יורם אהרוני | | 29/01/2012
פיטר סנל - יובל לשיאו
פיטר סנל (נולד ב - 17.12.1938) זכה בשלוש מדליות זהב אולימפיות באתלטיקה בייצגו את מולדתו ניו-זילנד: ברומא 1960 הוא ניצח בריצת 800 מטרים (1:46.3 ד') ובטוקיו 1964 חזר על ניצחונו ב – 800 מ' (1:45.1) והוסיף ניצחון גם ב ריצת 1500 מ' (3:38.1).
כנער עסק במגוון ענפי ספורט כמו טניס, רוגבי, בדמינטון וגולף. רק מגיל 19 החל להתרכז באימוני ריצה תחת הדרכתו של המאמן ארתור לידיארד.
בתאריך 3.2.1962 קבע שיאי עולם בריצות ל – 800 מ' (1:44.3) ו – 880 יארד (1:45.1 ד' למרחק השווה 804.68 מטר שהיה בו שיא עולמי באותה התקופה). בריצת המייל (1609.344 מטר) קבע שני שיאי עולם: 3:54.4 ד' בתאריך 27.1.1962 ו – 3:54.1 בתאריך 17.11.1964. סנל קבע גם שיא עולם בריצת 1000 מטרים – 2:16.6 ד'. שיאו העולמי בריצת 800 מ' שנקבע כאמור בשנת 1962 הוא עדיין שיא למולדתו וליבשת אוקיאניה בחלוף 50 שנים!
בתחילת שנות השבעים יצא סנל ללימודים בארה"ב והשלים תואר Ph. D. בפיזיולוגיה של המאמץ. הוא היה חוקר בתחום באוניברסיטת טקסס שבעיר דאלאס.
ראיון עם סנל התפרסם באתר האינטרנט של המגזין RUNNING TIMES. סנל מספר שבתחילת דרכו התאמן עם קבוצתו של לידיארד שכללה בין היתר את מורי האלברג, מי שזכה מאוחר יותר במדליית הזהב בריצת 5,000 מטרים במשחקים האולימפיים רומא 1960. "... מבחינת המהירות יכולתי לעמוד בקצב שלהם, אך מה שהיה חסר לי הייתה הסבולת...", נזכר סנל. אחת מיסודות שיטתו של לידיארד הייתה ההכנה הנרחבת באימוני סבולת שכללה גם ריצת שדה למרחק של 22 מייל (למעלה מ – 35 ק"מ). "... באחת הריצות רציתי להפסיק אחרי כ – 15 מייל (24 ק"מ) אך האלברג שכנע אותי לא לוותר ואמר כי 7 המייל האחרונים הם החשובים ביותר. רק ב - 1980 הבנתי שהוא צדק..." במחקר שהתבצע במעבדה בה עבד בטקסס התבקשו נבדקים לדווש על אופני כושר למשך שעתיים בקצב בו הגיעו ל – 60% מצריכת החמצן המרבית שלהם. כל 30 דקות נבדקה תכולת הגליקוגן בשרירים. נמצא כי רק אחרי שעה התחילה לרדת רמת הגליקוגן בסיבים המהירים, מה שהעיד שרק אז הם החלו לפעול. "...יש שתי דרכים לאמן את הסיבים המהירים: ריצה ארוכה בקצב בינוני או חזרות קצרות של ספרינטים... רצים למרחקים בינוניים התרכזו בעיקר באימוני הפוגות מהירות ולא עסקו הרבה בפיתוח הסבולת. לידיארד היה מוטרד משיעור הפציעות הגבוה שנגרמו כתוצאה מהאימונים האינטנסיביים של החזרות המהירות וחיפש דרך אחרת לקדם את הרצים. אימונים אינטנסיביים בהחלט היו חלק מהתוכנית של לידיארד אך אלה בוצעו בתכיפות לא גבוהה מדי כדי להקטין את הסיכון לפציעות... אם לא נותנים לגוף שהות מספקת להתאושש מהאימונים האלה, הם יהיו בעלי אפקט שלילי...", מוסיף סנל.
כאשר הגיע לארה"ב הוא נתקל בתופעה של נערים שהצטיינו בתיכון למרחקים בינוניים אך התקשו לשפר את הישגיהם בשנות לימודיהם באוניברסיטה. הדבר נגרם לדעתו מכך שהתלמידים וגם הסטודנטים נדרשים להשתתף לפעמים בשתיים או שלוש ריצות בתחרות אחת וכך קשה להתקדם. " ... מה שמקבלים הסטודנטים-אתלטים בארה"ב: חינוך חינם, מאמנים טובים, ותמיכה מדעית עוזר לקדם אתלטים במקצועות הטכניים אך לא רצים למרחקים בינוניים..." משהו בכל זאת השתנה לדעתו בעשור האחרון כאשר החלו להתפתח קבוצות אימונים לספורטאים שסיימו את לימודיהם לתואר הראשון. בקבוצות האלה אין לחץ להגיע להישגים כל שבוע ולכן הספורטאים יכולים לקדם את עצמם בצורה הדרגתית אל מיצוי הפוטנציאל שבהם.
המאמר:
http://runningtimes.com/Article.aspx?ArticleID=25055
יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.