הרטוריקה של פרשני הכדורגל, חלק ד'

מאת: ד"ר אורלי קיים וד"ר חיים קאופמן

לשון בוטה

הדסון (1978), מגדיר לשון בוטה כדיבור פוגע, גידוף, קללה. לנדאו (1988) מעלה שתי שאלות: האם במסגרת הלשון הבוטה נכללים רק מבעים ישירים וגלויים או שמא גם מבעים עקיפים (שהרי דרכי הבעה עקיפות כמו הפרדוקס או האירוניה עלולות לפגוע יותר מקללה עסיסית) והאם הלשון הבוטה באה לידי ביטוי בשימוש באוצר מילים ספציפי או בדרכי מבע אחרות (לדבריה, לא פעם הלשון הבוטה כוללת מבעים גדולים מן המילה ואף מן המשפט).

הלשון הבוטה תבוא לידי ביטוי על ידי פעולות דיבור 'מתנגשות', כלומר, כאלו שבעת הפעלתן נוצר קונפליקט חברתי בין המוען לבין הנמען. לפעולות דיבור אלו שייכים הגינוי והתוכחה, ההאשמה והאיום, ואלו האמצעים הבולטים שנמצאו בלשונם של פרשני הכדורגל. האפקט הבוטה מתעצם כאשר מתלווים אליו אמצעים רטוריים נוספים, כגון אירוניה, מטאפורות וכדומה.

לפי הדסון (שם), מטרתם של אמצעים אלו היא לפגוע בנמען, והמשתמש בהם מונע על-ידי רגשי עוינות, שתכליתם להוקיע את הנמען. בלשונם של פרשני הכדורגל מתווסף לכך מימד נוסף של 'התחשבנות מן העבר'. לעולם הדברים אינם כפשוטם, אלא משמשים כמסווה למסכת שלמה של יצרים רוחשים. 'הקוראים האדוקים' של מדורי הספורט ערים למשמעיות אלה, להבדיל מהקורא ההדיוט.

הגינוי הוא קביעת הערכה שלילית או הפחתה בערכו של הנמען או מעשהו מבלי ליחס לו כוונת זדון. הגינוי הוא הכרזה על כישלונו של הנמען ללא הטלת האחריות עליו בגין כישלונו.

האשמה כוללת את הגינוי כהשתמעות, אך היא בעיקר קושרת את הנמען כאחראי למעשה הכשל, וגם מייחסת לו כוונת זדון. (ראוי לציין, כי בתחום הספורטיבי, קשה לדבר על 'כוונת זדון', שכן גם אם ניתן להאשים ספורטאי במחדל או בכשל, איש לא מעלה על הדעת שמסתתרת מאחורי הכשל 'כוונת זדון').

התוכחה כמו הגינוי כוללת הערכה שלילית כלפי הנמען ומעשהו ללא הטלת אחריות על הנמען למעשה הכשל ובלי לייחס לו כוונת זדון, אך בניגוד לגינוי יש בתוכחה הצעת תיקון, שאומנם הוחמצה, אך יש תקווה שיעשה בה שימוש בעתיד. כתוצאה מכך מתלווה לתוכחה ריכוך מסוים ולפעמים אף השתתפות בצער.

להלן הדוגמות ממוינות לפי הסיווג שמופיע אצל לנדאו (שם):

גינוי

'היה נעים לגלות שאלן סמית הוא לא רק שחקן מוגבל אלא צ'חצ'ח בעל שער מחומצן'.

(רצון, נעים לראות נעים לגלות).

זוהי דוגמה 'קלאסית' לגינוי. הכותב מביע הערכה שלילית כלפי הנמען, ומשתמש במילים פוגעות וגסות. גינוי מסוג זה עולה בקנה אחד עם הגדרתו הראשונית של הדסון ללשון בוטה.

'גם את אייל ברקוביץ, שכרגיל נתן את הכל ובלט בנבחרת, ראיתי בהופעות הרבה יותר משכנעות'.

(שרף, גרנט שידר פחד).

בדוגמה זו יש גינוי, ואולם הגינוי מרוכך, בשל הערכתו הרבה של המוען את הנמען. המוען מפחית בערכו של הנמען, ואולם לא מטיל עליו אחריות למעשה הכשל, שכן הוא עשה כמיטב יכולתו.

האשמה

'תאוות הבצע של בעלי הקבוצות הגדולות והטעויות של גברי לוי וחבריו מביאים נזקים מקצועיים ותדמיתיים במהירות'.

(דורפן, אובדן המומנטום).

זוהי דוגמה אופיינית להאשמה. דורפן מאשים את בעלי הקבוצות בתאוות בצע ואת גברי לוי וחבריו בטעויות ואת שניהם יחדיו בנזקים מקצועיים ותדמיתיים. בדוגמה באים לידי ביטוי כל מרכיבי ההאשמה על-פי לנדאו: מחדל, כשל וכוונת זדון.

'…ואז מקבלת שער רשלני מכדור נייח ועוד אחד בעזרתם האדיבה של הזרקורים'.

(שגיא כהן, כוס המלאה).

שגיא כהן מאשים את שוער הקבוצה בספיגת שער באופן רשלני. להאשמה מתווסף לעג לתירוצו העלוב של השוער, שטען כי הזרקורים סנוורו אותו.

'גרנט שידר פחד'.

'גרנט היה צריך לגלות הרבה יותר אומץ מקצועי ולשחק בהרכב התקפי יותר עם שני שחקנים בחוד, גם כשאתה מחליף חלוץ בחלוץ אתה משדר פחד'

(שרף, גרנט שידר פחד).

בכותרת המאמר של שרף יש האשמה ברורה כלפי גרנט, מאמן הנבחרת, בכך ששידר פחד. יתרה מכך, מן ההמשך עולה, כי התנהגותו הפחדנית של גרנט השפיעה על אופי המשחק. ראוי לשים לב לכך, שבהגדרה המקורית של האשמה על-פי לנדאו (שם) יש יחוס של כוונת זדון לנמען. במקרה זה עולה החשד לכאורה, שכוונת הזדון נובעת מתוך התחשבנות אישית של המוען עצמו, ששימש קודם לכן כמאמן הנבחרת, ובכך 'המאשים' הפך שלא בידיעתו בתודעת הקורא ל'מואשם'.

'נכון שלא תמיד החילוף מצליח אבל לא מקובל שביכולת כל כך חלשה של הנבחרת החילוף הראשון יעשה בדקה ה- 70 כנהוג אצל גרנט'.

(שרף, גרנט שידר פחד).

גם בדוגמה זו מאשים שרף את גרנט, והפעם בכך שאינו מבצע חילופי שחקנים בזמן, בעיקר כשהנבחרת מגלה יכולת חלשה. ההאשמה מתעצמת נוכח הסיפא 'כנהוג אצל גרנט', והופכת את נושא חילופי השחקנים של גרנט לכשל שיטתי. יש להניח שמאחורי ביקורת מקצועית זו, מסתתרת ביקורת אישית שנועדה להעצים את תפקודו של שרף עצמו בהיותו מאמן הנבחרת.

'יניב קטן, שיובש בשנתיים האחרונות, פורח אצל שום ומשחק בביטחון שכל-כך חסר לו ומוכיח שמקומו בנבחרת'.

(שרף, לשחק חכם בהגנה).

בדוגמה זו קיים רצף של האשמות מרומזות כלפי גרנט, יש לציין שגרנט לא מוזכר כלל בשמו, ואולם קוראי מדורי הספורט יודעים למי מכוונים הדברים: ראשית, גרנט מואשם בכך ש'יבש' את יניב קטן בהיותו מאמן מכבי חיפה, ושנית, גרנט מונע מיניב קטן לשחק בנבחרת. ראוי לשים לב ללשון הפיגורטיבית (הפשטנית אומנם) שבה נוקט שרף ('יובש', 'פורח'), שמעצימה את ההאשמה, ומוסיפה קונוטציה שלילית לביטוי.

'מצחיק לחשוב שלא מזמן העדיף המאמן הלאומי, אברהם גרנט, שקטן ישרת את האומה בנבחרת האולימפית'.

(רצון, לא ז'אוטאוטס יניב קטן).

גרנט מואשם שוב, הפעם על-ידי אבי רצון. גרנט מואשם בכך שלא אפשר לקטן לשחק בנבחרת הלאומית אלא בנבחרת האולימפית, הפחותה בחשיבותה. ראוי לשים לב לשימוש הציני בביטוי 'ישרת את האומה', שמוסיף מימד אירוני לבחירתו השגויה של גרנט.

'חיפה הסתדרה מול היונייטד עם יעקובו כחלוץ שני זניח…אם יעקובו חשב שחיפה זה הוא, טוב שבא המשחק נגד האנגלים והעמיד אותו בדיוק במקום שהוא ראוי לו'.

(רצון, לא ז'אוטאוטס יניב קטן).

רצון מאשים את חלוץ חיפה, יעקובו, בחטא ההיבריס, כשחשב שחיפה זה הוא. רצון מראה כיצד יעקובו 'נענש' על חטא היוהרה, בכך שחיפה הסתדרה היטב בלעדיו, הוא 'הועמד במקום שהוא ראוי לו'.

'היות שמעולם לא היו לאיש טענות על יושרו והגינותו של שחר בכל הקשור לניהול הקבוצה שבבעלותו, חובה לציין גם היום את העובדה שהעניינים הכספיים של מכבי חיפה מתנהלים בשקיפות מוחלטת, כמעט נדירה. הכל פתוח…מכבי חיפה תרוויח העונה 9.350000. לא תשעה. לא עשרה. אין בערך. בדיוק. כמו כן מדבר שחר על פעילות הצדקה שבה עוסק מועדון הכדורגל שלו…ורק עניין אחד נותר לי מציק יותר מכל בהתנהלותו של שחר בתקופה האחרונה. הוא הרי מוצלח, נקי, הגון וישר. אפילו השטויות שהוא עושה, כמו התרומה …שקופות. אז מה לעזאזל הוא מצא ביושב ראש ההתאחדות שהוא חבר אליו, תומך בו ומונע בגופו כל אפשרות לסלק אותו מתפקידו, ובכך להעניק סיכוי, שלא רק מכבי חיפה תתנהל ביושר ושקיפות אלא הכדורגל הישראלי כולו'.

(רצון, לקח לשחר זמן).

'אפשר להגיד על אברהם גרנט הרבה דברים. אי אפשר לומר שהוא לא סקרן ולמדן. הרבה לפני שמאמנים ישראלים הפכו את ההשתלמות באירופה למסע הימורים וקניות השתלם גרנט אצל טובי המאמנים באירופה…אבל בדרך לכס המאמן הלאומי השתבשה במשהו תבונתו של גרנט. פוליטיקה ויחצנות הפכו חלק משיטות האימון שלו, וכך הוא הגיע השבוע להשתלמות במנצ'סטר יונייטד אצל אלכס פרגוסון- גם קבוצה וגם מאמן שהם לא בדיוק רלוונטיים לתפקידו הנוכחי. מה היה רע בהשתלמות בדנמרק ואצל מאמנה הלאומי מורטן אולסן ? והרי גם טורקיה ומאמנה הלאומי יכולים היו להוות מקור ללימוד ולהתחדשות. גרנט בחר בפרגוסון. בתמונה בעיתון רואים כיצד התפנה אליו המנג'ר לצילום של 4 שניות, המהוות חלק מתרומת היונייטד לקהילה, וביחוד למאמנים ממדינות מתפתחות. חוץ מזה תמונה עם יצחק שום שכבר הביס את פרגוסון שווה הרבה יותר בבורסת המאמנים, שלא לדבר על השתלמות מקצועית'.

(רצון, לקח לשחר זמן).

בשתי הדוגמות שלעיל נוקט רצון באותה טכניקה של האשמה: בתחילה הוא מחמיא למושא האשמתו ומעתיר עליו שבחים (בדוגמה הראשונה על יושרו, ובשנייה על מקצוענותו), ואז 'ממרומי הר המחמאות' הוא מצליף בנמען ללא רחם (במקרה הראשון על החבירה של שחר ליושב ראש ההתאחדות, ובמקרה השני על הבחירה של גרנט להשתלם אצל פרגוסון). הדיסוננס בין המחמאות להצלפות מעצים את אפקט ההאשמה. ההאשמה מקבלת אופי נוקב יותר בשל שלל האמצעים הרטוריים ששלובים בלשונו של רצון: כך למשל, הציניות והאירוניה ('התפנה אליו המנג'ר לצילום של 4 שניות, המהוות חלק מתרומת היונייטד לקהילה, וביחוד למאמנים ממדינות מתפתחות'), הלשון הפיגורטיבית ('מונע בגופו כל אפשרות לסלק אותו מתפקידו') ועוד.

תוכחה

'תגידו ירדנו לגמרי מהפסים? … אחד טוען שאייל ברקוביץ יותר טוב מכל השחקנים (ביחד?) אחר טוען, שלא גרנט צריך לצאת להשתלמות אצל פרגוסון אלא פרגוסון צריך להגיע להשתלמות אצל שום, ושלישי גורס, שהוא לא מבין על מה כל החגיגה… ואלה כמובן בדיוק אותם אנשים שרק לפני חודשיים…המשילו את ביקורה של מכבי חיפה במנצ'סטר לשבעת הגמדים בגנו של הענק…ואחרי שחיפה חטפה שם חמישיה עוד הפטירו בהתבטלות אופיינית, 'נו, מזל שה' ובקהאם ריחמו'. באמת אין כאן זיכרון לכלום? באמת אין אפשרות באתוס הספורטיבי שלנו חוץ מהתבטלות והתנשאות?

(שגיא כהן, נעמוד ונמחא כפיים).

בדוגמה זו הכותב מוכיח את עמיתיו המבקרים, שמיהרו להתבטל נוכח גדולתה של מנצ'סטר כשמכבי חיפה הפסידה לה ('שבעת הגמדים בגנו של הענק';… 'מזל שה' ובקהאם ריחמו'), וכעת מפריזים בהתנשאות כשמנצ'סטר הפסידה למכבי חיפה ('לא גרנט צריך לצאת להשתלמות אצל פרגוסון אלא פרגוסון צריך להגיע להשתלמות אצל שום'). התוכחה מובעת כאן באופן מרומז, שכן היא אינה גלויה אלא משתמעת מן השאלה הרטורית שבסיפא: 'באמת אין כאן זיכרון לכלום? באמת אין אפשרות באתוס הספורטיבי שלנו חוץ מהתבטלות והתנשאות?'

ראוי לציין, כי בניגוד לדברי הדסון, הבוטות בדוגמה זו אינה מובעת באמצעות גידופים וקללות אלא בלשון אירונית עקיפה.

'ואליד בדיר לא הורגש ובכל זאת שיחק 90 דק', בזמן שיוסי אבוקסיס, הנמצא בכושר מעולה יושב בחוץ. אבוקסיס היה תורם הרבה יותר'.

(שרף, גרנט שידר פחד).

'האם לא היה מקום להציב את יוסי בניון מאחורי החלוץ פיני בלילי שהצטיין, במקום אחד הקשרים האחוריים שלא היו חיוניים מול מלטה'.

(שרף, גרנט שידר פחד).

בשתי הדוגמאות שלעיל יש תוכחה. כותב המאמר מוכיח את גרנט: במקרה הראשון על כך שואליד בדיר שיחק כל המשחק למרות חולשתו, ובמקרה השני על כך שהציב קשר אחורי מיותר. התוכחה באה לידי ביטוי בהצעות התיקון: בדוגמה הראשונה אבוקסיס היה צריך להחליף את באדיר, ובדוגמה השנייה היה צריך להציב את בניון במקום קשר אחורי אחר. שני המקרים נובעים משיקול דעת מוטעה ולא מכוונת זדון, ולכן אין הם האשמה אלא תוכחה. ראוי להעיר, שעל-פי הגדרתה של לנדאו, הצעת התיקון של התוכחה מלווה בנימת ריכוך והשתתפות בצער, ואולם אצל פרשני הכדורגל שנבדקו, אלמנט זה נעדר, והצעת התיקון מלווה בנימה ביקורתית, ובמקרה שלפנינו אפילו פטרונית, משום ששרף היה מאמן הנבחרת.

'לא יתכן להביא מחוץ לארץ שחקנים כמו אבי תקווה ואילן בכר ולבזות אותם ואת מועדוניהם. המאמן ידע באיזה כושר הם? עדיף היה לא להביא כלל את תקווה ובכר, לחסוך כסף ולשמור על כבודם המקצועי של השניים'.

(שרף, גרנט שידר פחד)

בדוגמה זו שרף מגנה את גרנט על כך שהביא שני שחקנים מחוץ לארץ בלי לדעת מה כושרם. שרף לא מייחס לגרנט במקרה זה כוונת זדון אלא מדובר בטעות שנעשתה מתום לב. הצעת התיקון היא שבמקרים מעין אלה עדיף לחסוך כסף ולשמור על כבודם המקצועי של השחקנים.

מאמרים נוספים בסדרה:

הרטוריקה של פרשני הכדורגל, חלק א'

הרטוריקה של פרשני הכדורגל, חלק ב'

הרטוריקה של פרשני הכדורגל, חלק ג'

הרטוריקה של פרשני הכדורגל, חלק ה'

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.