| פסיכולוגיה של הספורט | 09/10/2011

הבדלים בין כדורגל בישראל לכדורגל באירופה

מתוך הספר "אימפריה: איך המציאה אנגליה את הכדורגל מחדש"

מאת שלומית גיא

באוגוסט מגיעה קבוצת "ילדים ב'" של מכבי תל אביב צפון לביקור בלונדון. הילדים מוזמנים לסדרה של משחקים נגד כמה אקדמיות בעיר. כבר ביום הראשון הם משחקים נגד האקדמיה של צ'לסי. שחקני מכבי תל אביב העייפים, אך בעיקר הנרגשים, עולים למגרש בחולצות משחק צהובות, ושחקני צ'לסי בחולצות כחולות. זהו יום גשם קר וסוער, לשמחתם של הילדים שחולמים לשחק ב"תנאים של אירופה". על הספסל של צ'לסי יושבים מסודרים השחקנים שאינם בהרכב הפותח. מאמן הקבוצה עומד בביטחון על הקווים. על הספסל של מכבי תל אביב – שחקניה הצעירים של הקבוצה, מחציתם יושבים ומחציתם עומדים, שני הורים מלווים המתפקדים כמאמנים, צלם וידאו ואני. שאר האבות עומדים על הקו בצדו השני של המגרש.

השופט שמנהל את המשחק מדבר עם שני הקפטנים באנגלית. הקפטן הישראלי מהנהן, וכל השחקנים עוברים ולוחצים ידיים לשלושת השופטים. לאחר מכן מבקשים השופטים מהילדים של מכבי לעמוד בשורה ישרה, ושחקניה המקומיים של צ'לסי חולפים על פניהם, לוחצים יד לכל אחד מהם. הילדים של צ'לסי אמנם רק בני שלוש-עשרה, אך הם נראים בממוצע גדולים במידה אחת לפחות משחקני מכבי תל-אביב.

השער הראשון במשחק הוא דווקא שער מוקדם לזכות שחקני מכבי תל-אביב מיציאה לא טובה של השוער הלונדוני. מהספסל ויציע האוהדים המאולתר נשמעות צרחות אושר. בתחילה מנסים ההורים הישראלים להרגיע: "זהו רק משחק ידידות". בשלב מסוים הם מוותרים; "כמה פעמים בחיים יוצא להם לכבוש מול צ'לסי הגדולה? תנו להם לחגוג". צ'לסי כובשת פעמיים ועולה ליתרון 1-2. בדקות האחרונות של המשחק שחקני מכבי תל-אביב כובשים שער מבעיטה מרחבת החמש. הכדור ספק עובר את קו השער, אבל השופט מסמן שזהו שער חוקי והתוצאה היא תיקו שתיים. הילדים והאורחים בקהל משתוללים משמחה. השופט שורק לסיום המשחק והילדים המארחים של צ'לסי מחפשים את הילדים הישראלים ללחיצת ידיים מסורתית. אבל השחקנים של מכבי כבר רחוקים, עסוקים בחגיגותיהם. לבסוף הכחולים של צ'לסי מתייאשים, לוחצים יד לשופט ויורדים מהמגרש לכיוון חדרי ההלבשה.

יומיים מאוחר יותר הצהובים-כחולים של מכבי משחקים נגד לייטון אוריינט מהליגה השלישית ומנצחים בקלות רבה את האקדמיה המארחת בתוצאה 1-5. כשנגמר המשחק, הם מתפנים במהירות מהמגרש אל האוטובוס המחומם, שוב לא מטריחים את עצמם בגינוני הנימוסים המקובלים באנגליה. למחרת מצפינים הילדים למתחם האימונים של ווטפורד בצפון לונדון. שחקני האקדמיה של ווטפורד לא פחות טובים מאלה של צ'לסי. הילדים של מכבי כובשים שער ראשון מהשמטה שערורייתית של שוער ווטפורד, דבר שגורם לשחקנים המקומיים לתפוס את ראשם בייאוש. בהמשך ווטפורד משווים, אבל בהתקפה האחרונה של המשחק, כדור שנבעט מרחוק מכניע את השוער המקומי, והילדים של מכבי מנצחים בתוצאה 1-2. השריקה של השופט, רגע קטן אחד אחרי שהכדור נוגע ברשת, מתחילה את החגיגה. אבל הילדים של ווטפורד לא מוותרים. הם ממתינים שהחגיגות יסתיימו, ואז מתעקשים ללחוץ יד לילדים של מכבי. "משחק טוב, משחק טוב," מחמיאים הנערים האנגלים בשחור לקבוצה האורחת.

את המשחק הבא, הפעם מול האקדמיה של ווסטהאם, הילדים של מכבי תל-אביב לא יצליחו לשכוח, אבל הם בטח ינסו. בתחילת המשחק הם עוד מעוּדדים מתוצאות הימים האחרונים. הם כובשים ראשונים וחוגגים כרגיל. אבל זה לא מחזיק מעמד ומשחק מסודר וסבלני של ווסטהאם קובע שבעה שערים לטובתה במחצית. בסוף המשחק התוצאה היא 11-1 לאקדמיה של ווסטהאם. למרות התחושה הקשה, נעמדים כל הילדים של מכבי לצילום ידידותי ולחיצות ידיים.

ביום האחרון של הביקור, ה"ילדים ב'" מוזמנים לטורניר ידידות מול קבוצת החובבנים של מכבי לונדון. זהו יום ראשון, ועל קווי המשחק הורים יהודים וישראלים רבים מקשקשים ביניהם באנגלית מתובלת במילים משפת הקודש. עבור כולם זהו מעמד מרגש. במחצית הראשונה שחקניה של מכבי תל-אביב כבר כובשים די שערים להבטיח ניצחון מזהיר. כדי להשוות קצת את הכוחות המאמנים מערבבים בין השורות. סהר, צעיר בלונדיני מתולתל מצטרף לשורותיה של מכבי המקומית, ובדקות בהן הוא על המגרש הוא מסדר את ההגנה וההתקפה של הצעירים האנגלים, ואפילו מאיים על השער של חבריו מתל-אביב. כשהוא כובש, הוא חוגג את השערים בצנעה. בסוף היום מכבי תל-אביב מנצחת, וכל השחקנים יורדים יחד לחדרי ההלבשה ומשם לארוחה יהודית כשרה וחגיגית. את הדרך הארוכה מהמגרשים אל בניין המנהלה אני עושה לצדו של סהר. עוד אנחנו מפטפטים בעברית, ומאחורינו מגיע ילד בלונדיני נמוך קומה וסמוק לחיים. הוא מושיט את ידו לסהר, ואומר לו באנגלית שוטפת: "רציתי להודות לך ששיחקת איתנו". סהר מתבלבל בהתחלה, אחר כך לוחץ לו את היד, ואחרי תרגום סימולטני קצר הוא משיב לו בעברית: "אין בעד מה".

חודשיים מאוחר יותר, בביקור בארץ, אני מגיעה לקריית שלום לצפות בילדים של מכבי תל-אביב משחקים במגרש הביתי שלהם. התנאים בקריית שלום – מתחם האימונים של המועדון, לא מזכירים בדבר את התנאים באקדמיות באנגליה. החניה מלאה במכוניות חונות בצורה לא מסודרת, ונהגים צופרים בחוסר סבלנות. המרחק עד למגרש רב, והדשא מופרד מהיציע על ידי גדרות גבוהות. אבל השחקנים על הדשא לא מפנים תשומת לב לתנאים הסביבתיים. על המגרש הראש שלהם מורם, החזה מתוח, הרגליים קלות. הם מנצחים ללא קושי את האורחים מאשדוד, חוגגים בצנעה כל שער. כשהשופט שורק לסיום המשחק הם ניגשים לשחקנים האורחים ולוחצים להם את היד, כדי לומר תודה על המאמץ והמשחק. אני חושבת שלביקור באנגליה יש כמה זכויות בהפגנת המחווה הנעימה הזו.

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.