חיים קאופמן | | 29/10/2011

ספורט כהשתקפות זהות יהודית

מאת: ד"ר חיים קאופמן

גם מה שקרוי "עם יהודי" בתקופת בית המקדש הראשון והשני אינו עשוי מיקשה אתנית ואידיאולוגית אחת. מה שברור הוא כי ניתן לציין את היווצרותה של זהות יהודית נורמטיבית מחורבן הבית השני (70 לספירה) ועד לתחילתה של תנועת ההשכלה. זהות יהודית זו ניתנת להגדרה כעדה דתית המתבדלת מסביבתה, חייה חיי קהילה על פי מצוות ההלכה היהודית ונטולת כל שאיפות לאומיות קונקרטיות.

השינוי הדרמטי החל עם תקופת ההשכלה משלהי המאה ה-17. ההשכלה החליפה את  התפישה התיאוצנטרית היהודית-נוצרית במערכת ערכית אנתרופוצנטרית המעמידה את האדם וצרכיו במרכז. האדם הוא יצור תבוני החייב לבחון כל תופעה באמצעות שכלו ולא להיות כבול למערכת של אמונות ודעות שהוכתבו לו על-ידי הממסדים הפוליטיים והדתיים. תנועת ההשכלה היהודית, שהתפתחה בעקבות עמיתתה האירופאית , רצתה להחזיר את היהודי הגלותי לחיים נורמאלים. היא בקשה להסיר את המחיצות ואת ההתייחסות השלילית של החברה הנוצרית ולהדגיש את המשותף עם הסביבה. הסרת המחיצות התבטאה בשלושה תחומים עיקריים: הענקת חינוך כללי בנוסף לחינוך היהודי המסורתי, לימוד שפת המדינה וחתירה ל"פרודוקטיביזציה" - חינוך לעמלנות ויצרנות על מנת להפוך את היהודי ל"מועיל" וראוי להיות אזרח שווה זכויות.

תנועת ההשכלה יחד עם התמורות החברתיות, הכלכליות והלאומיות באירופה (שהן במידה רבה תוצאות של תנועת ההשכלה) הביאו בעקבותיהם לשבירת המסגרת המסורתית של הקהילה היהודית. העולם שסבב את היהודים לא היה יותר עולם נוצרי, שהקהילה היהודית חיה לצדו אלא עולם של מדינות לאומיות, שבו היהודים הפכו בהדרגה לאזרחים שווי זכויות שבמסגרתן היהודים יכלו לפעול ולהצליח. הקהילה המסורתית איבדה את יכולת האכיפה שלה ולא הייתה יותר המסגרת הקיומית היחידה של היהודי. הקהילה לא הייתה יותר הגורם החינוכי הדומיננטי של היהודי שהיה חופשי מעתה לחפש לעצמו הגדרות נוספות לזהותו היהודית. כל אלה הובילו לכך שהחל מתחילת המאה ה-18 החלו להיווצר זהויות יהודיות שונות שלעיתים גם התעמתו זו בזו שכל אחת מהן רואה את עצמה ככזו שתיצור את העתיד האופטימאלי הטוב ביותר ליהודים.

הזהויות היהודיות השונות הוליכו בין היתר לגישות שונות כלפי תרבות הגוף בכלל ובספורט בפרט ולהלן נתייחס לביטויים השונים ולגישות השונות כלפי תרבות הגוף כפי שבאו לידי ביטוי בזרמים היהודיים השונים.

אם נבחן  את יחסה של היהדות המסורתית לאורך הדורות לא נמצא בה ביטויים של ההתנגדות מהותית לתרבות הגוף   וניתן להביא עשרות דוגמאות המוכיחות אפילו יחס חיובי כלפי פעילות גופנית ודוגמאות להתמצאות של הרבנים בכל תרבות הגוף של העולם שסבב אותם – בעולם ההלניסטי, הרומי הביזנטי ועוד. ידועות בעיקר הן התייחסויותיו הרבות של הרמב"ם (רבי משה בן מימון) לתרבות הגוף כאמצעי  לבריאות ולשלמות אנושית.

בתקופה ההלניסטית אימצו הכוהנים הגדולים את הנהגים ההלניסטיים , הפכו את ירושלים ל"פוליס" וראו בספורט היווני חלק מרכזי מתרבותם. הניצחון של היהדות המסורתית  על ההלניסטים והתחזקותה, בעיקר לאחר חורבן בית המקדש השני, הביאה לכך שיותר לא נתפסה תרבות הגוף כמאיימת – עד הופעתה של תנועת ההשכלה.

תנועת ההשכלה שללה את אושיותיה של החברה החרדית - היא התנגדה לשלטון המוחלט של ההלכה, לחמה נגד ההתבדלות של החברה היהודית ושללה את המסגרת הכופה של הקהילה הדתית. במקום כניעה להלכה ולאיסוריה הושם הדגש על ערכים אוניברסאליים המשותפים לכל בני האדם ובמקום ההתבדלות - על ההשתלבות החברתית. על פי רעיונות ההשכלה היהודית הקהילה צריכה להיות מסגרת רצונית של חבריה ולא ארגון קשיח הכופה את אורח החיים ההלכתי על חבריו ולא מאפשר להם לחיות מחוצה לו - אלא אם ימירו את דתם.

ההשקפה האורתודוכסית מתמצת בביטוי: "חדש אסור מן התורה". כתגובה לתהליכים מודרניים הדרישה הייתה להחמיר יותר , להגביה את חומות הגטו   להתנתק ככל האפשר מהסביבה על מנת למנוע את השפעותיה השליליות ולהדגיש עוד יותר את הסממנים החיצוניים היהודיים.

היהדות החרדית ראתה בכל ביטוי של תנועת ההשכלה אובייקט שיש להלחם בו. תנועת ההשכלה זוהתה (ואולי במידה רבה של צדק) כהלניזם מודרני והטראומה הישנה של המלחמה בהלניזם ובביטוי המרכזי שלו בעבר - תרבות הגוף - התעוררה מחדש. לאחר שנים ארוכות של יחס סלחני והשלמה עם הביטויים השונים של תרבות הגוף נשכחו באחת כל המקורות המפויסים וחזרה העוינות הישנה.  היהדות האורתודוכסית  החלה להתבטא בצורה חריפה כנגד העיסוק בתרבות הגוף: היא ראתה בזה "ביטול תורה" (דהינו בזבוז זמן פנוי  שצריך להיות מוקדש כולו ללימודים רוחניים), פיתוח הגוף על חשבון הנפש וסוג של התיוונות וחיקוי של הגויים. עולם הספורט והתחרויות נתפס  כניגוד גמור לעולם הישיבות ותלמוד התורה.

השתלבות בחברת הרוב

 (למשל: משפחות רוטשילד והירש ) בתומי המקצועות החופשיים , התרבות (מנדלסון, מהאלר, קפקא, סטפן צוויג ) והמדע (למשל: איינשטיין , פרויד) ועוד.

השתלבות זו של היהודים העמידה בפניהם סימני שאלה לגבי הזהות היהודית במציאות חדשה שעל פיה היהודים משולבים ומעורים בסביבה חדשה ורואים עצמם חלק ממנה. היהודים שעד העת החדשה יכלו להגדיר עצמם בקלות לאור התבדלותם הכלכלית, החברתית והדתית היו חייבים למצוא מעתה הגדרות של זהות שיהיה בהם בו בזמן מענה הן על הייחוד היהודי והן על היותם חלק מחברת הרוב.

1. התבוללות מוחלטת. יהודים רבים נטמעו בצורה מוחלטת בסביבתם, ניתקו את הקשר עם סביבתם היהודית והתכחשו לחלוטין ליהדותם. חלק מהם גם בחרו להמיר את דתם. מן הראוי לציין כי לא תמיד תהליך זה היה יזום. העובדה שיהודים היו חלק בלתי נפרד מסביבתם הביאה לקשרי נישואין רבים עם לא יהודים כך שנוצר תהליך דינאמי של התנתקות מהיהדות. בשנת 1935, כאשר פורסמו חוקי נירנברג, כמעט מחצית ממה שהוגדרו כ"יהודים" היו בעצם גרמנים עם שורשים יהודיים.

2. התבוללות לאומית ושמירה על הזיקה היהודית הדתית. יהודים אלה ניסו ליצור הבחנה בין זהותם הדתית לבין זהותם הלאומית. הם ראו עצמם כחלק מן הלאום שבו הם השתלבו ולטענתם יהדותם היא רק מסגרת דתית. כשם שישנם למשל גרמנים קתולים, גרמנים פרוטסטנטים ואחרים הם למעשה "גרמנים בני דת משה". לצורך זה היה עליהם לטשטש את הזיקה הלאומית הברורה של הדת היהודית הקשורה בארץ ישראל ובשיבת ציון. מכאן נוצרה תנועת הרפורמה ששמה את הדגש על היסודות האוניברסאליים בדת היהודית.

3. שמירה על זהות לאומית במסגרת לאומיות "אזרחית".   יהודים אלה ניסו לשמר את זהותם הלאומית היהודית שאינה קשורה בהכרח בדת היהודית או בהגדרה עצמית טריטוריאלית. ההנחה היא שיש להבחין בין הזהות האתנית והתרבותית הייחודית לבין הזהות הלאומית האזרחית. תפיסה זו הייתה קשה למימוש במדינות שזיקתן היא לאומית-שבטית כדוגמת גרמניה אך היא קיימת במדינות שהזהות הלאומית שלהן היא גם זהותן האזרחית כדוגמת צרפת ובעיקר ארצות הברית. 

ביחס לספורט אין בעצם הבדל בין זהויות יהודיות אלה. יהודים אלה ראו עצמם חלק מתחומי החברה הכללית ולפיכך השתלבותם בתרבות הגוף הייתה חלק מתהליכי המוביליות של היהודים    כלפי החברה הכללית ובעיקר חלק מהשתלבותם במעמד העירוני הבינוני שחלקם הגדול השתייכו אליו במרכז יבשת אירופה ובמערבה. יהודים רבים השתלבו  ב"תנועת המתעמלים הגרמנית" ורבים מהם עשו חיל בארצות שבהן החל להתפתח הספורט התחרותי. האחים פלאטוב, המתעמלים היהודים שייצגו את גרמנייה במשחקים האולימפיים הראשונים באתונה, אלפרד האיוש, יהודי מהונגריה שנולד בשם ארנולד גוטמן, שזכה באותם המשחקים בשתי מדליות זהב בשחייה, ועשרות הספורטאים היהודים המצטיינים שייצגו את ארצותיהם (ותקצר היריעה מלהביא כאן את מלוא הרשימה)   עשו זאת כפטריוטים של מדינותיהם – אבל אין ספק כי הייתה בכך גם התרסה נגד גורמים אנטישמיים שלא ראו בעין יפה את השתלבות היהודי בחברה וטענו לנחיתותו הפיסית הגזעית .

המאות ה-19 וה-20 היו המאות שבהן התפתחו הרעיונות הסוציאליסטיים ברחבי אירופה בעיקר כתוצאה מהמהפכה התעשייתית ומצמיחת הפערים החברתיים. הרעיונות של חברה שוויונית חדשה ללא מדכאים ומדוכאים  מצאו להם תהודה רבה בעיקר ברוסיה הצארית שבה בלטו במיוחד חוסר הדמוקרטיזציה, הפערים החברתיים  והפיגור הכלכלי, ביחס למרכז אירופה ומערבה. רעיונות אלה קסמו ליהודים רבים בעיקר ברוסיה. מהפכה כוללת שתמגר את משטר הצאר ותיצור מהפכה חברתית ברוסיה עשויה הייתה גם לפתור את הקיפוח האזרחי ואת המצוקה הכלכלית והחברתית של יהודי רוסיה.

האחת – התמזגות מוחלטת בתנועות הכלליות והליכה משותפת למאבק לשינוי החברה. בהתחשב בעובדה שהסוציאליזם מטיבו הוא קוסמופוליטי ולא לאומי – הצטרפות לתנועות הכלליות עולה בקנה אחד עם רעיונות אלה. הדגש לא מושם על העניין היהודי הייחודי כי אם על המאבק הכללי של מעמד הפועלים. מספר היהודים הרב יחסית בהנהגת המפלגה הבולשביקית במהפכה הוא עדות לגישה זו: טרוצקי, זינובייב, קמנייב ואחרים.

השנייה -  פעילות במסגרת יהודית ייחודית על רקע הצמיחה ההולכת וגדלה של מעמד הפועלים היהודי במזרח אירופה. ארגון הפועלים הבולט ביותר במזרח אירופה היה ארגון ה"בונד" ,שנוסד בשנת 1897. התפיסה הבסיסית של ארגון זה הייתה כי יש להלחם על האינטרסים המעמדיים של הפועל היהודי ולא על צרכיו הלאומיים. עד מהרה התברר כי הבונד לא יכול היה לנתק עצמו מהמאוויים הלאומיים היהודיים  וקשה יהיה להציע ליהודים מאבק מעמדי ללא התייחסות לסוגיה הייחודית היהודית. הבונד אימץ לעצמו הגדרה של יהדות כתרבות. כלומר, המטרה שהוצבה הייתה שבמסגרת המדינה הסוציאליסטית העתידה תוקם אוטונומיה תרבותית שתשמר את התרבות היהודית של שפת היידיש, שנוצרה בגולה תוך התנגדות ללאומיות הטריטוריאלית והשפה העברית.

לתפיסות הסוציאליסטיות אלה לא היה בתחילה ביטוי ספורטיבי. השלטון האוטוקרטי של הצארים לא אפשר התארגנות חופשית ושלל הקמתן של אגודות התעמלות שנתפסו בצדק כאמצעי של התעוררות לאומית וגם היהודים בתחום המושב לא עסקו בפעילות גופנית. הביטוי המעשי לכך היה רק לאחר המהפכה הבולשביקית ומלחמת העולם הראשונה. גם הבולשביקים לא התירו הקמת אגודות על בסיס לאומי אך המשקל שניתן לטיפוח הספורט ע"י המשטר, במגמה ליצור אדם סובייטי חדש וההשתלבות היהודית כיחידים במערך החדש שנוצר בברה"מ הביא לכלל זה גם את היהודים, שכיחידים היו עתה אזרחים מלאים של ברה"מ.

אגודות ספורט יהודיות סוציאליסטיות, שתכליתן לצרף בני נוער יהודים לרעיונות אלה נוסדו בעיקר בפולין בין שתי מלחמות העולם. פולין הייתה בתקופה זו המדינה שבה היו מספר היהודים הגדול ביותר ובאופן טבעי שדה המאבק העיקרי של הזרמים היהודים השונים . תנועת ה"בונד" ייסדה בפולין אגודת ספורט גדולה של פועלים בשם המארגנשטערן שהתחרתה בציבור היהודי כנגד "מכבי" הציונית ובתקופה מסוימת גם כנגד "הפועל" הציונית סוציאליסטית. "פועלי ציון שמאל" הקימה את אגודת ה"גויזדה-שטרן".

השפעת ההתעוררות התנועות הלאומיות באירופה, צמיחתה של האנטישמיות המודרנית במרכז אירופה ומערבה והרדיפות של היהודים במזרח אירופה הביאו יהודים רבים לאמץ לעצמם רעיונות לאומיים של הגדרה עצמית של העם היהודי. התפיסה הבסיסית של יהודים אלה הייתה כי האנטישמיות לא תאפשר ליהודים להשתלב השתלבות מלאה בארצותיהם ומכיוון שהיהודים הם לאום העומד בפני עצמו הוא חייב להיאבק להגדרה עצמית ככל לאום אחר.

הזהות הלאומית השפיעה יותר מכל זהות אחרת על יצירת ספורט יהודי ייחודי. להבדיל מההשתלבות של היהודים בספורט בארצותיהם, הכוונה הייתה להקים אגודות התעמלות לאומיות בדומה לאגודות הלאומיות  במרכז אירופה "אגודת המתעמלים הגרמנית"  וה"סוקול" הצ'כי. התנועה הלאומית היהודית ובעיקר הציונית שמה את הדגש על יצירת יהודי חדש השונה מהדימוי של היהודי הגלותי המסורתי ובדימוי זה היא התכוונה בעיקר לדימוי היהודי של מזרח אירופה ולא לספורטאים היהודיים שהשתלבו במערב. שלילת הגולה פירושה שלילת כל הקשור בה ויצירת יהודי חדש שרירי השונה מהיהודי הרופס כפי שנתפסה יהדות מזרח אירופה.

מעניין כי בתחילת התהליך של הקמת אגודות הספורט היהודיות הן כוונו לכל יהודי בעל תודעה לאומית ולא רק ציונית כולל לאותם היהודים ששמרו על לאומיותם היהודית במסגרת לאומיותם האזרחית. חברי "בר כוכבא" ברלין (1898) ומאוחר יותר אגודת המתעמלים היהודית שהוקמה ב-1903 במסגרת הקונגרס הציוני השישי היו ברובם ציונים – אך לא הגדירו במטרותיהם את עצמם ככאלה ויצרו פתח הצטרפות לכל יהודי בעל זהות לאומית.

רק לאחר מלחמת העולם הראשונה המיפוי הלאומי היה כבר ברור יותר. הסתדרות "מכבי" שנוסדה זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה (1921) הגדירה עצמה כציונית ושימשה אמצעי למשוך בני נוער יהודיים לתנועה הציונית.  במקביל, נוסדו אגודות יהודיות לאומיות שלא הגדירו עצמן במונחים ציוניים, למשל: ה"שילד" שייצג את החיילים היהודיים המשוחררים  בגרמניה.

בארץ ישראל הוקמו אגודות נוספות ("הפועל", "בית"ר", "אליצור"), אך אלה לא שיקפו זהויות יהודיות שונות, אלא יצגו מחנות פוליטיים שנחלקו ביניהם  ביחס להגשמה הציונית עצמה.

לסיכום, ניתן לומר כי כאשר מדובר על ספורט ויהודים בעת החדשה יש להבחין בין ספורט של יהודים המהווה חלק מהשתלבותם של יהודים בחברות המודרניות של העת החדשה לבין ספורט יהודי השם את הדגש על זהות וייחוד נפרדת של היהודים  וקיים אם כן יחס ישיר בין הגדרת הזהות היהודית לאופיו של העיסוק בהתעמלות ובספורט.