אורי גולדבורט | אתלטיקה | 12/11/2016

סיפורי לונדון 1948

אורי גולדבורט

ריצה אולימפית והביתה – סיפור האוטובוס האדום

ביום שבת, 31 ליולי 1948, נטל ג'ק ברוטון, בן 27, חופשה של מספר שעות ממקום עבודתו ועלה על האוטובוס האדום, מספר ,12, העושה דרכו מפקהאם ריי לאצטדיון וומבלי. ברוטון שילם 2 חצי פני ואיבד שכר חצי יום עבודה. ברוטון נולד בגרימסבי, גר בלואיסהאם, אחד מ-29 הרבעים שהרכיבו את לונדון, ואשר לו רקורד מרשים של תרומת נציגים אולימפיים של הממלכה המאוחדת ב-21 מתוך 28 משחקים אולימפיים.  הוא רץ עבור מועדון "בלאקהית האריירס". את דרכו עשה עתה ברוטון למשחקים האולימפיים: הוא היה אחד משלושה שנבחרו לייצג את מולדתו בריצה ל-5000 מטרים. חלפו 15 דקות ועוד מספר שניות וג'ק סיים במקום השמיני במקצה המוקדם הראשון. המיקום היה נמוך כמובן מכדי לפלס דרך לריצת הגמר. ג'ק החליף בגדי ריצה ועלה על אוטובוס בדרכו הביתה, לשתות כוס תה ולחזור לעבודתו. הנרי אלכסנדר ("אלק") אולני, בן 26, וויליאם ארנסט ("ביל") לוקאס, בן 31, רצו בשני המקצים העוקבים וסיימו איש איש במקום ה-7 במקצה שלהם. מהיר לאין שיעור, ומפורסם מהשלושה, היה אלוף אירופה והאיש בעל הזמן השלישי בהיסטוריה, סידני וודרסון, בריטי אף הוא. לפני המלחמה אף קבע שיאי עולם בריצות חצי מייל ומייל, אך הפעם לא השתתף וודרסון עקב פציעה ולא יוסיף עוד לרוץ בתחרויות. בזה הגיעה אל קיצה ההשתתפות  הבריטית, בריצה ל-5000 מטרים, במשחקים האולימפיים הראשונים באירופה המשוחררת. כעבור יומיים יחזו אלפי בריטים במאבק, במסלול בוצי, בין גסטון רייף ואמיל זאטופק, שייכנס לאפוס של הריצה הארוכה.  נציגיהם האלמוניים, ג'ק, אלק וביל, לא יהיו שם.

מזון דשופרא 1948 - זה שהביאו האורחים...

בריטניה של קיץ 1948 היתה נתונה עדיין תחת משטר צנע חמור, שהונהג בעת מלחמת העולם. הקיצוב אף הוחמר 10 ימים בדיוק בטרם ערך ברוטון את מסעו המוזר. הרשאה שניתנה לאורחי המשחקים נחו"ל לשאת עימם  את 25 הליטראות המותרות בכתובים, ללא שינוי בהקצבת המזון לנציגי בריטניה יצרה מציאות סטואית וטראגית כאחד. 2600 קלוריות לאדם, אמר הכתוב. לא כך עובדי המספנות וכורי הפחם עם הקצבה של 3900...מהם, בעצם צרכי המזון של ספורטאי תחרותי, עוד ברמה אולימפית? מאות אם לא אלפי מקצוענים בתחום עסוקים היון במחקר ,ייעוץ והנחיה ברחבי העולם. לא כך ב-1948. התקרב מועד התחרויות. שישה שבועת לפני תחילתן הוגדלה סוף סוף ההקצבה לספורטאים. אז צצה השאלה, מה תהיה תזונת הצוות הטכני והמנהלי במקומות בהם אוכלים הספורטאים. קשה יהיה לשמר "אחדים על יותר ואחרים על פחות"...ג'ייני המפטון, בספרה "משחקי הצנע" מספרת על מקרים משעשעים. מי שיהיה האצן הבכיר של בריטניה במשחקים, אליסטר מקורקודייל, שאשתו היתה בחדשי הריונה אחרונים, זכה לחבילות מזון של נדיבות מידי ליידי ננסי אסטור . זכרונות דומים העלו שחקני כדורגל והוקי בריטים . אחר זכר, כי במסעדות בלונדון אליהן נכנס לבוש בז'קט האולימפי הוגשו לו מנות בגודל שונה מאשר לסועדים אחרים. מה בדבר מינון ויטמינים, או חלבונים? "מאומה" היתה תשובת כל המרואיינים בנושא , 60 שנה מאוחר יותר. "איש לא ידע ולא הבין מה נחוץ ומה פחות חשוב". המשלחות שהביאו איתם אחראי על נושא התזונה והבישול קיבלו סיוע מנהלי ופיסי, שהתבטא בהקצבת שלושה סירי בישול למשלחות מ-12 מדינות...למרבית האירוניה, הובא ממדינות אירופה שנפלו חיש מהר בידי הנאצים, צ'כוסלובקיה שקיפחה את חירותה עוד לפני המלחמה, דנמרק ואפילו הולנד שכרעה תחת רעב כבד בשנת 1944, מזון עשיר מזה שעמד לרשות המארחים עצמם. למותר לתאר את הרושם שעשו אלפי הסטייקים וכמויות השוקולד האדירות שהגיעו בצמוד לספורטאים האמריקאים. "חוסר התחשבות ראוותני בגיאוגרפיה ובמחיר" כינה זאת ה"סיוויל סרוויס" הבריטי. "אכלו מהר את הבשר", היתה אחת העצות שקיבלו האורחים לאחר הימים החמים בפתח התחרויות. עפ"י המפטון, הגיע משטר הצנע והפיקוח הגיע לאחד משיאיו בהקפאת יינות רוטשילד-מוטון שהגיעו מצרפת. "לשם מה דרוש לספורטאים כה הרבה יין? נא לשלם מכס" - הצהירו השלטונות. הבירורים עד לשחרור המטען נתארכו לשמונה ימים נוספים ובסופו של דבר הוא שוחרר ועמד לרשות המשלחת הצרפתית לחגוג את נעילת התחרויות...

ויש גם סרט!

הסרטה ראשונה של משחקים אולימפיים קוימה דווקא בעת המהדורה הלא רשמית הראשונה והאחרונה שלהם: אתונה 1906 , במטרה לחגוג 10 שנים לחידושם. המסריטים היוונים התרכזו במלכים והמלכות הרבות של ממלכות אירופה, העתידות לקרוס תוך שנים ספורות, יותר מאשר בספורטאים. כעבור 30 שנה היה כבר "אולימפיה" של לני ריפנשטאהל, הבמאית הגרמנייה, סרט של שלוש שעות, פרי עריכה בת שנתיים. במובנים אחדים היתה בו פריצת דרך בעולם הקולנוע כולו, אבל לא ניתן לשכוח שסרט סגידה אירוטי למחצה זה, ליופי ושלמות גוף האדם, היה כלי שרת מובהק ביד המשטר הנאצי, שמיד אחר 1936 החזיר למקומם את השלטים "כלבים ויהודים אינם  רצויים" למקומות הציבוריים וזמן קצר אחר צאת "אולימפיה" למסכים הוליך את הפוגרום הנורא ביהודי גרמניה וברכושם ב"ליל הבדולח" של נובמבר 1938. שתים עשרה שנה אחר המשחקים האולימפיים הנאצים יצרו מארגני לונדון האפרורית של 1948 סרט בן שעתיים וחצי בשם "תהילת הספורט". כיאות לעידן הצנע החמור היה גם הסרט  אפרורי כלשהו, אף שהיווה למעשה הסרטה אולימפית ראשונה בצבעים. הבלגי אטיין גייאי, שהתקרב לקו המטרה מעולף למחצה, צולם בתנועה איטית מעבר לתנועתו האיטית ממילא. המבקרים מצאו בסרט חסרונות אחרים. האובזרבר של לונדון והמנצ'סטר גרדיאן תיארו אותו כמשהו שהוכן ללא הבדל גדול מיומן חדשות רגיל.

ואגב צילום: 1050 לירות סטרלינג, 3000 דולר בערכם אז, זה כל מה ששילמו ה  BBCעבור הזכות לצלם את משחקי לונדון 1948. הדירות, בהן  ניתן היה לחזות בשידורים, היו מוגבלות למספר איזורים (בעיקר בלונדון) ומספר הצופים לא הגיע למיליארדים כבימינו, גם לא למיליונים והוא נאמד רק בתושביהם של  כ- 50,000 דירות.

אחורה במנהרת הזמן

כתבנו על תחבורה, לחם ושעשוע נוסח הצנע הבריטי 1948. נחזיר עכשיו את גלגל ההסטוריה 42 שנה לאחור. המלכה ויקטוריה הלכה לעולמה בשנה הראשונה של המאה ה-20, לאחר 64 שנות מלכות. רק לואי ה-14 הצרפתי הרבה למלוך ממנה (72 שנה). בנה "ברטי", אדוארד השביעי, בשנת מלכותו החמישית, שלט עם הפרלמנט שלו על הממלכה המאוחדת – כוללת עדיין אירלנד השלמה-  במה שנראה היה כאימפריה מפוארת ויציבה, עתירת גזעים ודתות בכל צבעי העור וסגנונות המלבוש. עולם מופלא נראה היה מעבר לקשת שבענן. שנה קודם לכן, ב-1905, היתה זאת למעשה רומא, לא לונדון, אשר זכתה בכבוד לייצג את ההתכנסות האולימפית בשנת 1908, אך בהתקרב המועד התברר שהתפרצות הר הגעש וזוף מסכלת סופית ביצוע מלא של ההכנות ובנובמבר 1906 הסכימה  העיר לונדון להעביר אליה את המשחקים.  עמדו עכשיו לרשות לונדון 18 חודשים בלבד. בכל זאת, אורגנו המשחקים בצורה מצוינת שהאפילה לחלוטין על אלו של 1896, 1900, 1904 ו"משחקים אולימפיים מיוחדים" באתונה 1906. אצטדיון מיוחד בשם "ווייט סיטי" (העיר הלבנה) הוקם במערב לונדון במטרה לשמש הן את התערוכה הצרפתית- בריטית של אותה שנה והן את המשחקים. תחרויות השחייה הועתקו לראשונה מהים הפתוח לבריכה. 3000 איש ייצגו 21 ארצות. לראשונה נרשמו ונחשבו כולם נציגי מדינות, לא כנציגי עצמם, ולראשונה חולקו מדליות זהב, כסף וארד ואף דיפלומות של ציון לשבח לשאר הפינליסטים.

הריצה היותר ארוכה אז, הנקובה במטרים, התקיימה למרחק 1500 מטרים בסך הכול (אבל גם 3200 מטרים(!) מכשולים) וזיכתה את האתלט האמריקאי הנהדר מל שפארד באחת משלוש מדליות הזהב שלו (בנוסף לשיא עולמי ב-800 מטרים וניצחון ארה"ב ב"מירוץ השליחים המעורב") . במקום, או אם לדייק בטרם, הריצות המוכרות של ימינו, 5000 ו-10,000 מטרים, שהוספו לתוכנית האולימפית לפני 100 שנה בדיוק (סטוקהולם 1912) התקיימה ריצה למרחק 5 מייל (8045 מטרים)- כולל מקצים מוקדמים! הדו"ח האולימפי הרשמי של משחקי 1908 מספר על מאבק בגמר בין הרץ הדרום אפריקאי המהולל דאז, צ'רלס ארצ'ר הפרון, בן 30 יליד בריטניה, שהתיישב בדרום אפריקה לאחר מלחמת הבורים והוכתר כאלוף דרום אפריקה 5 שנים רצופות בריצת 4 מייל ובין הבריטים א.ר. ווייט וא.אוון. "שבע מאות יארד לסיום", מספר הדו"ח, פרץ ווייט וניצח בזמן 25:11 דקות ועוד חמישית השנייה. כך נמדדו זמני ריצות עוד שנים ארוכות- בחמישיות שנייה.

דוראנדו פייטרי- גיבור לעד

אך לא הריצה האולימפית ל-5 מייל תיזכר לנצח מלונדון 1908. דמותו הזעירה כמעט של איטלקי בן 22 , דוראנדו פייטרי, היא אשר נותרה למזכרת-עד בדברי הימים. פייטרי, בן 22, יליד קורג'ו שבמחוז רג'ו אמיליה באיטליה, קטן הקומה (159 ס"מ) עבד במפעל קונפקציה כשוליה. במקביל, כבר בגיל 20, ביסס את מעמדו כרץ מעולה בגיל 21 ואף הוביל בריצת המרתון במשחקים האולימפיים הבלתי רשמיים באתונה 1906, לפני שפרש עקב מצוקת מעיים. פייטרי הפך לשליט בלתי מעורער של הריצה הארוכה באיטליה. הוא עוד הספיק לרוץ 40 קילומטר, במבחן שנקבע לו באיטליה, בזמן יוצא מן הכלל של 2:38 שעות וזאת 17יום בלבד לפני המרתון האולימפי. 56 איש זינקו מקרבת ארמון ווינדזור למרתון האולימפי ב-24 ליולי. באורח מוזר מופיע "דוראנדו פ." פעמיים ברשימת המתחרים הרשומים לריצה בדו"ח הרשמי: פעם במקום ה-19 עם O ופעם שניה כתוב דוראנדו עם U...כבר כאן שובש גם סדר השמות ודוראנדו מופיע כשם משפחתו, אך למעשה היה זה שמו הפרטי. פייטרי החל בקצב זהיר ומי אם לא צ'רלס הפרון הוביל בראש ואף הלך והתרחק מהיריבים. כעבור 20 מייל (32.3 ק"מ) היה יתרונו 3:52 דקות! אבל 10 הק"מ האחרונים יכולים להיות קטלניים. הפרון הלך ונחלש, ולהתרגשותם העצומה של צופים, שגדשו את רחובות לונדון בקילומטרים המוליכים ל"ווייט סיטי" עבר פייטרי לראש ב-39 קילומטרים. שלושה הקילומטרים האחרונים היו הרקע לדראמה שתיחרת לעד בזיכרון האולימפי. שני קילומטר לסיום, כשהוא סובל מהתייבשות, החל המאמץ לתת אותותיו. בכניסה לאצטדיון, שהיקפו היה 536 מטרים, כאשר פייטרי מוביל ו-75 אלף צופים מתוכננים לקבל בתרועות את המנצח, פנה לכיוון הנהוג באתלטיקה, נגד כיוון השעון, אך ההפוך מהכיוון שתוכנן על מנת שהמלכה אלכסנדרה תיטיב לראות את המירוץ הוא הופנה לנתיב הנכון אבל נפל. שופטים וסדרנים (לטענת דו"ח המשחקים הרשמי גם רופאים) הרימוהו וסייעו בעדו להמשיך. ארבע פעמים נפל ובסיוע הצוות קם והמשיך. הוא חצה את קו הגמר ראשון, כאשר 350 המטרים האחרונים מצריכים כעשר דקות מזמנו הכולל של 2:54:46 ד'. בעוד הדרמה שוברת הלבבות מתרחשת בתוך האצטדיון, נכנס אליו גם ג'והן הייס מארה"ב וסיים 32 שניות  אחריו , כמעט מבלי שיבחינו בו. כיוון שהחוקה אסרה, אוסרת עד היום, סיוע פיסי כלשהו, התקבל ערעור משלחת ארה"ב ופייטרי נפסל. המירוץ החל בארמון ווינדזור והסתיים מול מושב המלוכה בווייט סיטי. המרתק נמדד כ-26 מייל ו-385 יארד (42195 מטרים) ובמהלך השנים הוחלט שזה יהיה המרחק התקני לריצת המרתון...

זו היתה רק תחילה של פרסום בינלאומי עבור "דוראנדו", כפי שכולם כינו אותו (שם משפחתו כמעט נשכח). הוא הפך ל"סלבריטי" במושגינו היום. המלכה אלכסנדרה, רעייתו של המלך אדוארד השביעי, העניקה לו גביע כסף, ואולי זהב- תלוי במקור... הדו"ח הרשמי של לונדון 1908 טען שזה התרחש במקום, לאחר שפייטרי "נע בין חיים למוות שעתיים וחצי" בתום הריצה והחייה את רוחו...ארתור קונאן דויל, ממציא דמותו של שרלוק הולמס, כתב את סיפור המירוץ עבור הדיילי מייל. ארוינג ברלין הקדיש לו שיר בשם "דוראנדו". בינתיים פנו הן פייטרי והן הייס למקצוענות. בין נובמבר 1908 למרס 1909 השתתף האיטלקי בארה"ב בלא פחות מ-21 מירוצים, מתוכם זכה ב-17. בין אלו נמנו שתי התמודדויות עם הייס בריצת מרתון במדיסון סקוור גארדן בניו יורק! תוכלו לחשב ולספור את מספר הסיבובים שיש לעבור כדי לסיים מרתון באולם...פייטרי ניצח באית מהן אך הקדים את הייס בשתיהן. במאי 1910 רץ מרתון אחרון בבואנוס איירס, בזמן נהדר בימים ההם , 2:38.48 וחמישית השנייה (מים לשתייה לרצי המרחקים לא ניתנו באותן שנים - אך חלקי שנייה בתוצאה הסופית דווקא נספרו). ב-1911 רץ את ריצתו התחרותית האחרונה, דווקא בשוודיה. במספר שנים של תחרויות הרוויח סכומי עתק והשקיע אותם במלונאות, אך כאן לא צלחה דרכו והגיע לפשיטת רגל. בגיל 56 בלבד, שארצו משתפת פעולה עם גרמניה הנאצית במלחמת העולם, מת דוראנדו פייטרי מהתקף לב. שיחק מזלו של הייס, בן גילו, אשר השתתף בצוות האימון של אתלטי ארה"ב  לסטוקהולם 1912, והצליח ככל הידוע לשמור על הסכומים הגבוהים אותם הרוויח בריצות המרתון לאחר לונדון. הייס האריך ימים 23 שנה אחר יריבו המושבע. פסל בגדול מלא של הייס, בן למשפחת מהגרים אירית, הוצב במחוז טיפרארי באירלנד, לצידם של שני אתלטים מפורסמים יליד אירלנד, מק-גרא (אמריקאי) וטיסדול, אלופים אולימפיים אף הם.

מקרים דומים יותר ודומים פחות נרשמו במרתון, ברבות השנים, כולל אחד במרתון האולימפי ב...לונדון 1948 ריצת הגבורה של אטיין גאיי,  אך איש לא הגיע לדרגת התהילה של האיטלקי קטן הקומה, שכבש לב עולם, העולם של אז, ומלואו. מי האמין כי כעבור שש שנים קצרות, תחת אשליית שגשוג ושלום מתקדם, תשקע המאה העשרים ליוון מצולות של מלחמות עולם, דיקטטורות פשיסטיות וקומוניסטיות וחורבנן של ארצות ועמים. לונדון 1948 תהיה, איפוא, סמל לניסיון להציל משהו מבין החורבות ולסמל תחילת בניית עולם חדש.

מאמרים נוספים בסדרה:

הפינה האולימפית - לונדון 1948

לונדון 1948- 2012 - ממשחקי הצנע האולימפיים לתצוגה מתוקתקת

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.