הרהורי לונדון: רוצים מדליה אולימפית?

מאת: יורם אהרוני

מדליה אולימפית זה חשוב?

כמו רבים בישראל, גם אני עוקב אחרי השידורים מהמשחקים האולימפיים. כאשר צופים בשידורי ספורט, קשה שלא לבחור צד. ברור, שכאשר יש מתחרים מישראל אני רוצה בהצלחתם. אני שמח בהצלחות, כואב את הכישלונות ומביע הערכה למאמץ בכל מקרה.

האם אני מאוכזב שמשלחת ישראל תחזור ללא מדליות? בוודאי! אבל לפני שמתחילים להקים ועדות חקירה צריך לדון בשאלה אילו ערכים עומדים מאחורי זכייה במדליה אולימפית. ספורט זה לא בהכרח דבר טוב או רע, השאלה היא אילו ערכים הוא מייצג.

הערכים החיוביים המיוחסים להשגת מדליה אולימפית כוללים בין היתר:

קשר בין השקעת מאמצים להישגים.
התחרות הוגנת תוך מתן כבוד ליריב.
מתן דוגמה חיובית ועידוד לכלל הציבור לעסוק בפעילות גופנית ובספורט.

לעומת זאת, ניצחונות בזירה הספורטיבית עלולים גם לעודד התנהגויות לא רצויות:

1) רמאות:

א) ספורטאים לא מעטים נתפסים על שימוש בחומרים אסורים. זו לא רק תרמית כדי להשיג יתרון על היריבים כדי לנצח בתחרות. זה גם עידוד לציבור העוסקים בפעילות גופנית לצרוך חומרים המזיקים לבריאות. בשנות השמונים, כאשר הייתי מאמן אתלטיקה, רכשתי בבריטניה ספר הדרכה למאמנים. לצד אזהרות על "תופעות לוואי" לשימוש בסטרואידים אנאבוליים כתוב שם גם מה המינון המומלץ, כמה זמן צריך לקחת את החומרים ומצוין שאמנם זה אסור לפי חוקת הספורט אבל קשה מאד לגלות אם מפסיקים לקחת כך וכך זמן לפני התחרות. זה ספר שהוציאה התאחדות האתלטיקה של בריטניה, לא זו של מזרח גרמניה!

ב) לא פעם יש יחידים וקבוצות המנצחים בתחרויות לנוער על ידי זיוף גיל המשתתפים.

ג) היו מקרים בהם השתמשו ספורטאים בציוד האסור בשימוש על פי חוקת הענף כדי לזכות ביתרון בתחרות.

ד) התחזות. שחקנים מנסים לזכות ביתרון ("סחיטת" עבירת תוקף בכדורסל, "צלילה ברחבה" כדי לזכות בבעיטת 11 מטר בכדורגל וכו') על ידי התחזות שהיא בעצם תרמית.

ה) "חיתוך פינות" - בתחרויות ריצה למשל, ידועים מקרים של ספורטאים שלא רצו את כל המרחק. לא מדובר רק על תלמידים בבתי ספר "שהתחבאו מאחורי עץ" בזמן מבחן כושר. נתקלתי כבר בספורטאי שזכה במדליית ארד באליפות ישראל בריצת 10,000 בצורה הבאה: לאחר שפתח את הריצה בקצב מהיר כאשר שימש כ"מושך" לחבר מהאגודה, אחרי 3000 מטר עבר לריצה קלה על שביל 8 ואחרי שחברו לקבוצה הגיע לנקודת 7000 המטרים שוב חזר, רץ אתו וקיבל כאמור מדליה באליפות למרות שהחסיר לא הקפה אחת וגם לא שתיים... נתקלתי גם במירוצי שדה בספורטאים שזכו בניצחונות למרות שקיצרו את המסלול וידועים גם מקרים ממרוצי כבישים שהמפורסם בהם הוא מקרה רוזי רואיז במרתון בוסטון 1980 (יש פרטים בויקיפדיה...).

2) אלימות:

א) לעתים אנו שומעים פרשנים במשחקי כדור המשבחים שחקן על ביצוע "עבירה חכמה". אותו פרשן שעשה זאת צריך להיות מורחק מיד מעיסוקו זה. עבירה חכמה היא עבירה מכוונת! חוקת הכדורסל כיום היא כזו שבדקות האחרונות במשחקים צמודים משתלם לקבוצות לבצע עבירות! זה טוב לתקשורת כי כך נשמר המתח עד לסיום אבל זה בעצם עידוד לאלימות.

ב) ישנם ענפי ספורט בהם פגיעה ביריב היא מטרת הקרב. מה זה בעצם נוק אאוט באיגרוף? פגיעה ביריב על מנת לגרום לו זעזוע מוח עד כדי כך שלא יוכל לקום מהקרשים בזמן קצוב!

3) מעורבות גורמים פליליים

תעשיית הימורי הספורט היא ענקית. רבים עוד זוכרים את התשדיר שדווח לנו כי הטוטו מקדם את הספורט בישראל ובזכותו יש לנו מסלול רקורטן משובח ושחיים (שהיה במציאות יוסוף מעזה) היה יכול להדליק עשרה טון פנסים באצטדיון האתלטיקה בהדר יוסף. אבל טוטו ושאר מפעלי ההימורים זה גם תשלומים לשחקנים עבור "מכירת" משחקים, איום על שחקנים שלא יתאמצו במשחקים ו"קניית" שופטים כדי שישלפו הרבה כרטיסים צהובים או ישרקו לקרנות (כי גם על זה מהמרים). בעונת 1997/98 ("עונת השרוכים") הייתי מאמן הכושר של הפועל בית שאן בכדורגל. בשני משחקים נתקלתי בשיפוט מוזר, פעם אחת נגדנו ופעם אחרת לטובתנו. כעבור כמה שנים התפרסם כי שני השופטים במשחקים היו מעורבים בפרשת "שופטים באדום" וככל הנראה קיבלו תשלום מעבריינים על שריקותיהם המוזרות במשחקים.

ספורט זה דבר נהדר ומדליה אולימפית היא משאת נפשם של ספורטאים רבים אבל אין ערך למדליה אולימפית אם אין לה ערך מוסף חיובי!

בישראל יש המון חוגי ספורט אבל רובם הם לתינוקות ולילדים עד גיל 12. למה? כי החוגים הם יוזמה פרטית של גופים המתפרנסים מהם. זה לא כלכלי לפתוח חוג לילדים ונערים בגילאי 12 – 18. רוצים מדליות אולימפית בישראל? תעשו מהפכה מחשבתית ותתחילו להשקיע בעיקר בגילאים אלה ובמסגרות המשך לספורטאי הישג אחרי גיל הנוער. אתלטיקה רצינית לא מתחילה לפני גיל 16. אין שום ערך לתואר אליפות המדינה לילדים עד גיל 11. הענקת פרסים במירוצים ל-10 ק"מ לנערות ונערים עד גיל 16 היא תופעה נפוצה שאין מאחוריה חשיבה מקצועית.

רוצים מדליות אולימפיות? תפעלו לכך שמקצוע "מאמן" יוכר כמקצוע ושהמדינה תעסיק מאמנים מתקציבי משרדי החינוך ומשרד הספורט, אולי גם משרד הביטחון.

רוצים מדליות אולימפיות? תפעלו למען הקמת מתקני ספורט. בכמה ערים בארץ יש מסלול אתלטיקה? בכמה בתי ספר? בכמה בסיסים של הצבא?

רוצים מדליות אולימפיות? תאסרו בחקיקה תשלומים לשחקני כדורגל וכדורסל שאינם משחקים בליגת העל ותחת זאת תתקצבו מלגות לימודים וקיום לספורטאים. אלה שיקבלו את המלגות יצטרכו בתמורה גם לעשות פעילות בבתי ספר כמו הרצאות, הדגמות ועידוד תלמידים בימי ספורט. הם גם יצטרכו לחתום על כך שלעולם לא ישתמשו ב"סמים" האסורים בספורט. השימוש ב"סמי ספורט" צריך להיות עבירה פלילית. זה אולי יקטין את הסיכוי למדליה אולימפית אבל יעשה אחת כזאת לבעלת ערך מוסף גבוה.

רוצים מדליות אולימפיות? קודם תתחילו לאסוף נתונים על הכושר הגופני של כלל תלמידי ישראל. זה גם יכול לסייע באיתור נערות ונערים מוכשרים שיסומנו כבעלי פוטנציאל למדליות אולימפיות! יש מדינות הנוהגות כך וזה לא פוגע ברגשותיהם של התלמידים. זה גם לא מזיק למאזן המדליות האולימפיות שלהן.

מאמרים נוספים בסדרה:

הרהורי לונדון: אלופה לא אולימפית

הרהורי לונדון: מי קבע שיא?

הרהורי לונדון: רב קרב חלק א'

הרהורי לונדון: רב קרב חלק ב'

הרהורי לונדון: מרתון הנשים

הרהורי לונדון: ניצחון אפס אפס

הרהורי לונדון: נשים מסיימות מהר

הרהורי לונדון: סבסטיאן קו, תתפטר!

הרהורי לונדון: קריטריונים

הרהורי לונדון: ריצה בשלבים מוקדמים

הרהורי לונדון: שערוריה בבדמינטון