| כושר גופני | 04/12/2013

אימוני גובה לספורטאים בענפים קבוצתיים

תקציר נייר עמדה של משתתפי כנס שנערך בדוחא (בירת קטאר) בחודש מארס 2013

עריכת התקציר והתרגום: יורם אהרוני

למרות שיש מעט מחקרים בנושא של השפעת אימוני גובה על ספורטאים בענפים קבוצתיים (או אימונים בתנאי חמצן דליל – היפוקסיה)  יותר ויותר ספורטאים בענפים אלה יוצאים להתאמן בתנאי גובה.  בחודש מארס 2013 התקיימה וועידה בנושא זה בדוחא.  נייר עמדה זה מסכם את הדיונים בוועידה. למרות שמתבצעים מחקרים בנושא כבר יותר מארבעים שנה אין עדיין הסכמה לגבי האסטרטגיות שיש לנקוט כדי להגיע לתוצאות אופטימליות מאימונים כאלה. בנייר העמדה מובאות כמה אסטרטגיות כאלה ותקוות המחברים היא שפרסום המסמך יהווה בסיס למחקרים נוספים בנושא.

ספורטאים העוסקים בענפים קבוצתיים נופלים בדרך כלל ביכולת האירובית מספורטאי סבולת כמו רצים למרחקים ארוכים אך חלק מהם  יכול להפיק תועלת משיפור היכולת האירובית. מדובר בעיקר בספורטאים הנדרשים לעבור במשחק יותר מאשר  100 מטר בדקה כמו שחקני כדורגל. ספורטאים העוברים פחות מאשר 50 מטר בדקה כמו שחקני כדורעף לא יפיקו תועלת רבה מאימונים בתנאי גובה.  יכולים להיות גם  הבדלים באותו ענף ספורט בהתאם לתפקיד במגרש. לדוגמה: בכדורגל, שחקני מרכז השדה והחלוצים עשויים להפיק תועלת מאימונים כאלה בעוד שאלה הנמצאים בתפקידים אחרים כמו השוערים והבלמים עשויים שלא להפיק תועלת מרובה מאימונים כאלה.

המטרה העיקרית של האימונים בגובה היא להעלות את רמת ההמוגלובין וכך להגדיל את כושר הובלת החמצן בדם מה שיאפשר לשחקנים להפגין ביצועי סבולת טובים יותר. הגיוני לחשוב שההשפעה תהיה מרובה יותר על אנשים להם רמות נמוכות של המוגלובין אך יש לזכור כי גם אימונים כאלה נפוצים מאד אצל ספורטאי סבולת להם יש רמות גבוהות של המוגלובין.  אצל אלה העוסקים בענפי ספורט קבוצתיים מקובל למצוא רמות  נמוכות עד בינונית של המוגלובין וצריכת חמצן מרבית בטווח של 55 – 65 מ"ל/ק"ג/דקה, ערכים נמוכים יותר בהשוואה לאלה של ספורטאי סבולת בענפים האישיים.

עדיין לא קיימת הסכמה למידת העלייה ברמת ההמוגלובין בתגובה לאימוני סבולת. מחקר אחד מצא עלייה של 3% אצל כדורגלני נוער אחרי 12 ימי אימון בגובה 3600 מטר מעל פני הים וכנראה שמתרחשת עלייה גם בעקבות אימונים בגבהים נמוכים יותר (2000 מטר מעל פני הים, לדוגמה) שהם אתרים פופולריים למחנות אימון של ספורטאים בענפים קבוצתיים. חברי הפאנל מסכימים שיש תועלת בהעלאת צריכת החמצן שתושג כתוצאה מהאימונים בגבהים אך מסכימים גם שאסור שהשיפור הזה יבוא במקביל לפגיעה בביצוע של מאמצים קצרים ועצימים – ביצועים הדורשים מהירות וכוח מתפרץ.

איזה סוג אימוני גובה מומלץ לספורטאי סבולת?

ישנן מספר אסטרטגיות לאימונים בגובה: א) living high and training high (LHTH) –  הספורטאים מתאמנים בתנאי גובה ונשארים לשהות באותם תנאים בכל תקופת מחנה האימונים; ב) and  training low (LHTL) living high  - הספורטאים מתאמנים ב"גובה פני הים" אך שוהים בין האימונים בתנאי גובה. אסטרטגיה זו מניחה כי אימוני בגובה גובה יגבילו את עוצמת המאמץ שניתן להגיע אליה באימונים ולכן עדיף להתאמן בתנאים רגילים ולקוות שהעלייה בהמוגלובין תתרחש עקב השהייה בתנאי גובה בשעות שבין האימונים; ג) Living Low and Training High (LLTH). ניתן להשיג את האפקט של אימוני גובה גם על ידי אימונים בתנאי חמצן דליל ב"גובה פני הים" או משילוב של תנאי היפוקסיה וגם אימונים בגובה.  לא ברור עדיין עד כמה יעילה כל שיטה. ניתוח שנעשה בשנת 2009 מצא  שיפור של 4% ביכולת אירובית אצל ספורטאי סבולת אחרי תקופת אימון בתנאים טבעיים באסטרטגיית LHTL , רק 1.6% באסטרטגיית LHTH  ושיפור קטן  עוד יותר באסטרטגיית LLTH (0.6%). למרות היעילות של אסטרטגיית LHTL, המעבר התכוף  בן אימונים ב"גובה פני הים" לבין שהייה בגבהים בשעות המנוחה מאימונים עלול לעייף מאד את הספורטאים ולא ברורה כדאיותו לגבי ספורטאים בענפים הקבוצתיים. אי לכך מעדיפות קבוצות להתאמן ולשהות בתנאי גובה (LHTH).. פתרונות אפשריים אחרים הם יצירת תנאים היפוקסיים ב"גובה פני הים". יש ספורטאים שמסופקים להם מעין אוהלים שבהם הם ישנים בתוך מיטותיהם כאשר מכונה יוצרת תנאים היפוקסיים לאתלטים בשעות השינה.

היכולת לבצע מאמצים קצרים ועצימים החוזרים על עצמם האופיינית לענפי ספורט קבוצתיים תלויה לא רק ביכולת העברת החמצן לשרירים אלא גם בתהליכים המתרחשים בתוך השרירים עצמם. אמנם אין עדיין הסכמה רחבה בנושא אך מסתמן כי אימונים בתנאי היפוקסיה (אסטרטגיית LLTH) עדיפים על אימונים ב"גובה פני הים" מהיבט זה. גם אימוני כוח בתנאי היפוקסיה הראו תוצאות טובות של שיפור בכוח בחלק מהמחקרים, אך לא בכולם. קיימת הסכמה רחבה כי אימוני בתנאי גובה מתאימים לספורטאים בתקופת החלמה מפציעות וזאת מאחר שעוצמת האימונים בגובה היא נמוכה יותר ולכן מתאימה למחלימים מפציעות מאחר שהעומס על הרגליים הוא קטן יותר.

מהם המבחנים הטובים ביותר להערכת השפעת אימוני גובה לספורטאים בענפים קבוצתיים?

השפעת אימוני גובה לא ניתנת למדידה באמצעות מבחן  שדה אחד ולכן צריך למדוד את השפעתם של אימונים כאלה באמצעות סדרה של מבחנים יבדקו הן את המרכיב האירובי והן מרכיבים אנאירוביים.  מאחר שאין מבחן מקובל ליכולת לבצע  סדרת מיאוצים  מומלץ שבכל ענף יקבע צוות האימון את המרחקים, מספר החזרות ומשך ההפסקות שיתאימו לאותו ענף ספורט. מקובל לאחרונה למדוד במשחקים באמצעות שיטות שפותחו לשם כך את המרחק הכולל שעוברים השחקנים במשחק וגם את מספר המיאוצים בעוצמה גבוהה. אחת הבעיות היא כי לא תמיד יש קשר בין שני מדדים אלה ולפעמים אלה המבצעים מספר גדול של מיאוצים  (ריצה במהירות מרבית או קרובה לכך)  אינם אלה הרושמים ערכים גבוהים במדד האחר – המרחק הכללי שעוברים במשחק ולכן יש להתייחס בזהירות לניתוחים כאלה כמדדים להשפעת אימוני גובה. ישנם מבחנים פשוטים המחקים ביצועי של ספורטאים בענפים קבוצתיים כמו מבחן "יו-יו" של בנגסבו  שבו רצים הלוך ושוב מרחק קטעים של 20 מטר  במהירות גדולה והולכת עם הפסקה של 5 שניות אחרי כל שני קטעים.

מהי "כמות" אימוני הגובה המומלצת?

בספורטאי סבולת מקובל לערוך מחנות אימונים בגובה של 2000 מטר לפחות, לשהות בגובה לפחות 14 -16 שעות ביממה,  ולמשך 20-19 ימים לפחות כדי להשיג  עלייה ברמת ההמוגלובין., כלומר 400-300 שעות חשיפה לגובה. התגובה לאימוני גובה משתנית בין אנשים שונים, מחוסר תגובה ועד  לעליה של 15% אחרי 4-3 שבועות בגובה. גם מחנות אימונים של שבועיים הראו עלייה בהמוגלובין בקבוצות של שחקנים מענפים קבוצתיים. רוב מחנות האימונים מתבצעים בגבהים  של 3000-2000 מטר מעל פני הים. אם רוצים לקיים מחנות אימון בגבהים גדולים יותר צריך לקחת בחשבון כי עוצמות האימונים יפחתו מאד ותיתכן גם השפעה על תנועת כדורי המשחק בגלל לחץ האוויר הנמוך יותר. שהייה בגבהים שמעל 3000 מטר עלולה גם לפתח אצל חלק מהשחקנים סימנים שליליים כמו איבוד תאבון, עיכוב ביצירת חלבונים וכתוצאה מכך ירידה במסת השריר ועוד. ההשפעות האלה מבטלות את היתרונות מעליה נוספת בהמוגלובין.  נמצא כי שחקנים שנחשפו בעבר לתנאים היפוקסיים, מסתגלים מהר יותר לתנאים אלה בחשיפה חוזרת.

עיתוי החשיפה לגובה

 לוח המשחקים הארוך והצפוף מגביל את האפשרות לשהות בגובה ברוב ענפי הכדור. בענפים כאלה אפשר לבצע מחנות אימונים בגובה רק בתקופת ההכנה שלפני עונת המשחקים, בתקופת הכנה שלפני טורניר חשוב כמו אליפות העולם ולפעמים גם בפגרה שבאמצע העונה, במידה שהיא ארוכה מספיק. מאחר שמועדונים מסוימים כבר רכשו אמצעים מלאכותיים ליצירת היפוקסיה, עולה השאלה מתי כדאי להשתמש באמצעים אלה ועבור אילו שחקנים. רמת ההמוגלובין שעלתה עקב החשיפה לגובה חוזרת לרמתה הקודמת בתוך כשלושה שבועות אבל מאחר שהספורטאים נמצאים בכושר טוב יותר בתקופה שהם חוזרים לחיות ולהתאמן בגובה פני הים, הם גם מסוגלים להתאמן בעוצמות גבוהות יותר ולכן ניתן לומר כי השפעת מחנה האימון בגובה תמשך זמן ממושך יותר אך בוודאי שאין לצפות שתמשך לאורך כל העונה ולכן כדי להשיג את האפקט יש לחזור ולבצע אימונים בגובה או אימונים בתנאי היפוקסיה מלאכותיים או שהיית לילה בתנאי היפוקסיה (מלאכותיים או טבעיים). עלו גם רעיונות של שילוב תנאי היפוקסיה עם תנאים קשים אחרים כמו חשיפה לטמפרטורת סביבה גבוהה (כדי להשיג עליה בנפח הפלסמה) אך אין עדיין מידע על שילוב שיטות אלה.

הכנות לקראת משחקים בתנאי גובה

רוב הקבוצות המתכוננות למשחקים או טורנירים העתידים להיערך בתנאי גובה עושות זאת בשיטת LHTH.  שיטות אחרות  של אקלום הניבו תוצאות פחות טובות.  לפני משחקים בגובה "נמוך" (2000-500 מטר מעל פני הים) מומלץ להתאקלם בגובה למשך 7-3 ימים, כאשר גובה מקום המשחק הוא בין 2000 ל-3000 מטר מומלצת תקופת אקלום של שבוע עד שבועיים וידרשו לפחות שבועיים של אקלום לפני משחק הנערך בגובה של יותר מ-3000 מטר. מומלץ לשהות בגובה בו יערך המשחק (אם אפשר ממש סמוך למקום עריכתו) ולא בגבהים גדולים יותר. סימנים טובים לאקלום אפשר לראות כאשר השחקנים מסוגלים לביצועים חוזרים של קטעי מאמץ באימון, עם פרקי מנוחה קצרים יותר.

תנאי הגובה מאפשרים לשחקנים לבצע מיאוצים במהירות גדולה יותר בשל התנגדות האוויר הפחותה אך כמובן שהיכולת לחזור על הביצועים האלה פוחתת בשל זמן ההתאוששות הגדול יותר הנדרש.

תנאי גובה משפיעים גם על מעוף  כדור המשחק שנתקל בפחות התנגדות אוויר ולכן יכול לצבור מהירות גדולה יותר. ההסתגלות לתנאי גובה צריכה לקחת בחשבון גם היבט זה. שחקני השדה וגם השוער צריכים להתרגל למעוף הכדור השונה ולעשות את ההתאמות הטכניות הנדרשות. הבעיה מחריפה בטורנירים בהם הנבחרות צריכות לשחק חלק מהמשחקים בתנאי גובה ומשחקים אחרים שלא בתנאים כאלה, כפי שהיה בטורנירים של הגביע העולמי בכדורגל במקסיקו 1986 ודרום-אפריקה 2010. לא בטוח שכדאי מההיבט הזה להישאר ולהתאמן בגובה לפני משחק בגובה פני הים, כאשר המרווח בין שני משחקים הוא של מספר ימים.  צוות האימון צריך לבחון את האפשרות להתאמן בגובה בו יערך המשחק הבא כדי שהשחקנים יוכלו לעשות את ההתאמות הטכניות הנדרשות.

אילו בדיקות והכנות יש לערוך לשחקנים לפני מעבר לאימונים בהיפוקסיה ובמהלך מחנה האימונים?

אימונים בתנאי היפוקסיה מעמיסים מאד על הגוף ולכן יש לוודא כי אלה היוצאים להתאמן בתנאים כאלה יהיו חופשיים ממחלות, פציעות ועייפות-יתר. במידה שחלק מהשחקנים היוצאים להתאמן בתנאי גובה אינם כשירים לחלוטין, יש לערוך עבורם תוכנית אימון מיוחדת בעלת עומסים קטנים יותר. מדידת רמת הברזל בגוף יכולה לתת אינדיקציה  ליכולת התגובה לאימוני גובה.  אם מאגרי הברזל נמוכים (סרום פריטין פחות מ-35 ng/mL בנשים ופחות מ-50 בגברים, יש לבחון מתן תוספי ברזל  לפני מעבר לאימונים בגובה. כדאי אולי לעשות הדמיה של אימוני היפוקסיה כדי להרגיל את הגוף לאימונים כאלה. ההמלצה כרגע היא על מתן תוספי ברזל לשחקנים הנמצאים בחוסר לפני המעבר לתנאי גובה ולכל שחקני הקבוצה בעת מחנה האימונים. כמו בכל מחנה אימונים יש שחקנים המתפקדים טוב יותר בתנאי ניתוק מהבית בשל הפחתת לחצים של משפחה וחברים ויש המגיבים פחות טוב בשל הגעגועים למשפחה ולחברים. צוות האימון צריך ער לבעיה זו במיוחד בתנאי גובה המוסיפים עומס על השחקנים ולבחון תגובות שלהם כמו הפרעות בשינה, מצב רוח כללי וכו'.

כדי להעריך את מצב השחקנים ותגובתם לאימונים בגובה אפשר להשתמש גם בכלים כמו מדידת דופר במנוחה ובעת מאמץ תת-מרבי ומדידת תחושות סוביקטיביות של עוצמת המאמץ (RPE) לפי הסקלה של Borg. אימונים בעוצמה זהה לאלה ננערכים בגובה פני הים עלולים להיתפס כקשים יותר כאשר הם מבוצעים בתנאי היפוקסיה.  בהכנה לקראת טורניר אליפות העולם בכדורגל בשנת 2010 שנערך בדרום אפריקה עברו שחקני נבחרת אנגליה אימוני הדמיה בתנאי היפוקסיה. אנגליה התמודדה נגד ארה"ב בבית המוקדם נגד ארה"ב בעיר  Rustenburg  בגובה 1400 מטר מעל פני הים והייתה קיימת אפשרות (שהתממשה)  שאם תעפיל לשלב הבא תשובץ שוב למשחק בתנאי גובה (המשחק נגד גרמניה נערך בעיר Bloemfontein  שגם היא בגובה  1400 מטר). כאשר בצעו השחקנים במעבדה דיווש על אופניים למשך 10 דקות ב-85% מדופק מרבי בסימולציה של גובה 1800 מטר, נפגעה יכולת העבודה שלהם ונצפו גם ערכי RPE  גבוהים יותר, בהשוואה למאמץ בגובה פני הים. כמו כן  נצפו זמני תגובה ארוכים יותר לגירויים.

בימים הראשונים של מחנה האימונים בגובה יש לבצע רק אימונים קלים ורק אחרי כשלושה ימים יש להעלות את העומס.

באימוני גובה קיימת גם סכנת התייבשות. שחקני כדורגל שהשתתפו בטורניר אליפות אירופה שנערך בשוויץ ואוסטריה בשנת 2008 (חלק מהמשחקים נערכו בגובה שמעל 600 מטר) הראו ירידה במשקל הגוף  מה שיכול להצביע על ירידה בתיאבון או איבוד נוזלים. לשחקנים הנמצאים בתנאי גובה מומלצת תזונה עשירה בפחמימות. בשל הסכנות למצב של היפו-הידרציה (מעט מדי נוזלים בגוף) מתמשכת בתנאי גובה  מומלץ לעקוב אחרי מדדים בשתן של הספורטאים  כמו אוסמולליות ומשקל סגולי וכן על משקל הגוף. ירידה של 2% במשקל  הנוזלים בגוף יכולה להצביע על מצב של היפו-הידרציה.

ישנם אמצעי מעקב שונים אחרי כמות השינה ואיכותה אצל שחקנים אך לא בטוח שכולם ישימים בשטח. נמצא כי כרבע מהשחקנים סובלים מהפרעות בשינה בימים הראשונים של החשיפה לגובה אך אחרי כשלושה ימים חוזרת השינה למצבה הרגיל, אך כמובן יש שחקנים שעלולים להגיב אחרת וצוות האימון צריך להיות ער לכך.

שאלות למחקר עתידי

חשיבותו של האקלום למשחקים בתנאי גובה ידועה כבר שנים רבות אך לא ברור עדיין אם כדאי לקבוצות להתאמן בתנאי גובה לקראת תחרויות הנערכות בגובה פניה הים, כפי שנוהגים ספורטאי סבולת. יש לכך מספר סיבות: א) פרוטוקולים שונים של אימוני היפוקסיה (טבעיים או מלאכותיים); ב) השיפור בכושר לא תמיד מביא גם לתוצאות טובות יותר במשחקים; ג) הבדלים אינדיבידואליים בין השחקנים בתגובה לאימוני היפוקסיה, עלולים לגרום לכך שביצועי הקבוצה לא ישתפרו.

 ביצוע מחקרים על השפעת אימוני גובה אינו פשוט מאחר שיש לא מעט מגבלות. לדוגמה: לא ניתן לבצע מחקרי סמיות כפולה על אימונים בתנאי גובה טבעיים מאחר שקרוב לוודאי גם החוקרים וגם הנבדקים יודעים בדיוק היכן הם מתאמנים ושוהים. בכל זאת, אפשר בעזרת שאלונים לנסות ולבדוק את האמונות של השחקנים לגבי השפעת אימונים בגובה וכך אולי לראות אם אלה המאמינים באפקטיביות שלהם גם יראו תגובות טובות יותר. את השפעת האימונים יש לבחון לא רק בימים הראשונים אחרי החזרה לגובה פני הים אלא גם  במשך תקופה ארוכה יותר (כמה שבועות אחרי החזרה מאימוני הגובה). על הקבוצות לאמץ שגרה של מבחני כושר קבועים ולקבוע מהי הרמה המינימלית של שיפור בהם הנותנת הצדקה לאימוני היפוקסיה. חוקרים בדרך כלל מתענינים בממוצעים ובמובהקות ההבדלים אך כאשר עוסקים בקבוצות של משחקי כדור, פחות חשובים הממוצעים ויותר חשוב התגובה של כל שחקן וביצועי הקבוצה במגרש,  גורמים שלא נמצאים תמיד בקשר עם שינויים בכושר גופני הנגרמים כתוצאה מאימוני גובה. נושאים שיש להתייחס אליהם במחקר עתידי:

א)     השפעת אימוני הגובה על הישגים במשחקים והדרכים למדוד את האפקט הזה.

ב)     בדיקת יעילות אסטרטגיות שונות של אימוני גובה כמו : שהות בגובה ואימונים שחלקם בתנאי גובה וחלקם שלא בתנאים כאלה, סדרות ספרינטים בתנאי היפוקסיה, שילוב אימוני היפוקסיה ואימונים בטמפרטורה גבוהה, אימונים עם רצועות המקטינות את זרימת הדם לגפיים (יש המאמינים שיש לכך אפקט אנאבולי) וכדומה.

ג)       בדיקת יעילות אימוני היפוקסיה במהלך שגרת אימונים ומשחקים עמוסה.

ד)      בדיקת יעילות אסטרטגיית  LLTH לשיפור הישגים במשחקים בגובה פני הים.

ה)     בדיקה האם הפרעות נשימה הקורות אצל שחקנים רבים בתנאי גובה משפיעה על איכות השינה שלהם וכמותה וההשלכה של ההפרעות על יעילות האימונים בגובה.

ו)        הבהרת המנגנונים שדרכם שיפור בהעברת החמצן או ניצולו כתוצאה מאימוני היפוקסיה מקטין את העייפות ומזרז את ההתאוששות ממאמצים.

ז)       בדיקת כדאיות השימוש באימוני גובה כאמצעי לזירוז החלמה של שחקנים פצועים דרך השגת אפקט אימון מהיר יותר כתגובה לאימונים בעומס נמוך יותר.

ח)     בדיקת ההשפעה של מעבר לאזורי זמן אחרים  על תוצאות המבחנים. האם כדאי לערוך מבחני השוואה  בשעה בה נערכו בארץ המוצא?

ט)     בדיקת השינויים ברמה התאית כתגובה לפרוטוקולים שונים של אימוני היפוקסיה.

י)        בדיקת שינויים במדדים נשימתיים  ומדדים  נפשיים וחברתיים כתוצאה מאימוני היפוקסיה ומדידת תגובות אינדיבידואליות לחשיפות כאלה.

יא)   בדיקת ההסתגלות הטכנית לשינוי במעוף הכדור וכמות הזמן  הנדרשת להסתגלות כזו.

יב)   מדידת קצב השינויים במדדים פיסיולוגיים כמו  רמת המוגלובין, וצריכת החמצן של שרירי הנשימה אצל שחקנים המתגוררים בתנאי גובה היוצאים לשחק בגובה פני הים ואצל שחקנים הגרים במקומות גבוהים אך מתאמנים בגובה נמוך.

יג)     בדיקה האם אימוני היפוקסיה טבעיים ומלאכותיים יש להם אפקט דומה או שונה וההשלכות שיש לכך על אימוני קבוצות.

סיכום

עד היום, רוב הידע על השפעת מגורים או אימונים בגובה על הישגים בגובה פני הים, נצבר ממעקב אחרי ספורטאים העוסקים בעפים אישיים כמו ריצה וגלישה למרחקים ארוכים, רכיבה על אופניים ושחייה.  במצב של היום קשה לגבש המלצות על אימוני גובה לענפים הקבוצתיים בהיבט של התועלת שלהם לגבי משחקים שאינם נערכים בתנאי גובה.   מאחר שלא כל השחקנים מגיבים היטב לאימוני היפוקסיה, לפחות מבחינה תיאורטית כדאי לשקול התערבות כזו רק אצל חלק מהשחקנים.  מאחר שמשחקים דורשים רמה גבוהה מיומנות, קבלת החלטות וביצועים טקטיים לא ברור אם השיפור בכושר כתוצאה מאימוני היפוקסיה יביא תועלת על המגרש כפי שיתבטא בתוצאות המשחקים.

מקור:

Olivier Girard, Markus Amann, Robert Aughey, François Billaut, David J Bishop, Pitre Bourdon, Martin Buchheit, Robert Chapman, Michel D’Hooghe, Laura A Garvican-Lewis, Christopher J Gore, Grégoire P Millet, Gregory D Roach, Charli Sargent, Philo U Saunders, Walter Schmidt, Yorck O Schumacher. Position statement—altitude training for improving

team-sport players’ performance: current knowledge

and unresolved issues. Br J Sports Med 2013;47:i8–i16.

 

doi:10.1136/bjsports-2013-093109

 

 

---

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.