יורם אהרוני | כללי | 16/08/2016

האם שריקות בוז ליריב הן לגיטימיות באתלטיקה?

הרהורי ריו - יורם אהרוני

סיום תחרות הקפיצה במוט לגברים במשחקי ריו 2016 היה דרמטי.  השיאן העולמי רנו לווילאני מצרפת עבר גובה של 5.98 מ' וקבע שיא אולימפי חדש. כאשר הגיע תורו של הברזילאי תיאגו דה-סילבה לנסות  לעבור גובה זה הוא החליט לוותר ולעבור ישירות לגובה הבא – 6.03 מ'. דה-סילבה עבר קודם לכן  גובה של 5.93 מ'  שהבטיח לו כבר לפחות מקום שני שכן כל שאר הקופצים כבר נשרו מן התחרות.  מאחר שלדה-סילבה היו כבר פסילות בתחרות ואילו לווילאני  עדיין לא פסל, הרי שאפילו אם היה עובר דה-סילבה 5.98 מ' בניסיון הראשון היה עליו לעבור גובה נוסף בכדי לשמר לעצמו סיכוי לזכות במדליית הזהב. בתחרות רגילה זו החלטה די שגרתית של קופץ. המיוחד במקרה הזה היה שהגובה הבא בתחרות היה 6.03 מ' – 10 ס"מ מעל שיאו האישי של דה-סילבה. לוויאלני ניסה ראשון  לעבור 6.03 ונכשל. גם דה סילבה לא הצליח לעבור בניסיון הראשון. לווילאני נכשל גם בניסיון השני ולתדהמת הכול הצליח דה סילבה לעבור בניסיון השני. לווילאני ידע שכדי לנצח הוא חייב בכל מקרה לעבור את הגובה בתחרות – 6.08 מ', ולכן בחר לנסות לעבור גובה זה במקום לנסות פעם שלישית לעבור 6.03 מ'. קופצים בתחרויות קפיצה לגובה וקפיצה במוט  יוצאים מהתחרות רק אחרי 3 פסילת רצופות שלא חייבות להיות באותו הגובה. במקרה שהגובה האחרון שעברו הקופצים הוא זהה, ידורג גבוה יותר הקופץ שעבר את הגובה הזה בניסיון מוקדם יותר. לווילאני נכשל בניסיונו לעבור 6.08 ולפיכך זכה דה-סילבה בניצחון מפתיע לצהלות הקהל הביתי.

בניגוד למקובל בתחרויות האתלטיקה, צופים מקומיים רבים שרקו בוז בזמן ניסיונות הקפיצה של לווילאני. הדבר נשמע צורם מאד לחובבי האתלטיקה, הרגילים לאווירה של כבוד לכל המשתתפים.  עד לפני כ-35 שנים היה מקובל לשמור על שקט בזמן ביצוע  ניסיונות הקפיצה בתחרויות האתלטיקה. קופץ אחד החליט לשנות את הכללים. היה זה  וילי בנקס, אתלט מארה"ב  ששבר את שיא העולם בקפיצה משולשת בשנת 1985. בנקס היה האתלט הבכיר הראשון שביקש מחיאות כפיים קצובות בעת ההכנה לקפיצה ובשעת ההרצה והקהל בתחרויות שיתף פעולה בהתלהבות. די מהר התחילו קופצים אחרים לאמץ את הנוהג שכיום מקובל כמעט על כולם, והוסיף מאד לאווירה בתחרויות האתלטיקה. בשנים האחרונות מנסים מארגני התחרויות להפוך אותן לאטרקטיביות יותר ומשלבים בהן מוסיקה ולפעמים גם זיקוקים ואמצעים פירוטכניים אחרים. קרה כבר שהדברים האלה פגעו בריכוז של האתלטים.

מי שמתנגד לשריקות הבוז ליריב בעת הכנה לניסיון קפיצה בתחרות האתלטיקה (ואני כמובן ביניהם) חייב לשאול את עצמו אם הוא מגנה באותה המידה שריקות בוז ונפנופי ידיים בעת ניסיון קליעת עונשין בכדורסל או  בעת שהכדור בידי הקבוצה היריבה  או האם הוא  מרגיש בנוח עם הרעש של האוהדים בעת ניסוין הבקעת בעיטת עונשין בכדורגל, שלא לדבר על התנהגויות פרועות אחרות של אוהדים.

פרשני הכדורגל והכדורסל נוהגים להלל שחקנים המבצעים "עבירות חכמות". מה שהם עושים בזה הוא עידוד לביצוע דבר עבירה אם נראה לך שזה עשוי להשתלם עבור הקבוצה שלך. ובכלל, מדוע במשחק הטניס חייב הקהל לשמור על השקט בזמן שהכדור במשחק בעוד במשחקי כדור אחרים זה נחשב לגיטימי להרעיש?

כאמור,  לא אהבתי את התנהגות הקהל הברזילאי בעת תחרות הקפיצה במוט אבל אני חושב גם שלא יכול להיות שהתנהגות לגיטימית  של צופים במשחקי כדור תחשב ללא לגיטימית באתלטיקה...  עידוד קהל הוא חלק חשוב מתחרות ספורט. הנורמה הרצויה לדעתי צריכה להיות שמותר לעודד את מי שאתה רוצה בניצחונו וזה יכול להיות לגיטימי לגמרי לא לעודד ולשתוק בעת הביצוע של היריב. למה לעודד במחיאות כפיים קצובות את מי שאני לא רוצה בניצחונו?  לפעמים רואים אפילו אתלט אחד מעודד במחיאות כפיים ניסיון קפיצה של יריבו בעוד שעמוק בלב הוא קרוב לוודאי מייחל שהוא יכשל בניסיון הקפיצה... לא ראיתי לחיצת יד בין לווילאני ודה סילבה  בסוף התחרות, אבל מאחר שללחיצות ידיים אחרי תחרות יש ממש משמעות פוליטית במשחקי ריו 2016, אני מעדיף לסיים כאן... 

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.