יורם אהרוני | אתלטיקה | 13/12/2014

צריך כשרון כדי להצליח בריצות קצרות

תקציר מחקר שהתפרסם ב- PeerJ (מחברי המאמר נתנו את אישורם לפרסום התקציר)

רבים מאמינים כי כדי להגיע לרמה עולמית בתחום כלשהו, לאו דווקא בספורט, צריך קודם כל להיות מוכשר מאד באותו התחום. הכישרון כמובן שאינו מספיק  ונדרשות גם שנים של אימונים שיטתיים ואיכותיים.

לפני כ-20 שנה החלה להופיע תיאוריה הטוענת כי לכישרון  אין חשיבות כלל ולכל היותר חשיבותו היא זניחה ומי שישקיע 10,000 שעות של אימון (או 10 שנים) יגיע לרמות הגבוהות ביותר. התיאוריה הזו מכונה deliberate practice model (DPM). היוצא מן הכלל היחיד שמוכנים להכיר בו התומכים ב-DPM  הוא במקומות בהם ממדי הגוף הם חשובים מאד להצלחה, כמו בכדורסל. אחת הטענות של תומכי ה-DPM  היא כי לעתים קרובות הילדים הקובעים הישגים מעולים בתחרויות, לא מתפתחים להיות אתלטי צמרת כבוגרים. זו טענה נכונה אך אין זאת אומרת כי אלה ההופכים לאלופים הם נטולי כשרון. יש הטוענים, כמו האלוף האולימפי  ב-400 מ' משוכות ממקסיקו 1968, דייב המרי, כי רבים  מאלה ההופכים לאלופים כבוגרים הם כאלה שהייתה להם התבגרות מאוחרת ולכן לא פלא שהם לא בהכרח היו המנצחים בתחרויות לילדים.

שני חוקרים מארה"ב,Lombardo  ו- Deaner, מביאים נתונים הסותרים את מודל DPM  לגבי ספרינטרים ומחזקים את הדעה הרווחת כי  הכישרון הוא מרכיב חיוני מאד להצלחה בריצות למרחקים קצרים. במחקר הראשון שלהם הם בחנו ביוגרפיות של ספריטנרים שהיו אלופים אולימפיים בריצות 100 ו-200 מ'. הם ביקשו לדעת אם מבוגר כלשהו זיהה את כישרונם בעודם ילדים וכמו כן לבדוק  אחרי כמה שנים מתחילת האימונים הגיעו האתלטים לרמה עולמית. "רמה עולמית" הוגדרה כייצוג המדינה באליפות עולם או משחקים אולימפיים. את גיל תחילת האימונים המסודרים היה להם קצת קשה יותר לקבוע. חלק מהספריטנרים עסקו  קודם לקריירה האתלטית שלהם במקצועות אחרים: הכישרון לספרינט של הלן סטפנס, וילמה רודולף וויומיה טאיוס התגלה כאשר הן היו שחקניות כדורסל. הכישרון של  בוב הייס התגלה כאשר שיחק בייסבול ושל יוסיין בולט  - בקריקט. לעומת זאת אין תיעוד על עיסוק מסודר בענף ספורט אחר של ספרינטרים גדולים אחרים: (למשל: ג'סי אוונס, טומי סמית, קרל לואיס, איולין אשפורד, גוון טורנס ומייקל ג'ונסון)  הזמן הממוצע, אחרי תחילת אימונים באתלטיקה, שלקח לספרינטרים האלה  להגיע לרמה עולמית. היה 4.6 שנים לגברים ו-3.1 שנים לנשים: ג'סי אוונס-  4 שנים, הלן סטפנס – 3,  וילמה רודולף – שנתיים, בוב הייס – שנתיים,  ויומיה טאיוס – 7 שנים, טומי סמית – 3, איולין אשפורד – שנה אחת!,  פלורנס גריפית ג'וינר – שנתיים, גייל דברס – 6 שנים, גוון טורנס – 7, מייקל ג'ונסון – 5,  יוסיין בולט – 4. לגבי קרל לואיס אין להם משום מה נתונים למרות שיש תיעוד מסודר של הישגיו החל מגיל 13 וניתן לומר שהוא הגיע כבר בגיל 18 ל"רמה עולמית"(קפץ בגיל זה למרחק 8.13 מ'). הם גם טוענים כי אין בשום ביוגרפיה אינדיקציה לכך שמישהו אמר לספרינטרים האלה כי אינם מוכשרים ולפחות במקרה של קרל לואיס, זה קצת לא מדויק.  לואיס מספר בביוגרפיה שלו כי בילדותו הוא נחשב לילד היחיד במשפחה שאין לו כשרון בספורט. אחותו קרול, הצעירה ממנו בשנתיים, הייתה מנצחת אותו בתחרויות. הסיבה לכך די ברורה, לקרול, אתלטית מוכשרת מאד שגם הגיעה להישגים טובים כבוגרת, הייתה התפתחות מוקדמת ואילו לקרל הייתה התפתחות מאוחרת.  לקרל לואיס היו הישגים טובים כילד או כנער, אבל לא כאלה שניתן היה לנבא מהם שיהפוך, כבר בגיל 22-20, לאתלט המוביל בעולם במקצועות הספרינט והקפיצה לרוחק.

במחקר השני הם אספו נתונים על 20 הספרינטרים הטובים בתולדות ארה"ב ש-14 מהם זכו לפחות במדליה אישית אחת באליפות העולם בריצות ל-100 מ', 200 מ' או 60 מ' באולם, או במשחקים אולימפיים. מה שהם ביקשו לבחון היה האם אצנים אלה אובחנו כבעלי כישרון יוצא דופן לפני תחילת האימונים המסודרים באתלטיקה וכמה זמן לקח להם להגיע ל"רמה עולמית". להלן הגיל בו זוהה הכישרון לספרינט וגיל תחילת האימונים של כמה ספרינטרים: