אורי גולדבורט | היסטוריה של הספורט | 10/07/2012

ממשחקי הצנע האולימפיים לתצוגה מתוקתקת

מאת: פרופ' אורי גולדבורט

לונדון 1948- 2012 - ממשחקי הצנע האולימפיים לתצוגה מתוקתקת

ביום הראשון של המשחקים האולימפיים בלונדון, יום ששי 30 ביוני 1948, שרר חום בלתי רגיל, מטריד אף מזה של טקס הפתיחה יום קודם לכן. קהל רב של אנגלים, סקוטים וולשים ואירים, מורגלים כבר במשטר צנע חמור, נשפך מ-10 קווי האוטובוסים ושתי תחנות הרכבת התחתית אל הדרך המובילה לאצטדיון וומבלי. לפחות תחרויות יום זה לא תרטבנה בגשם הלונדוני המצוי... האירוע הראשון היה זריקת דיסקוס לנשים.  בהעדר הרוסיות יכלה מישלין אוסטרמאייר, יהודיה ילידת צרפת שהתגוררה בילדותה בטוניסיה, אך גם נינתו של הסופר ויקטור הוגו ופסנתרנית ידועת שם, להתבלט, אף כי הייתה חדשה למקצוע זה. באותם ימים די היה בזריקה למרחק 42 מטרים להכניע יריבות, שאינן מן הגוש המזרחי או מגרמניה ההרוסה, שהשתתפות ספורטאיה נאסרה כמובן ב-1948. למישלין הספיקו 8 סנטימטרים מתחת לקו זה להכניע יריבות מאיטליה ומארצה, צרפת. "ספורט לימדני להירגע", אמרה "והפסנתר חיזק אצלי את שרירי הזרוע"...זו הייתה הראשונה משלוש פעמים בהן עתידה הייתה מישלין לעמדו על הדוכן בלונדון. אבל האירוע הדרמטי ביותר ביום הפותח היה ריצת 10,000 מטרים. לגברים, כמובן - נשים לא הרחיקו רוץ מעבר ל-200 מטרים ...החום הטורד, גם בין 6 ל-6:35 בערב, היכה ללא רחמים ב-31 המזנקים, ולאחר 6 הקפות וחצי של האצטדיון הפילה מועקת החום וההתמודדות מן המסלול לא אחר מאשר שיאן העולם (29:35.4 ד') ויליו היינו מפינלנד, שהותש מהחום אבל גם מטקטיקת הריצה הרצחנית של רץ מוזר תנועה ובעל הבעות פנים מעונות, העונה לשם שייכנס להיסטוריה הספורטיבית ולא יישמט ממנה לעולם- הצ'כי אמיל זטופק.

שמו של הבריטי המצטיין אז היה סטן קוקס- ב-2012 יהיה זה מוחמד פארח. בלונדון 1948 שלט הצבע הלבן על קו הזינוק, ללא כל רץ אפריקני, למעט אלן מימון האלג'יראי שהופיע במדי צרפת - השנה נחזה במאבק בלעדי בין רצים שחומי עור מקניה, אתיופיה, אריתריאה ואותו פארח. אחרון המתייצבים לגמר 2012 יהיה מצויד בנעליים שב-1948 לא היו אפילו בחזקת חלום, נהנה מנוחיות מסלול סינתטי מעולה שאפילו גשם זלעפות לא יהפוך אותו לעיסה טבעונית, מאומן ומוזן בשיטות, שאז היו בחשכת הידע הבלתי נחפר, תגליות שעתידות להגיח לאוויר העולם הפיסיולוגי. הרץ שיגיע אחרון ירוץ אולי מהר מזטופק, שקבע ב-1948 שיא אולימפי נהדר על אף החום, בזמן 29:59.6 ד' כאשר רק עוד שני רצים בהיסטוריה, שניהם פיניים, יכלו אי פעם לגבול 30 הדקות. לפני 64 שנה היה ויליו היינו רק אחד מתוך 17 רצים שצנחו על הדשא – יותר ממחצית המזנקים. הרולד נלסון, מניו זילנד, סיפר לאחר שנים, כי בלילה וביום לפני המירוץ לא שתה מים לפי "עצה מקצועית" ובמקום זה צרך כפית דבש. בהגיעו ממדינה, שמסלוליה היו דשא, התקשה הניו זילנדי המיובש קשות להסתגל גם למסלול הפחם. לאחר שהתגודד בקצה שורת הרצים הגביר קצב בסיבוב העשירי, סבל מכאבי בטן, נטש את המסלול, הסתחרר וצנח מעולף...למחרת צנחו הטמפרטורות, גשם ירד, ומסלול הפחם הפך בוצי...

אמיל זטופק, ילד שישי למשפחה דלת אמצעים, שהתפתח כרץ בעת היות ארצו תחת כיבוש נאצי, הפך לבן האנוש הראשון שהשלים בשעה אחת ריצה של למעלה מ-20 קילומטר (20,052 מטרים, אם לדייק), לרב-שיאן עולם במרחקים שונים  ולאלוף אולימפי בשלושת מקצועות הריצה הארוכה, ארבע שנים אחרי לונדון 1948,  במשחקי  בהלסינקי 1952, תוך כדי ריצת מרתון ראשונה בחייו. לאחר חיים מלאי תהילה ומכאוב לסירוגין, תוצאת התלאות והתהפוכות שעברה ארצו ב-1948, חודשים ספורים לפני לונדון, ב"אביב פראג" הקצר של  1968 ובשחרור מעול משטר רודני בחסות האימפריה הסובייטית ב-1990, נפטר זטופק לאחר התמודדות עם שבץ, בן 78, בנובמבר 2000. באמצע הספיק לבקר עם רעייתו המדהימה דנה, כדורדינית ולאחר מכן כידונאית, אלופה אולימפית ואירופית גם היא, ששבועות אחר לונדון 2012 תשלים את שנתה ה-90, אצלנו בתל אביב (ראו: "עולם הריצה" גיליון מספר 46). מהצד השני של מסך הברזל פנתה מישלין, צעירה בשלושה חדשים מזטופק, לאחר לונדון, להמשך הופעות וקונצרטים (כולל אחד בישראל הצעירה בשנת 1949 בה קבעה "בהזדמנות" שיא ארצישראלי בינלאומי בקפיצה לגובה) למשך 15 שנים, איבדה את בעלה בגיל צעיר, נאלצה לפנות לפרנסתה להוראה ועסקה בה עד גיל 58. היא חזרה לנגן ברסיטלים לאחר מכן. אף מישלין לא חצתה את גיל ה-80 וברואן שבצרפת נפרדה אל עולם שכולו טוב 11 חודשים לאחר "הקטר הצ'כי".

יהיה אשר יהיה מזג האוויר ב-4 לאוגוסט 2012, כל הרצים צפויים להתייצב לאחר מיטב תוכניות אימונים, שונות בתכלית מאשר גיבורי שנות ה-40 וה-50, שנראות לנו כה פרימיטיביות היום;  סיוע מדעי במיטב הציוד וכלי המדידה;  תזונה מפוקחת ומודרכת על ידי גדולי המומחים. המסלול לא יימלא בוץ תחת רגליהם ואין חשש שנחזה במחציתם מסיימים והשאר מעולפים על הדשא. והעיקר: ערב קודם לכן, ערב הפתיחה של תחרויות האתלטיקה, יהיו אלו דווקא הנשים אשר תזנקנה קרוב לשעה 10 בלילה ותפתחנה את סדרת ריצות הגמר האולימפיות – גם הן במירוץ ל-10,000 מטרים. בהעדר שקולה אירופאית של ממש ל"מו" פארח, נחזה בשלטון אפריקאי מוחלט. עצם המחשבה על מחזה זה, בשנת 1948 הייתה וודאי גורמת בקרב מחצית האדונים הנכבדים, אירופאים, אמריקאים ואוקייניים, חברי הועד האולימפי הבינלאומי דאז, לעילפון מיידי. הזורקות של 2012 תיכנסנה, לאחר 64 שנה, גם הן למעגל הדיסקוס ביום הראשון – אך רק לשלב מוקדם של המקצוע...42 מטרים, אף לא 52 לא די בהן כדי להעפיל לגמר.

ממרומי כוכב נסתר יביטו אז אלינו אולי אמיל ומישלין, יתמהו על המסלולים הצבעוניים, שאינם נכנעים בפני איתני הטבע, התלבשות הססגוניות והשונות של הנשים אך גם הגברים, אל רצות שאינן נרתעות מלזנק לתחרות הליכה שאורכה שעה וחצי ולריצה הדורשת יותר משעתיים, אל אין סוף ציוד אלקטרוני, אל מזרוני קפיצה לגובה – לא עוד בור נסורת- אל מוטות קפיצה מתכופפים ולפתע כמו ניתזים בחטף ומטיסים אל על קופץ לגובה 6 וקופצת לגובה 5 מטרים; אל מדידת מרחקים, שאינה דורשת יותר גלילת סרט מדידה מתעקל, מיקומים הנקבעים חיש מהר, תוצאות המופיעות על לוח גדול ועל צגי מחשב תוך שנייה . לא עוד תחזור ספורטאית, המסיימת שלישית בריצה אך ממוקמת רק רביעית, הביתה באכזבה בעוד אחרת נוטלת לביתה מדליה אולימפית בטעות (גורלה, אז בלונדון 1948, של שירלי סטריקלנד האוסטרלית), הם לא יראו –בלונדון- את הכסף הגדול, עשרות אלפי דולרים, המחולק באליפויות עולם ובתחרויות ליגת זהב, ליגת יהלום ו"גראן פרי" למיניהן ומרוצי המרתון הגדולים יותר ואף גדולים פחות (טבריה!). הם ראו את כל זה, וידעו היטב את "מלחמת הסמים", טרם מותם, אך לא היוו חלק מכל זה כמתחרים. לו לקחו גם הם חלק, אז, בשלל אותו מאפשרים חוזי הטלוויזיה, האם הייתה זו רק שמחה? האם הייתה אולי נימה של עצב מתלווה?  

פורסם לראשונה ב"עולם הריצה", גיליון 153, עמ' 12 – 13, מרץ 2012

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.