ריצה ואבולוציה

האדם הוא אחד המינים היחידים בעולם החי בעל יכולת ריצה למרחקים ארוכים. אילו יתרונות אבולוציוניים היו להתפתחות יכולת הריצה?

 שאלה מעניינת היא אילו יתרונות קיבל האדם מיכולתו לרוץ מרחקים ארוכים במקום ללכת אותם. כידוע, ההליכה פחות מאמצת, יותר בטוחה וגם חסכונית יותר באנרגיה. אחת האפשרויות היא שהריצה אפשרה לאדם לשכלל את יכולות הצייד שלו וכך לזכות במזון עתיר חלבונים – בשר חיות. בני שבטים ציידים-מלקטים שנותרו חיים בימינו אינם נוהגים לרוץ מרחקים ארוכים ומסתמכים על טכנולוגיות פשוטות כמו קשת וחץ, חניתות, מלכודות, רשתות דייג וכו'. אולם ייתכן שבעבר יכולת הריצה אפשרה לציידים לקצר טווחים אל החיות אותן בקשו לצוד כדי שיוכלו לשגר אליהן ביתר דייקנות את כלי הציד שלהם וקיימת גם האפשרות שהם התישו את קורבנותיהם בריצה ארוכה. אפשרות אחרת היא שהפיתוחים הטכנולוגיים שהוזכרו הופיעו מאוחר מאד, רק לפני כמה עשרות אלפי שנים וקודם לכן נאלצו הציידים להסתמך יותר על יכולת ריצתם.

יתכן שאבותינו הקדומים פתחו את יכולת הריצה כדי להגיע מהר אל נבלות ולהשיג את המתחרים שהיו יכולים להיות גם פרטים אחרים מבני מינם.
 ההיפותזה שיכולת הריצה למרחקים התפתחה כדי לשפר את יכולת הליקוט והצייד משמעותה שהיא אפשרה דיאטה עתירת חלבונים שהביאה להתפתחות גוף גדול בעל מערכת עיכול קטנה (יחסית לאוכלי עשב), מוח גדול ושינים קטנות.
כיום, הריצה למרחקים ארוכים היא בעיקר חלק מתרבות הפנאי של האדם אך ייתכן בהחלט שהיה לה תפקיד מכריע באבולוציה שלו.