הישגי ישראל בספורט הבינלאומי

ב. ספורטאים מרקע סוציו-אקונומי קשה שהספורט מהווה עבורם מפלט ואפשרות להתפתחות ויציאה מעוני, כמו שחקני הכדורגל מברזיל ומשכונות מצוקה בארצות אחרות.

ד. ספורטאים ממדינות עם מסורת ארוכת שנים בענפי ספורט מסוימים (כמו שחייה באוסטרליה) וענפי ספורט רבים במדינות מזרח אירופה.

 

4.      רמת האימון ותכנון עומסי האימון והתאוששות מהם.

 

 

1) על פי הנתונים המספריים והדמוגרפיים בישראל, עלינו לזכור שבכל שכבת גיל יכולים להיות בגילאי 18-15 ספורטאים בודדים מוכשרים מאוד. 

לדוגמא, במידה שהפוטנציאל בכל גיל לספורטאים מישראל ברמה בין לאומית גבוהה הוא ל-15 עד 20 כדורגלנים, שתי קופצות לגובה, שני מתאגרפים ו-5 כדורסלנים – החמצה באיתור מקטינה את הפוטנציאל בשיעור ניכר.

בהמשך תהליך ההכשרה של הספורטאים, שגיאות בבחירת העומסים המתאימים או תכנון שגוי של  אימונים ותחרויות יגרמו  לכך שניוותר ללא ספורטאים הישגיים.

כל אלה מוכיחים את החשיבות הגדולה של רמת המאמנים ואנשי המקצוע וגם את הצורך במערכת מקצועית ואירגונית ברמה גבוהה.

 

2) חוסר בתחרויות בינלאומיות: מסיבות אובייקטיביות של ריחוק  מהמקומות בהם נערכות התחרויות המרכזיות בזירה הבין לאומיות וללא קשרי ספורט עם המדינות השכנות, ספורטאי ישראל מתחרים מעט יחסית בזירה הבינלאומיות.

לספורטאי ישראלי בוגר שהגיע להישגים אין מספיק ניסיון בינלאומי לעומת ספורטאי אירופאי.

עלינו למצוא דרכים להגדלה משמעותית של התחרויות הבינלאומיות (בישראל!) בעיקר בגילאים הצעירים.

עלינו לקיים תחרויות בינלאומיות ברמות שונות בישראל ולמצוא דרכים להקטנת העלויות בנסיעות ספורטאים לאימונים ותחרויות בחו"ל.

 

3) איתור והכשרה לקויים בגילאים הצעירים: מיצוי היכולת בגיל הבוגר קשור לאיתור ולהכשרה בגיל הצעיר.

ראשית עלינו למצוא דרכים טובות יותר לאיתור ספורטאים מוכשרים. שנית, בהמשך הדרך,  מבוצעים בישראל אימונים ספציפיים מדי בגילאים צעירים  עם דגש על יכולת טקטית המובילים לבלימת האפשרות להתפתחות אופטימלית בגיל הבוגר. פעילות גופנית מצומצמת וחד-גונית הינה הסיבה העיקרית לכך. לעיתים הישגים והצלחות בגיל הצעיר מצביעים על הכשרה לקויה ופגיעה בהישגים שיהיו בגיל הבוגר.

אנו עדים למצב בו מרבית ספורטאי ההישג הינם מרקע סוציו-אקונומי קשה והכשרת רוב המצליחים החלה במועדונים קטנים ובפריפריה.

הספורטאים מסווגים למקצוע ספורט ולתפקיד בענף בשלב מוקדם מדי, דבר שלא מאפשר בחינה נכונה של כישוריהם.

ספורטאים צעירים שלא זכה לפעילות מגוונת, עשירה בתרגילים לפיתוח קואורדינציה עד גיל 12 ולהכשרה גופנית עם הכנה לאימונים עצימים ולאימוני כוח בגיל הביניים (16-13) עשויים להצליח בגיל 16-14 אך לא יצליחו למצות את כישוריהם בגיל הבוגר ויישארו  עם הישגים בינוניים בהמשך.

בדיקת היכולות הגופניות של ספורטאי ישראל מציגה תמונה עגומה של יכולות לעומת אלו של ספורטאים מקבילים באירופה. כך ניתן למצוא ברוב ענפי הספורט פערים של 35%-30% בהישגים במבחני מהירות וכוח מתפרץ.

פער זה, במרכיבי יכולת חשובים אלו, גורם גם להישגים נמוכים יותר בתחרויות בענפי הספורט בהם יש למרכיבי כושר אלה חשיבות גבוהה.

 

4) רמת האימון ותכנון עומסים והתאוששות: האימונים בישראל אינם עצימים דיים ואינם מתוכננים כראוי. זוהי תוצאה של חוסר בידע מתודי – מדעי ובעיקר תכנון עומסים לא אופטימלי ומינון שגוי.

העובדות הן שמאמן הינו הגורם החשוב ביותר בהצלחה ההישגית. את כישוריו ויכולתו מקבל המאמן בעיקר מניסיונו כספורטאי או ניסיונו בצמוד למאמן בכיר יותר, מלימודי השלמה, עדכון והעשרה במהלך עיסוקו באימון וכמובן באישיות, תכונות ורמת מוטיבציה מתאימים. להכשרה הפורמלית יש השפעה קטנה, אך בישראל היא הפכה לעיקר. חוק הספורט בישראל (חוק חריג שאין דומה לו במדינות אחרות בעולם) מחייב את המועמדים להיות מאמנים לעבור תהליך ארוך ושגוי. נראה  שהחוק הזה אינו מסייע ואולי אף מונע טיפוח יעיל של מאמנים.

הספורט הישראלי נהנה מתקציב ממלכתי סביר (יחסית למספר הספורטאים וביחס למדינות מערב אירופה). יחד עם זאת, מאמנים, מנהלים מקצועיים (שכמעט לא קיימים בישראל), אנשי מדע, רפואה ומתודיקה לא זוכים למעמד ולתנאי העסקה ראויים וכתוצאה מכך אינם מתמסרים ומתמחים בספורט התחרותי וההישגי.

המבנה המקצועי – אירגוני  בישראל ראוי לדיון נפרד.

---

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.