרטוריקה לגווניה מרכזת בתוכה את רוב אמצעי השכנוע הלשוניים (אם לא את כולם). בעקבות אריסטו היא מחלקת את העיסוק הבלשני ברטוריקה לשני תחומים מרכזיים:

1. רטוריקה סגנונית / ריגושית[4], הפונה אל הרגש, וכוללת אמצעי שכנוע מתחום המילון,

   הסמאנטיקה והתחביר.

2. רטוריקה טיעונית, הפונה אל ההגיון, וכוללת אמצעי שכנוע לוגיים ופסבדו-לוגיים,

   שמרביתם מתחום חקר השיח.

 

חוקרי הרטוריקה מבחינים בין שני מצבים של שכנוע: השכנוע (convincing), המתבסס על פנייה אל ההיגיון באמצעים לוגיים שונים; והשידול (persuasion), המתבסס על פנייה אל הרגש באמצעים שונים. לנדאו מציינת, כי ההבדל בין השכנוע לשידול מתבטא, בין היתר, בכך שבשכנוע, המוען מעוניין לשכנע באמת שבטיעוניו, כפי שהיא נקבעת על-ידי השכל, ואילו בשידול המוען מעוניין בהסכמת קהל השומעים ( קהל השומעים, Auditor, מושג-מפתח של הרטוריקה, שפיגל, 1973, גיתי, 1991, גיתי, 1996 )   לעמדתו. עוד מציינת לנדאו, כי המאפיין העיקרי של הרטוריקה הריגושית הוא שהיא בדרך-כלללא מעלה טענות, אלא מעניקה לטקסט אופי סגנוני-ריגושי כלשהו, וגורמת לנמען הנאה מדרך ההבעה הלשונית. בעוד שתכליתה של הרטוריקה הטיעונית היא להעלות טענות באמצעים הפונים בעיקרם אל ההיגיון ולא אל הרגש (מובן שחלוקה זו אינה מוחלטת, ויש אמצעים רטוריים, הכוללים בתוכם את שני הדברים גם יחד). הבדל נוסף בין הרטוריקה הריגושית לרטוריקה הטיעונית נעוץ, בכך שהרטוריקה הסגנונית בודקת מילים וצירופיהן בעיקר, ורק לעיתים משפטים, ואילו הרטוריקה הטיעונית בודקת משפטים ויחידות הגדולות מן המשפט.                                                                                  

ענייניו של מאמר זה הוא דיון מקיף באמצעים הרטוריים הריגושיים השכיחים ביותר בלשונם של פרשני הכדורגל, תוך עיון במהותם, באופיים, בדרך התנהגותם ובמעמדם כאמצעי שכנוע בטקסט.

 

מטרתם של האמצעים הריגושיים היא לעורר אצל המאזין מצב-רוח מסוים, שיביא לידי הסכמה באמצעות דרכים הפונות אל הרגש. על חשיבותם של האמצעים הריגושיים בשכנוע כבר עמדו חוקרים שונים:

יוז' ודיוהמל  (1962) מביאים מדבריו של סוקרטס, שטען, שאפשר לשכנע קהל על-ידי כך שמעוררים אצלו את הרגשות גם מבלי להציג סיבות לוגיות. בריינט (1974)  טוען, שלא די בבחירת טיעונים ונימוקים ויצירת מבנה נאום משכנע בכדי להשפיע על השומעים. אין להתעלם מפניות רגשיות וצרכים רגשיים של המאזין. הורוביץ(1996), במסגרת דיון ב"רטוריקה המניבה פרות", מציינת, כי השכנוע הוא אירוע נרגש ומרוגש, ולכן כה מעניין ומעורר, וכי בבסיסו של השכנוע מצוי מאבק, שניכרים בו יחדיו מאמצים שכליים ורגשיים מרובים.

פרלמן( 1984) טוען, שהצגת טיעונים משכנעים, בלא הצגת ראיות מדעיות להם, מטרתם לשדל את דעת המאזינים ולהביא להסכמתם השכלית והרגשית לתזות המוצגות על-ידי הנואם, ולכוון את מחשבתם, לעורר את הרגשות או לשככן. לנדאו מוסיפה על דברי פרלמן וכותבת (1988), כי גם אותם אמצעים סגנוניים, שנמצאו נטולי ערך רטורי, עשויים למלא תפקיד חשוב בשכנוע, דווקא בשל ההנאה האסתטית והריגוש שהם מעוררים בנמען, ומביאה מדברי הפסיכולוגים, שסבורים, כי גם זו היא אחת משיטות השכנוע האפקטיביות ( שורצולד, 1978).

פיינגולד (1990) סבור, כי לא בכל מקרה האמצעים הריגושיים משרתים מגמה רטורית מודעת וטיעון רטורי מכוון, אבל בדיעבד הם מפעילים על הקורא מערכת של גירויים ואמצעי שכנוע ברמה זו או אחרת של אפקטיביות. הוא מוסיף, כי הקורא, שנסחף אחר החוויה האסתטית ה"טהורה", אינו מודע לכך, שבסיום תהליך הקריאה הוא מוצא עצמו בעמדה פוליטית או אידיאולוגית שונה מזו שנקט בה בראשית הקריאה.

 

ואכן בלשונם של פרשני הכדורגל אנו מוצאים שימוש ניכר באמצעי הבעה שונים, המושתתים על פנייה אל הרגש, לשם שכנוע. נראה כי האמצעים הריגושיים מצאו להם מקום של כבוד במאמרי פרשני הכדורגל, שכפי שנציג להלן מרבים בשימושים פיגורטיביים, במגבירים, בקלישאות וכמובן בשימוש בלשון בוטה.  

 

להלן יובאו האמצעים הרטוריים הריגושיים, שנמצאו בשכיחות גבוהה בלשונם של פרשני הכדורגל, ולאחריהם דיון מקיף בכל אחד ואחד מהם.

 

 

-שימוש במילים במשלב לשוני 'גבוה' ובמילים במשלב לשוני 'נמוך'

-שימוש בלשון פיגורטיבית

-שימוש במגבירים

-שימוש בקלישאות

-שימוש באירוניה

-שימוש בלשון בוטה

 

---