שם השואל: יוחאי יעקובוב | הקטגוריה: אתלטיקה | תאריך: 27/09/2016

מצטיין ב-10,000 יותר מאשר בחצי מרתון

השאלה:

 יש לי כמה שאלות בנושא האתלטיקה:

1.  מדוע שיאנית העולם במרתון היא לבנה  ועד השנה בריו שיאניות העולם ב-10,000 מ' היו מסין ורוסיה (כמעט כולן) זאת למרות שהגברים שחורי העור הם הטובים ביותר בין הגברים?

 2. האם צריכת החמצן המרבית (צח"מ) הולכת באופן הדוק עם מספר פעימות לב האם יתכן שיהיו שני בני אדם עם דופק 52 בדקה למשל ואילו נתוני הצח"מ שלהם יהיו שונים או להפך שהצחמ יהיה שווה ופעימות הלב יהיו שונות ולכן השיאים שלהם בריצה יהיו שונים ? ואם כן האם בד"כ זה הולך ביחד ורק לפעמים יתכן המצב הנ"ל או שאין קשר בכלל בין הצחמ לפעימות הלב בדקה?

3. איך זה שיש רצים שאחד יותר טוב מהשני למשל ב5,000 מ'  ובחצי מרתון  ואילו ב-10,000 הוא פחות טוב הרי 10,000 זה ביניהם? וגם איך למשל איימרו עלמיה שיאן ישראל ב10000 עשה זאת ב28:09 ו5000 הוא עשה ב14:00 שזו נפילה ממש מזערית וזה ממש כמעט אותה מהירות

התשובה:

1. הרצים למרחקים ארוכים ממזרח אפריקה נכנסו לזירת תחרויות האתלטיקה רק משנות ה-50 של המאה ה-20 והחלו לזכות במדליות אולימפיות רק החל משנות ה-60. נשים ממזרח אפריקה החלו להיכנס למעגל התחרויות יותר מאוחר, רק בשנות ה-80 של המאה ה-20. במשך שנים רבות החזיקו בשיאי העולם למרחקים ארוכים רצות ורצים שאינם ממזרח אפריקה וייצגו  מגוון רחב של מדינות מאירופה, אמריקה, אוקיאניה, אסיה, צפון אפריקה ודרום אפריקה. רק החל משנות ה-90 רואים דומיננטיות הולכת וגוברת  בריצות הארוכות של רצי מזרח אפריקה (קניה, אתיופיה, טנזניה, אריתריאה ולעיתים גם ממדינות אחרות כמו אוגנדה, ג'יבוטי, בורונדי ועוד). למרות הדומיננטיות של רצי מדינות מזרח אפריקה (וגם נציגי מדינות אחרות  שנולדו במזרח אפריקה....) יש עדיין רצים "לבנים" המצליחים להגיע לרמות הגבוהות ולפעמים גם לזכות במדליות אולימפיות.

ראה מאמרים שלי בנושא:

רמת הריצות הבינוניות והארוכות בעולם: חלק א' , חלק ב', חלק ג', חלק ד'

צריכת החמצן והדופק עולים שניהם ככל שעולה עוצמת המאמץ מאחר שבעת מאמץ הגוף נזקק ליותר חמצן והלב צריך לעבוד קשה יותר כדי להזרים את הדם הנושא את החמצן אל השרירים וגם לסלק חום וחומרי פסולת מהדם. עד דופק 170 בערך רואים שהדופק וצריכת החמצן עולים במקביל אך בדפקים גבוהים יותר הקשר הזה חלש יותר. יש מספר מבחני מאמץ שפותחו כבר לפני יותר מ-60  שנים המבוססים על הקשר בין הדופק בעת מאמץ תת-מרבי (בטווחים שבין 120 ל-170 בערך) לבין הכושר הגופני וההנחה היא שככל שהאדם בכושר טוב יותר הדופק שלו יהיה נמוך יותר בעוצמת מאמץ זהה וזאת מאחר שבכל פעימה של הלב הוא מסוגל לשאוב יותר דם. אין קשר בין הדופק המרבי וצריכת החמצן המרבית. יש ספורטאים עם  סבולת גבוהה שיש להם צריכת חמצן מרבית גבוהה אך הדופק המרבי שלהם הוא בסביבות 180 בעוד אנשים אחרים עשויים להיות בעלי דופק מרבי מעל 200 וצריכת חמצן מרבית נמוכה בהרבה.  קיים אולי קשר בין דופק המנוחה וצריכת החמצן המרבית אך הוא חלש יותר מאשר הקשר בין הדופק במאמצים תת-מרביים לבין הצח"מ ולכן מבחני הכושר שפותחו התבססו על הדופק בעת מאמץ תת-מרבי ולא על דופק המנוחה  המושפע מגורמים רבים אחרים מלבד הכושר הגופני.

לא סביר שספורטאי יהיה בעל שיא אישי של 14 דקות ב-5000 מ' ו-28 דקות ב-10,000 מ' אם הוא מתאמן ומתחרה הרבה יחסית בשניהם. השיא האישי של איימרו עלמיה ב-5000 מ' הוא 13:52.76 ד' וב-10,000 מ' – 28:09.42 ד'. אני בהחלט מסכים אתך שהישגו בריצת 10,000 מ' איכותי יותר והדבר נובע כנראה מכך שהוא ומאמנו מעריכים שבמרחק הזה  רמתו טובה יותר ולכן אימוניו מכוונים להצלחה באותו המרחק. ככל שמרחק הריצה עולה צריך לעבור באימונים יותר קילומטרים (עד גבול מסוים כמובן) אבל הקצבים אותם יש לתרגל הם נמוכים יותר.   צריכת החמצן המרבית אינה הגורם היחידי המשפיע על ההישגים בריצות למרחקים ארוכים. צריכת החמצן המרבית חשובה במיוחד בריצות למרחקים 1500 – 3000 מ', כלומר בריצות הנמשכות אצל הרצים הבכירים פחות מ-10 דקות.  בריצות הנמשכות מעל 10 דקות הרצים כבר לא מסוגלים לרוץ בצריכת החמצן המרבית שלהם ויכולתם  קשורה יותר לצריכת החמצן אותה הם מסוגלים לשמר לאורך זמן גדול יותר וככל שעולה המרחק מדובר באחוז קטן יותר מהצריכה המרבית.

כאשר רואים רץ שיש לו הישג טוב ב-10,000 מ' אך הישגים פחות טובים יחסית בחצי מרתון וב-5000 מ', הדבר נובע כנראה מכך שבמרחק אחד הוא מתחרה יותר ובאחרים פחות. השיא האישי של עלמיה בחצי מרתון הוא 1:09:04 והוא נקבע בשנת 2012. אם הוא היה מחליט להתמקד יותר בחצי מרתון סביר שהיה מתחרה יותר במרחק זה וגם משנה את אימוניו בהתאם.

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.