דילוג לתוכן המרכזי בעמוד

אנטולי שפראן | אתלטיקה | 26/11/2019

ההיסטוריה של הקפיצה לגובה

מאת אנטולי שפראן

לאורך היסטורית הקפיצה לגובה, ניסו מאמנים וספורטאים למצוא טכניקה אופטימלית לביצוע ניתור ומעבר של הרף.

 בטכניקת הניתור כמעט ולא היו שינויים לאורך השנים, אך טכניקת מעבר הרף השתנתה כל הזמן.

בתחילת המאה ה-20 עברו ספורטאים את הרף בסגנון התעמלות: הרצה בזוית ישרה (יחסית) לרף, הספורטאי הרים את רגליו קדימה (כמו בקפיצה לרוחק) ובמצב זה עבר את הרף.

לאחר מכן הגיע תור המספרת: ההרצה בזווית חדה יחסית לרף, הספורטאי מנתר עם הרגל הרחוקה  מהרף, מניף את הרגל הקרובה ואחר כך את רגל הניתור.

סגנון מספרת

 לדעתו של מחבר מאמר זה, סגנון המספרת הוא סגנון קל מאד ללמידה אך לא יעיל, משום שסגנון זה בונה אצל הספורטאי המתחיל הרגלי תנועה שליליים, שמפריעים ללימוד סגנון הפוסברי בהמשך.

בהמשך התפתחות המקצוע, סגנון המספרת עבר לסגנון "מספרת מזרח ארה"ב" (eastern cut-off): הספורטאי רץ בזווית ישרה ביחס לרף ולאחר הרמת רגל ההנפה, שכב על צידו והעביר את רגל התנופה קודם ולאחר מכן את רגל הניתור ולבסוף את הגו.  בתהליך המעבר, גופו של הספורטאי היה מקבל צורה של קשת שללא ספק השפיעה בצורה חיובית על יעילות מעבר הרף.

מספרת מזרח ארה"ב

שיאי עולם בקפיצה לגובה מוכרים רשמית רק החל מיסוד הפדרציה הבין לאומית לאתלטיקה (IAAF) בשנת 1912 (ממש לאחרונה היא שינתה שמה ל-World Athletics). בטבלה מובאת התפתחות ההישגים הטובים ביותר של אתלטים חובבים שידוע עליהם לפני יסוד IAAF ( שחלקם אושרו כשיאים לאומיים בבריטניה ובארה"ב):

ההישג (מטרים)

הקופץ

מדינה

תאריך

1.675

5 רגל ו-6 אינטש

פרנסיס טמפל

בריטניה

21.9.1850

1.675

האמר ווב

בריטניה

17.3.1857

1.675

הנרי פאול

בריטניה

15.3.1860

1.70

רוברט ברטון

בריטניה

27.3.1860

1.705

תומאס מיצ'ל

בריטניה

9.7.1864

1.725

ג'ון רופל

בריטניה

5.3.1866

1.75

תומס ליטל

בריטניה

12.4.1867

1.75

רוברט מיצ'ל

בריטניה

9.4.1870

1.765

רוברט מיצ'ל

 

3.4.1871

1.785

תומס דבין

בריטניה

7.7.1873

1.80

מרשל ברוקס

בריטניה

30.3.1874

1.80

מייקל גלייזברוק

בריטניה

22.3.1875

1.83*

מרשל ברוקס

 

17.3.1876

* הראשון שעבר את "גבול 6 רגל" (1.829 מ') מדידה חוזרת מצאה כי גובה הרף היה  6 רגל ו-1/8 אינטש (1.832 מ')

1.89

מרשל ברוקס

 

7.4.1876

1.90

פטריק דבין

בריטניה

5.7.1880

1.91

ויליאם ברד פייג'

ארה"ב

15.8.1887

גובהו היה רק 1.69 מ'

1.93

ויליאם ברד פייג'

 

7.10.1887

1.935

מייקל סוויני

ארה"ב

8.10.1892

1.945

ג'יימס ראיין

בריטניה

9.8.1895

1.955

מייקל סוויני

 

26.8.1895

1.965

מייקל סוויני

 

2.9.1895

1.97

מייקל סוויני

 

 

 
 

מייקל סוויני, גדול קופצי הגובה במאה-19, נחשב לאבי סגנון eastern cut-off. רק בשנת  1912  נשבר "שיאו" כאשר ג'ורג' הוריין עבר ב-29.3, גובה של 1.985.

על מנת לכבוש את שני המטרים היה נחוץ סגנון חדש: גלילת צד (western roll, "גלילה של מערב ארה"ב") ממציאו של הסגנון היה ג'ורג' הוריין. בסגנון זה, ההרצה בוצעה בזווית חדה יחסית לרף, הניתור בוצע בעזרת הרגל הקרובה לרף ומעל הרף הספורטאי "שכב" על צידו.

מחסום שני המטרים נשבר ב- 18 במאי 1912, באצטדיון אוניברסיטת סטנפורד. זהו שיא העולם הראשון שאושר רשמית. 

הגבלות על  סגנון הקפיצה לגובה היו בחוקה עד 1935: בעת מעבר הרף אסור היה שהראש יעבור לפני שעברו הרגליים ואסור היה לבצע סלטה. מאז בוטלו ההגבלות הללו ועד היום החוק היחידי לגבי הסגנון בקפיצה לגובה הוא שחובה לנתר ברגל אחת. שינוי נוסף בחוקה היה שתמוכות הרף, שעד אז היו בצד הפנימי של עמודי הקפיצה (בצד של משטח הנחיתה, כפי שמוצבות כיום התמוכות בקפיצה במוט), הופנו זו כלפי זו. השינוי חל בעקבות צילומים של הקופץ מארה"ב הרולד אוסבורן שהראו אותו דוחף את הרף לעבר עמודי הקפיצה (בשנות השמונים של המאה ה-20  החל השתמש בטכניקה זו הקופץ במוט דייב וולץ ובעקבות כך זה אסור כיום גם בקפיצה במוט). אוסבורן קבע ב-1924 שיא עולם (2.03 מ') וזכה בתארים האולימפיים בשנה זו בקפיצה לגובה ובקרב-10. אוסבורן קפץ בסגנון גלילת צד ושכלל אותו.

עידן חדש בקפיצה לגובה נפתח כאשר החלו לקפוץ בסגנון גלילת בטן: הריצה והניתור בגלילת בטן היו זהים לאלו שבגלילת הצד אך טכניקת מעבר הרף הייתה שונה: הספורטאי הסתובב עם הבטן לכיוון הרף, העביר את ראשו, את רגל התנופה ולבסוף את רגל הניתור.

האמריקאי, לסטר סטירס, שהשתמש בסגנון גלילת בטן, היה הראשון שעבר 2.10 מ' (26.4.1941, אושר רק כשיא ארה"ב) וקבע שיא עולם רשמי של 2.11 מ' (17.6.1941).

הגבול הבא, שבעה רגל, או 2.13 וחצי נחצה ע"י הספורטאי האמריקאי הדגול צ'ארלס דומס :גובהו 1.87 מטרים ומשקלו 87 ק"ג. דומס העמיד את שיא העולם על 2.15 מטרים.

מאז נפרץ גבול 2 המטרים ב-1912 ועד 1957, שיאי העולם בקפיצה לגובה נקבעו על ידי קופצים מארה"ב. ב-13.7.1957 ניתץ הקופץ הסובייטי יורי סטפנוב את רצף השיאים של ארה"ב והעמיד את שיא העולם על 2.16 מ'. הישגו של סטפנוב היה פרי מחקר של מומחי אתלטיקה מברה"מ שניתחו בצורה מדעית את הקפיצה. עד שנות החמישים התרכזו הקופצים ומאמניהם בטכניקת המעוף. הסובייטים הגיעו למסקנה כי שלב זה הוא בעל חשיבות פחותה   ואילו השלב החשוב ביותר הוא שלב ההרצה. סטפנוב ועוזריו גילו גם "יצירתיות" כאשר בנו עבור נעל עם סוליה עבה במיוחד – יש אומרים שעובייה הגיע ל-5 ס"מ, מה שכמובן נתן יתרון לקופץ. אי לכך שונה החוק וכיום העובי המרבי של הסוליה בקפיצה לגובה  הוא 13 מ"מ והעובי המרבי של העקב – 19 מ"מ.

לאחר מכן הגיע תורו של ג'ון תומס הדגול לרשום את שמו בספרי ההיסטוריה של האתלטיקה, הוא שיפר את שיא העולם ל- 2.22 מטרים.

דומס ותומאס ביצעו את ההרצה בצורה איטית מאד ורק בשני הצעדים האחרונים הייתה הגברה חדה בקצב ההרצה.

הקופץ הסובייטי וואלרי ברומלבין השנים 1961 – 1963 שיפר הקופץ הסובייטי וואלרי ברומל את שיא העולם 6 פעמים (כל פעם ב-ס"מ בודד), עד שהעמיד את השיא על 2.28 מ'. הוא נחשב  לאחד הגדולים או אולי הגדול מכולם בענף הקפיצה לגובה. כל זאת למרות נתוניו הפיסיים הבינוניים: 1.85 מטרים ו- 77 ק"ג (גובהו של ג'ון תומס היה 1.97 מטרים). ברומל  השתמש, בניגוד לקודמיו, בהרצה מהירה.

ברומל היה אחד מהראשונים שהשתמש באופן מאסיבי במשקולות בזמן האימון.

 

הופעת מזרוני הספוג אפשרה לספורטאים להתרכז בקפיצה ולא בנחיתה והסגנון הפך להיות עוד יותר יעיל. הספורטאים החלו לבצע צלילה עמוקה מעבר לרף והחלו לנחות על הגב.

בשנת 1967 הגיע מארה"ב הודעה מפתיעה על סגנון חדש לקפיצה לגובה. במבט ראשון הסגנון היה מאד קשה לביצוע ומסוכן מאד. ממציאו, ריצ'ארד פוסברי סטודנט מאורגון: גובהו 1.93, משקלו 82  ק"ג. פוסברי הסביר כי מאחר שהוא לא יכול לבצע תנופה עם רגל ישרה לאחר הרצה מהירה, הוא הבין כי המפתח להצלחה טמון במהירות. "התחלתי לחפש צורות של קפיצה לא קונבנציונליות שגרמו להמצאת הסגנון חדש".

 

ריצ'ארד פוסברי

ובאמת ריצתו וניתורו של פוסברי הזכירו יותר קפיצה לרוחק מאשר הבנות מקובלות של קפיצה לגובה. בנוסף לכך ההרצה בוצעה בקשת. בתחילת ההרצה הספורטאי עמד עם פניו בניצב לרף, ברגע הניתור (עם רגל רחוקה מהרף) הוא נמצא כאשר הרף לצידו. באוויר, פוסברי הסתובב עם הגב לרף ובהדרגה העביר את ראשו ולאחר מכן את הגב והרגליים.

במשחקים האולימפיים מקסיקו-סיטי 1968, פוסברי ניצח עם שיא אולימפי חדש של 2.24. אבל שיא העולם עדיין היה שייך לואלרי ברומל, דבר שנתן בסיס ליריביו לטעון שגלילת בטן היא עדיין סגנון יותר טוב.

ב- 1971 סטודנט אמריקאי, פט מאצדורף, שבר בעזרת גלילת בטן את שיא העולם של ולרי ברומל והעמידו של 2.29. ריצתו וניתורו הזכירו יותר את סגנון פוסברי מאשר את הסגנון המסורתי, דבר המוכיח כי ריצה מהירה וניתור מהיר עדיפים על ריצה וניתור איטיים.

שיא העולם הראשון בסגנון פוסברי נקבע ב-1973 ע"י האמריקני דוייט סטונס, גובהו 1.96 ומשקלו 82 ק"ג. הוא עבר את מחסום ה-2.30. אולי סמלי הדבר שכאשר שבר לראשונה סטונס את שיא עולם בסגנון פוסברי, דוייט סטונסבחלק  מהקפיצות הוא קפץ בסגנון גלילת בטן! האירוע התרחש בתחרות במינכן בתאריך 11.7.1973. סטונס נכנס לתחרות כבר בגובה של 1.95 מ' ועבר בניסיון ראשון בגלילת בטן. 2.00 הוא עבר בסגנון פוסברי ו-2.03 שוב בגלילת בטן. אחר כך הוא עבר 2.06 בפוסברי ואילו  ב-2.09 ו-2.12 הוא נכשל בניסיון ראשון בגלילה ועבר בשני בפוסברי. רק בגובה של 2.18 הוא החל לקפוץ ברצינות וקבע את השיא החדש בניסיון השלישי. בסה"כ הוא ביצע 18 ניסיונות קפיצה בתחרות זו. לאחר מכן, ב-1975 ו-1976 שיפר סטונס פעמיים נוספות את השיא והביא אותו ל-2.32 מ'. סטונס נודע בהרצה המהירה שלו ואולי זו אחת הסיבות לכך שלא הצליח לזכות בתואר האולימפי במונטריאול 1976 – במהלך התחרות החל לרדת גשם וסטונס  לא היה מאומן לקפוץ על המשטח החלק וזאת בניגוד למנצח מפולין, יאצק ושולה, שהתכונן גם לאפשרות זו.

שיא העולם הבא, 2.33 מ',  נשבר שוב בסגנון גלילת הבטן. הוא נקבע בתחרות נוער ארה"ב – בריה"מ בשנת 1977 ע"י ולדימיר ישנקו, אתלט מוכשר מאד. לצערנו, כבר בגיל 20 הוא פרש מפעילות בעקבות פציעה קשה בברך ונפטר בגיל 40 ממחלת כבד.

ישנקו היה שיאן העולם האחרון, נכון להיום, שהשתמש בגלילת בטן (2.34 באצטדיון פתוח, ו- 2.35 באולם).

לאחר ולדימיר ישנקו, ברשימת שיאני העולם, הופיעו רק ספורטאים שהשתמשו בסגנון פוסברי.

 

שנה

תוצאה

מדינה

שם

1980

2.35

פולין

יאצק ושולה

1980

2.35

גרמניה המערבית

דיטמר מוגנבורג

1980

2.36

גרמניה המזרחית

גרד וסיג

1983, 1983, 1984

2.37, 2.38, 2.39

סין

זו ג'יאן  הואה

1985

2.40

ברה"מ

רודולף פוברניצין

1985

2.41

ברה"מ

איגור פקלין

1987

2.42

שוודיה

פטריק שוברי

1988, 1989, 1993

2.43, *2.44, 2.45

קובה

חאבייר סוטומאיור

2.44*   8 = רגל

חאבייר סוטומאיור השיא האחרון של חאבייר סוטומאיור (2.45) נקבע ב- 27 ביולי 1993 בעיר סלמנקה – ספרד.

כפי שניתן לראות בטבלה, הראשון שעבר 2.40 היה רודולף פוברניצין מברה"מ. הוא עשה זאת בתאריך 11.8.1985 בעיר דונייצק שבאוקראינה (אז, חלק מברה"מ). הישג זה הפתיע רבים מאחר ששיאו האישי הקודם של פוברניצין היה רק 2.26 מ'.  פוברניצין "הוכיח" כי הישגו היה ממשי בכך שהיה שותף למדליית הארד במשחקים האולימפיים סיאול 1988 עם הישג של 2.36 מ'.

היום ניתן לראות רק לעיתים רחוקות מאוד באצטדיוני העולם ספורטאים איכותיים שמשתמשים בגלילת בטן או בסגנון אחר מאשר סגנון פוסברי.

בוויכוח על הסגנון הכי יעיל, פוסברי ניצח סופית.

 

 

 

פוסברי

קפיצה לגובה נשים

לסגנון פוסברי הייתה השפעה מהירה מאד על הנשים, ולא רק בקפיצה לגובה. המנצחת  בקרב-5 במינכן 1972, מרי פיטרס, למדה מהר את הסגנון. היא השתתפה בקרב-5 גם בטוקיו 1964 וקפצה שם לגובה 1.60 ובמקסיקו-סיטי היא קפצה 1.53 מ', במסגרת הקרב. במינכן, בסגנון פוסברי, בגיל 33, היא עברה 1.82! לעומתה, היידה רוזנדהאל מגרמניה המערבית, אתלטית הרבה יותר מוכשרת, לא למדה את הסגנון ועברה רק 1.65. בסוף התחרות ההפרש בין השתיים היה קטן מאד. לו הייתה עוברת רוזנדהאל גובה של 1.68, היא הייתה המנצחת בקרב-5.  בביקור שערכה רוזנדהאל בישראל לפני מספר שנים היא נשאלה מדוע לא למדה את סגנון פוסברי וסיפקה תשובה מפתיעה: לא היו מזרני נחיתה! אסתר רוט שעמדה באותה פגישה לצדה של רוזנדהאל סיפקה תשובה דומה לשאלה מדוע לא למדה גם היא את סגנון פוסברי שהרי בשנת 1971 היא התחרתה בקרב-5 ועברה גובה של  1.53 במספרת.

אולריקה מאייפרת במינכן 1972

 

 

 


דבי בריל

גם המנצחת בקפיצה לגובה במינכן 1972, אולריקה מאייפרת, כבר קפצה בסגנון פוסברי. הקנדית דבי בריל כנראה פיתחה את הסגנון בלי קשר לפוסברי, פחות או יותר באותו הזמן, אך מאחר שלא זכתה במדליה אולימפית, כל הקרדיט ניתן לפוסברי. בריל, ילידת 1953, הייתה לצפון אמריקאית הראשונה שעברה  6 רגל (1.83 מ' ) וזכתה כבר בגיל 17 בניצחון במשחקי חבר העמים.  לאחר שסיימה במקום השמיני במינכן 1972 היא פרשה מפעילות בשל הזעזוע מרצח חברי המשלחת הישראלית שם וחזרה לפעילות רק ב-1975 לקראת המשחקים האולימפיים במונטריאול שם לא הצליחה לעבור את גובה הפתיחה שלה במוקדמות. הישגה הטוב ביותר היה 1.99 באולם בשנת 1982, אז "הישג השיא" באולם (שיאים רשמיים באולם הוכרו רק משנת 1987).

כאשר ניצחה מאייפרת במינכן, בגיל 16, היא קבעה 1.92 מ' והשוותה את שיא העולם  של אילונה גוזנבאואר מאוסטריה מ-1971 (בסגנון גלילת בטן), היא הייתה לאישה הראשונה שהחזיקה בשיא העולמי בסגנון פוסברי. עד כמה התקדמה הקפיצה לגובה לנשים בין 1968 ל-1972 יכולה להעיד גם העובדה כי מארגני משחקי מינכן קבעו כי לגמר יעלו כל הקופצות שיעברו במוקדמות 1.76 מ', משימה בה עמדו 23 קופצות. במקסיקו סיטי 1968 נדרש הישג של 1.74 כדי לעלות ורק 14 עמדו בדרישה. "קוצר ראיה" דומה היה למארגני התחרות לגברים בהלסינקי 1952 שדרשו 1.87 לעלייה לגמר, משימה בה עמדו לא פחות מ-28 קופצים... הקופצת הגדולה של שנות החמישים והשישים, יולנדה באלאס מרומניה קפצה בסגנון מספרת. השיא הראשון שלה נקבע ב-1956 (1.75 מ') והאחרון ב-1961 (1.91 מ'). אחרי כישלונה במלבורן 1956, שם דורגה חמישית בלבד עם הישג של 1.67 מ', היא ניצחה ב-140 תחרויות ברציפות, רצף שנקטע רק בשנת 1967.

יולנדה באלאס במשחקי טוקיו 1964, שימו לב למשטח הנחיתה.

המנצחת במלבורן 1956, מילדרד מק-דניאל שברה את השיא של באלאס וקבעה 1.76 בסגנון גלילת צד. דרמה גדולה התחוללה עוד קודם לכן במשחקי לוס אנג'לס 1932 כאשר שתי הראשונות , ג'ין שילי ובייב דידריקסון, שתיהן מארה"ב,  קבעו  שיא עולם (1.65 מ'), שילי במספרת ודידריקסון בסוג של גלילה. למרות ששילי עברה את הגובה בניסיון הראשון ודידריקסון בשני, לא הוכרזה מיד שילי כמנצחת מאחר שלפי החוק דאז, במקרה של שיויון  בהישג במקום הראשון נדרשו קפיצות הכרעה. שילי עברה 1.67 וכך גם דידריקסון. בהתאם לחוקה שהייתה תקפה אז ובניגוד למצב כיום, הישגים בקפיצות הכרעה לא היו יכולים להיות מאושרים כשיאים. לפתע, במקום שהרף יועלה ל-1.69, הוכרז סגנונה של דידריקסון כלא חוקי והוחלט כי שילי תזכה בזהב ודידריקסון בכסף....

הראשונה לעבור 1.70 מ' הייתה האתלטית ההולנדית הרב-גונית, פאני בלנקרס-קון שקבעה 1.71 בשנת 1943, במספרת. הראשונה לשבור שיא לנשים בגלילת בטן הייתה שילה לארויל מבריטניה שקבעה 1.72 בשנת 1951.

השיא של גוזנבאואר ומאייפרת נשבר על הבולגריה יורדנקה בלגוייבה שקבעה 1.94, זמן קצר אחרי משחקי מינכן בהם דורגה שנייה עם 1.88 מ'. במשחקי עצמם נראה היה כי בלגוייבה עברה גם 1.90, אך זמן לא קצר אחרי קפיצתה,  בעודה לובשת את בגד האימון נפל לפתע הרף והשופטים  סימנו לקפיצה פסולה.

 הקופצת האחרונה שהחזיקה בשיא בסגנון גלילת בטן הייתה רוזמרי ויטשאס-אקרמן ממזרח גרמניה שבסדרה של שיפורים הביא את השיא עד ל-2.00 מ', הישג שנקבע בתאריך 26.8.1977 במערב ברלין.  באליפות אירופה 1978 נשבר שיא זה על ידי האיטלקיה שרה סימאוני שעברה 2.01 מ', בסגנון פוסברי. שיאה נשבר באליפות אירופה הבאה, אתונה 1982 על ידי מאייפרת שעברה 2.02, 10 שנים (ו-10 ס"מ...) אחרי שהשוותה את שיא העולם. מאייפרת שברה שוב את השיא שנה לאחר מכן בגביע אירופה בלונדון (קריסטל-פאלאס) כאשר חלפה מעל 2.03 מ' בניסיונה הראשון.  הרף הורם לגובה זה כאשר בתחרות הובילה תמרה ביקובה מברה"מ שעברה 2.01 בניסיון ראשון, בעוד מאייפרת עשתה זאת בשלישי. למאייפרת היו קודם לכן פסילות  גם ב-1.90 וב-1.99 בעוד ביקובה שמרה על לוח נקי מפסילות. ביקובה פסלה בניסיון הראשון ב-2.03, עברה בשני, והשוותה את שיאה של מאייפרת, כמה דקות אחרי שנקבע. הרף הועלה ל-2.05 ושתיהן כשלו בניסיון לעבור. 4 ימים מאוחר יותר בפיזה שבאיטליה, עברה ביקובה 2.04 ושנה מאוחר יותר חלפה מעל 2.05  בקייב. הבולגריה לודמילה אנדונובה עברה 2.07 חודש לאחר מכן במזרח ברלין, הישג אותו השוותה בת  ארצה סטפקה קוסטדינוטבה בסופיה ב-1986. קוסטדינובה עברה 2.08 כעבור פחות מחודש, שוב בסופיה, ואת שיא העולם הנוכחי, 2.09 מ' קבעה באליפות העולם ברומא בשנת 1987.

בין 14 האתלטיות שעברו עד היום מעל גובה של 2.05 יש 12 קופצות מאירופה, אחת מדרום אפריקה ואחת מארה"ב.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בלנקה ולאסיץ' מקרואטיה, בעלת ההישג השני בכל הזמנים, עם הישג של 2.08 מ' שנקבע בשנת 2009


מאמר נוסף בסדרה: לימוד קפיצה לגובה בסגנון פוסברי- פלופ


יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.