יורם אהרוני | | 27/11/2011
כולנו למדנו כי להצלחה שני הורים: כישרון ואימונים. בשנים האחרונות צצה "תיאוריית 10,000 השעות" הטוענת כי כדי להגיע למומחיות בתחום מסוים לא ממש צריך כישרון אלא די ב – 10,000 שעות של אימונים. מביאים כדוגמה מחקר בגרמניה שהראה כי כנרים "מצטיינים" בגיל 20 צברו בממוצע, החל מגיל 5, 10,000 שעות של אימונים, כנרים "טובים" צברו 8000 שעות נגינה בעוד הפחות טובים התאמנו רק 5000 שעות.
צריך להבהיר כי אין מי שטוען כי לא צריך הרבה מאד אימונים כדי להפוך לאלוף. השאלה אם זה תנאי מספיק. כמו כן, קשה מאד להגדיר מה זה בכלל כשרון. ניתן לומר כי כשרון הוא המרכיב התורשתי הנדרש להצלחה בתחום מסוים. עם כל ההתקדמות במדע הגנטיקה, הידע שלנו על המבנה הגנטי הנדרש להצלחה בספורט הוא קלוש. עם זאת, אנו יודעים כי יש הבדל גדול בין הישגי גברים ונשים בספורט, וההבדל בין נשים וגברים הוא גנטי. כמו כן, גם לממדי הגוף יש קשר להצלחה בענפי ספורט רבים וגם ממדי הגוף נקבעים במידה רבה על-ידי התורשה.
אחד הטוענים כי הכישרון אינו מרכיב חשוב בהצלחה הוא אלוף בריטניה לשעבר בטניס-שולחן, מתיו סיד (Syed), שפרסם ספר בנושא בשם ‘Bounce: How Champions Are Made’. בראיון שנערך אתו הוא טוען: "... אני לא נותן כמעט כל משקל לכשרון כמרכיב להצלחה... אם נבדוק את ההיסטוריה של אנשים שהגיעו לרמה גבוהה בכל תחום הדורש רמה כלשהי של מורכבות נמצא כי הם השקיעו באימונים שעות רבות, ימים רבים, חודשים רבים, שנים רבות, בדרכם להגיע לרמה הזו..."
אם כך, הדיון מצטמצם לאותם ענפי הספורט בהם יש מורכבות טכנית גבוהה. אפשר אולי להוציא מהדיון כבר בשלב זה את תחום הריצות הקצרות הנשלט על-ידי רצים ממוצא מערב אפריקאי ואת תחום הריצות הארוכות הנשלט על-ידי רצים ממזרח אפריקה.
אחד המבקרים של "תיאוריית 10,000 השעות" הוא המדען הדרום אפריקאי רוס טאקר (Tucker). לדבריו יש חשיבות רבה לדיון בדבריו של מתיו סיד כי אם התיאוריה שלו נכונה אז אלה הרוצים להכשיר אלופים בספורט צריכים להפסיק לבזבז זמן וכסף על אתור כישרונות ובמקום זה פשוט לאמן יותר ילדים.
לדבריו של טאקר, תיאורית 10,000 השעות לוקה בשלוש נקודות עיקריות:
א) התיאוריה הזו תופרך אם ימצאו אנשים שלמרות שהתאמנו 10,000 שעות לא הגיעו לרמה גבוהה או אם ימצאו אנשים שהגיעו לרמה גבוהה עם הרבה פחות שעות אימונים. לדבריו, יש הרבה משני הסוגים.
ב) המחקר שתומכי התיאוריה מרבים לצטט על נגני הכינור לא הראה טווח או סטיית תקן אלא רק ממוצע כך שאנחנו לא יודעים אם היו נגני כינור מצטיינים שהגיעו לכך עם פחות מעשרת אלפים שעות אימון או עם הרבה יותר. כמו כן בהחלט יתכן כי אלה שהראו התקדמות גדולה יותר החלו, החל מגיל 8 בערך, להתאמן יותר, אולי כי הם נהנו יותר מהעיסוק בנגינה ואולי כי הסביבה (מורים, הורים וכו') נתנה להם משוב חיובי ועודדה אותם להתאמן יותר.
ג) תומכי התיאוריה עשויים לטעון כי אלה שלא הגיעו לרמה גבוהה למרות שהתאמנו אפילו יותר מ – 10,000 שעות התאמנו בשיטות לא נכונות וכי אלה שהגיעו לרמה גבוהה אם שעות אימון יחסית "דחסו את 10,000 השעות לזמן קצר יותר". בכך הם בעצם הופכים את התיאוריה שלהם לבלתי ניתנת להפרכה וככזו היא אינה תיאוריה מדעית.
טאקר מצטט מחקרים שהראו כי התגובה של קבוצות אנשים לאימונים זהים מראה ספקטרום מלא של תגובות: יש כאלה שכמעט אינם מתקדמים וכאלה המתקדמים הרבה יותר. יתר על כן, קיימים כבר מחקרים המצביעים על קשר אפשרי בין תגובה לאימון לבין המבנה הגנטי.
טאקר מסכם את דבריו ואומר כי אימונים הם בעצם הדרך למימוש הפוטנציאל הגנטי. אימונים יביאו כל אחד להשתפר ולכן צריך לעודד את כל האוכלוסייה להתאמן אבל הפוטנציאל הגנטי יקבע את התגובה שלנו לאימון, איזה עומס אימוני נוכל לשאת ומה היא "התקרה" אליה נוכל להגיע.
האתר של טאקר: http://www.sportsscientists.com
יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.
יום פתוח - יום שני 30.5.2022 בשעה 16:30 - תואר ראשון, שני, הסבת אקדמאים ומכינה
.png "המרכז האקדמי לוינסקי וינגייט")
.jpg)
.jpg)
