יורם אהרוני | כושר גופני | 17/12/2016

אימוני הכושר בצה"ל ותוחלת החיים

יורם אהרוני

 

בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 7.12.2016 הופיעה ידיעה (מקור מספר 2) המספרת כי אימוני הכושר במהלך שירות החובה בצה"ל, משפיעים לטובה על הבריאות במשך שנים. הכתב, רותם אליזרע מצטט חוקרים ממכון טאוב בראשות פרופ' אלכס וינרב שהחליטו לבדוק מדוע תוחלת החיים של גברים בישראל העומדת על 81 שנים גבוהה מהצפוי. לפי הכתבה תוחלת החיים של הגברים במדינות המפותחות היא 77.7 שנים ו-68.8 שנים בעולם כולו. החוקרים שבדקו נתונים מ-153 מדינות נוספות מעריכים כי בזכות השירות בצה"ל נוספות לתוחלת החיים של הגברים כ-3 שנות חיים.

החוקרים מציינים כי אחד המאפיינים של השירות הצבאי הוא אימון גופני ולפי הנתונים בישראל יש  בישראל תמותה נמוכה יחסית ממחלות המושפעות מרמת הפעילות הגופנית כמו מחלות לב וכלי דם וסוגי סרטן מסוימים. גם נתוני התמותה בקרב הערבים בישראל תומכים לדעתם במסקנות: ערבים לא משרתים בצבא ולפי נתוני משרד הבריאות הם סובלים יותר ממחלות לב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר הייתי בכיתה ט' למדתי במסגרת שיעורי הביולוגיה כי אם למדען יש היפותזה הוא מנסח ממנה דדוקציה ואז מבצע מחקר כי לנסות  לאמת את ההיפותזה. נראה כי פרופ' וינרב וחבריו לא זקוקים כלל לנתונים ממחקרים כדי לבסס את ההיפותזה שלהם.

האם השירות בצה"ל הוא ההבדל היחיד בין גברים יהודים וערבים? מנתוני משרד הבריאות  לשנת 2015 (מקור מספר 3) עולה כי שיעור המעשנים בין  הגברים הערבים עומד על 43.9% ובקרב הגברים היהודים על 22.1%. העישון ידוע כאחד הגורמים המשפיעים ביותר על תוחלת החיים, יותר מאשר כושר גופני. במחקר בשבדיה (מקור מספר 6) שנסקר באתר זה, נמצא כי העישון היה הגורם  שהיה לו הקשר החזק ביותר לתוחלת החיים ורק במקום השני היה הכושר הגופני, עשרות שנים לפני המוות. נתונים על הרגלי עישון  של גברים יהודים קיימים לפחות החל משנות השמונים. שיעור המעשנים במגזר זה הוא בירידה חדה: ב-1980 עמד שיעור המעשנים בקרבם על 45%. ייתכן שבשנים מוקדמות עוד יותר השיעור אף היה גבוה יותר. בשנת 1970 ערך ד"ר עודד בר-אור שהיה אז מנהל מחלקת המחקר של מכון וינגייט, סקר הרגלי בריאות, פעילות גופנית וכושר בקרב 690 חיילי יחידת מילואים (מקור מספר 1). שיעור המעשנים בקרבם עמד אז על 57% ורק 30% מהם לא עישנו מעולם. בסקר נמצא כי בולטת בצורה ניכרת הכמות הנמוכה של שעות פעילות גופנית כלשהי – 2.27 שעות בשבוע. בר-אור ציין כי בסקוטלנד נמצא כי גברים בגיל 45-17 מבצעים 5.4 שעות פ"ג בשבוע. בר-אור ביצע לחיילי המילואים בדיקת דופק בשלושה מאמצים בעת רכיבה על אופני כושר (אופניים ארגומטריים)  ומנתוני הדופק ביצע חיזוי של צריכת החמצן המרבית. הכושר של חיילי המילואים נמצא נמוך, בהשוואה לגברים בארצות אחרות. 641 חיילי מילואים ערכו את המבדק והממוצע החזוי של הצח"מ שלהם עמד על 37.7 מ"ל/ק"ג/דקה.

במאמר שפרסם ד"ר בר-אור בשנת 1977 (מקור מספר 7) הוא מתייחס  גם  לכך שסקרים על כושר גופני  תלויים מאד במתודלוגיה שלהם. הבדיקה הישרה של הצח"מ דורשת כוח אדם מיומן, ציוד מעבדה יקר והנבחנים צריכים להגיע בה למאמץ מרבי. מסיבות אלה פותחו מבחנים פשוטים וזולים יותר כמו מבחני דופק במאמץ תת-מרבי. המתאם שלהם עם מדידה ישירה של הצח"מ נע בין 0.45 ל-0.90 הוא מציין כי המבחן המפורסם שפותח בשבדיה על ידי פר-אולוף אוסטרנד  נוטה להערכת חסר של הצח"מ באנשים לא מאומנים ובהערכת יתר בקרב ספורטאים מאומנים. בר-אור מציין כי גורמים רבים עלולים להעלות את הדופק במאמץ  תת-מרבי חוץ מאשר הספק העבודה (טמפרטורת הסביבה, זמן אחרי ארוחה אחרונה, מצב נפשי, אי הכרת המבחן ועוד) ולכן  הנבדקים הלא מאומנים מגיבים בדופק גבוה מהצפוי  במאמצים הגופניים. כמו כן  מציין בר-אור כי קשה מאד לבצע מחקרים כאלה במדגמים מייצגים של האוכלוסיות. גם כאשר מצליחים לבצע  מחקר הנסמך על דגימה אקראית אין אפשרות להכריח את כל אלה ששמם עלה במדגם להיבדק ובדרך כלל שיעור המסרבים גבוה בקרב אלה שהם בכושר נמוך יותר. למרות כל המגבלות האלה ציין בר-אור כי מהמחקרים שנעשו בתקופה זו עולה כי הכושר של הישראלים  מעל גיל 18נמוך ב-15% מאשר ברוב מדינות אירופה וב-30% ממה שנמצא בשבדיה. לעומת זאת מציין בר-אור כי הכושר של הילדים ובני הנוער בישראל  לא נפל מזה של בני גילם במדינות אחרות. ההערכה של בר-אור לגבי בני הנוער בישראל נעשתה כמובן בשנות השבעים, תקופה בה נדרשו המורים לחינוך גופני לבחון את התלמידים במבחן "אות הספורט". במשך השנים עבר מבחן זה שינויים רבים ושמו הוחלף ל"אות הכושר והספורט". עד אמצע שנות התשעים חלה על המורים חובת דיווח על תוצאות המבחנים וכשני שלישים מהם אכן דיווחו על תוצאות. ב-20 השנים האחרונות כבר לא חלה על מורים חובת הדיווח על המבחנים וגם ביצועם הוא כבר לא בגדר חובה. אין כיום נתונים על כושרם הגופני של תלמידי ישראל, לפחות לא במדגם  ארצי גדול, אך מאחר שיש נתונים על ירידת הכושר של בני נוער במדינות רבות אחרות, סביר להניח כי גם בישראל המגמה דומה.

מחקר של קבוצה בראשות ד"ר יהודה שיינפלד שבוצע בשנות השבעים (מקור מספר 8) עשה חיזוי צח"מ מנתוני דופק במאמץ תת-מרבי  בקרב 1200 גברים יושבניים (שאינם מבצעים פעילות גופנית באופן סדיר) בישראל. הצח"מ החזוי של היושבניים בגיל 30-18 היה 34.3 מ"ל/ק"ג/דקה ושל אלה בגיל 50-31 הוא היה 28.1.  נתונים אלה נמוכים  למשל מאשר נמצא באותה תקופה בשבדיה (58.6), ארה"ב (43.5), בריטניה (41.0), נורבגיה (44.0), יפאן (45.5 עד 55.0), גרמניה (40.5) וצ'כיה (40.6).

 

 

 

 

 

 

 

 

בשנים 1974 – 1976  בעת שירותי הסדיר בצה"ל, הייתי מדריך אימון גופני בבית הספר הצבאי לאימון גופני - בה"ד 8. ברוב ימות השנה העברנו סדרות כושר של שבוע ימים ליחידות שונות של צה"ל ובסוף אותם שבועות היה נהוג לערוך לחיילים מבחני כושר. אין לי הנתונים של תוצאות המבחנים אך ככל שזכור לי  התוצאות לא הצביעו על כושר גבוה. היו מספר חיילים  מיחידות סיור שהגיעו 3 פעמים במהלך שירותם לסדרות כאלה ואצלם הייתה תופעה מדאיגה: אחרי כשנה בצבא, סמוך לתום תקופת ההכשרה שלהם כלוחמים, הכושר שלהם היה בהחלט גבוה אבל אחרי שנתיים מהגיוס ובמיוחד סמוך למועד שחרורם, ראיתי נסיגה גדולה בכושר שלהם.

בתקופת שירותי כאיש מילואים כמדריך כושר במערך הכושר הקרבי של צה"ל  היינו מוזמנים  לכנס שנתי בו היה עולה לבמה כל שנה קצין צעיר אחר  ומביא נתונים על כך שהכושר השנה בצבא עלה ב-20% יחסית לשנה הקודמת. בכל פעם היה מדובר במבחן אחר ואף פעם לא הוצגו תוצאות של מבחן אחד, לאורך הרבה שנים, במדגם גדול של חיילים. במהלך השנים הכניס צה"ל שינויים מפליגים בבחני הכושר, דבר המתחייב אולי מניתוח הערכות המומחים לגבי הנדרש מהחיילים, אך מצד שני השינויים הרבים לא מאפשרים השוואה לרמות הכושר בעבר. כדאי אולי להזכיר כי במחקר שהזמין צה"ל אצל ד"ר עודד בר-אור בראשית שנות השבעים  נבדק בשלב הראשון המתאם של ריצות 1000, 2000 ו-3000 מ' בקרב מדגם של חיילים. המתאם של זמני 3 הריצות עם מדידה ישירה של הצח"מ היה כמעט זהה (מקור מספר 4). בר-אור החליט להמליץ על ריצת 2000 בין היתר מאחר שלדעתו היא  הייתה מספיקה בכדי להעריך את הכושר של החיילים.  לקציני הכושר הקרבי בצה"ל יש בוודאי הסבר מדוע החליטו להחזיר למבחן הכושר את ריצת 3000 המטרים (שהייתה נהוגה בצה"ל בשנות השישים) במקום ריצת 2000 המטרים בה נבחנו חיילי צה"ל במשך למעלה מ-40 שנים.

לסיכום, אין לי מושג מדוע תוחלת החיים של הגבר הישראלי גבוהה בכמה שנים מאשר ברוב המדינות המפותחות אבל נראה לי שלאימוני הכושר בצה"ל אין כמעט קשר לכך.

מקורות:

1. בר-אור, עודד (1970). סקר הרגלי בריאות, פעילות גופנית וכושר גופני אצל אנשי מילואים.  מכון וינגייט לחינוך גופני ולספורט, המחלקה למחקר.

2. אליזרע, רותם (2016) סב גיוס. ידיעות אחרונות, עמ' 22, 7.12.2016

3. גבע הספיל, חיים (2016). דו"ח שר הבריאות על העישון בישראל 2015. 

4. אהרוני, יורם (2016). בוחן כושר גופני כללי ("בוחן בר-אור"). בתוך: לידור, רוני ושרביט נורית (עורכים): מערך כושר קרבי שבעה עשורים. עמ' 134 – 138. מחלקת כושר קרבי.

5. אהרוני, יורם (2010). האם יש ירידת כושר בקרב הנוער? 

6. אהרוני, יורם (2016). רמת סבולת נמוכה ושיעורי תמותה. תקציר מחקר שנערך בשבדיה. אתר המומחים של המכללה האקדמית בוינגייט. 

7. BarOr, Oded (1977). Physical working capacity of the Israeli.  Israel J. Med. Sci., vol 13, no. 3, March 1977, 237-240.

8. Shoenfeld, Y., Shapiro, Y., Hanne, N., Drory, Y., Kellermann, J.J. . Aerobic Work Capacity In:  Sedentary Men and Active Athletes in Israel. Israel J. Med. Sci., vol 13, no. 3, March 1977, 240-244.

 

---

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.