יורם אהרוני | פיסיולוגיה | 29/04/2014

פרופיל פיסיולוגי של חותר אולימפי

רוב ספורטאי הצמרת מגיעים לשיאם בשנות ה-20 לחייהם אך יש ספורטאי סבולת הזוכים במדליות אולימפיות גם בשנות ה-30 המאוחרות לחייהם, ואף בתחילת שנות ה-40 לחייהם. לדוגמא: הרץ מפורטוגל קרלוס לופש ניצח בריצת המרתון במשחקי לוס אנג'לס 1984 בגיל 37, הרץ מאתיופיה מאמו וולדה זכה במדליית ארד במרתון במשחקי מינכן 1972 בגיל 40, המתחרה בביאתלון מנורבגיה אולה אינאר ביורנדאלן זכה במדליית זהב אולימפית בתחרות ל-10 ק"מ במשחקי סוצ'י 2014 בגיל 40 והחותר סטיבן רדגרייב  זכה במדליית זהב בגיל 38  כחלק מהרביעייה הבריטית במשחקי סידני 2000.

צוות חוקרים דני ערך מבדקים פיסיולוגיים לאחד מחברי הנבחרת שלהם בחתירה שהשתתף בחמש מהדורות של המשחקים האולימפיות (אטלנטה 1996 עד לונדון 2012) כחלק מחברי רביעיית החותרים הדנית שזכתה במשחקים אלה בחמש מדליות (3 זהב ו-2 ארד). המעקב אחרי החותר התחיל בגיל 19 והסתיים בשנת 2012 כאשר הוא היה בן 40. המקצוע בו השתתף החותר היה תחרות לרביעיות חותרים במשקל קל ללא הגאי. תחרות זו הוכנסה למשחקים האולימפיים באטלנטה 1996. ממוצע המשקל של המשתתפים אסור שיעלה על 70 ק"ג והמשקל המרבי לחותר הוא 72.5 ק"ג. החותר, אסקילד אבסן (Eskild Ebbesen) נולד ב-27.5.1972  מה שאומר כי במשחקי אטלנטה 1996 הוא היה בן 24 ובמשחקי לונדון 2012 הוא היה בן 40. גובהו של אבסן הוא 1.84 ומשקלו בעת התחרויות היה המשקל המרבי המותר  - 72.5. כאשר לא התחרה היה משקלו בדרך כלל בטווח 78-76 ק"ג. התחרות בחתירה היא למרחק של 2000 מטר. רביעיות דניות, ששתיהן כללו את אבסן, מחזיקות בהישג הטוב ביותר שנקבע במקצוע – 5:45.60 דקות, הישג שנקבע בשנת 1999 וגם בהישג הטוב ביותר במשחקים האולימפיים, 5:47.76 דקות, הישג שנקבע בביג'ינג 2008.

אחוז השומן בגופו לפי מדידה בסריקת DEXA  עומד על כ-5% ובבדיקת עובי קפלי שומן התקבלו במדידות ערכים בטווח 8-5%, מה שמוביל להערכה כי משקל גופו ללא שומן עומד על כ-70 ק"ג. החותר פרש זמנית מפעילות לשנה אחת אחרי משחקי אתונה 2004 ואחרי משחקי בייג'ינג 2008. בכל השנים האחרות נערכו לו מבדקים פיסיולוגיים בין פעם אחת לשלוש פעמים בשנה. תוצאות המבדקים המופיעות במאמר נערכו בתקופת ההכנה לתחרויות החשובות (אף פעם לא בתקופת הפגרה).  מבדקי צריכת החמצן המרבית נערכו על מכשיר חתירה נייח במעבדה במבחן מאמץ מרבי של 6 דקות המדמה מצב תחרותי (זמן התחרות בחתירה הוא כ-6 דקות).  לחותר נערכו גם מבחני מאמץ בהם הועלה העומס בהדרגה וערכי צריכת החמצן המרבית שנמדדו במבחן המדורג היו דומים לאלה שנמדדו במבחן מאמץ מרבי של 6 דקות. במבחן המאמץ המרבי נמדד גם הדופק ובסופו נלקחה דגימת דם לחישוב ריכוז חומצת החלב. בנוסף למבחן המרבי של 6 דקות נערכו לחותר מדי שנה גם מבחנים מרביים של חתירה  למשכי זמן שונים. מבחן של 10 שניות חתירה שימש להערכת יכולת אנארובית לזמן קצר, מבחן של 60 שניות להערכת קיבולת אנארובית, מבחן של 6 דקות להערכת  קיבולת אירובית ומבחן של 60 דקות לסבולת אירובית. בחלק מהשנים בוצעו לחותר גם מבדקים תת-מרביים ובמחקר מובאים נתונים על ערכים בהספק של 300 ואט.

האימונים של החותר היו די קבועים במהלך הקריירה וכללו בעיקר חתירה במים או חתירה במכשיר כושר. הוא ביצע כ-15 שעות חתירה בשבוע כאשר בממוצע 15% מהם (135 דקות) היו בעוצמה של מעל 80% אחוז מהקיבולת האירובית המרבית . בכל שבוע בוצעו גם 4-3 אימוני הפוגות  עצימים.  בשתי תקופות הפרישה הזמניות שלו (שכל אחת מהן נמשכה 20 חודשים) החותר היה פעיל בהיקף ובעוצמה נמוכים יותר וביצע 3-2 אימוני חתירה בשבוע ובנוסף לכך גם עסק בריצה וברכיבה על אופניים, בימים בהם לא חתר.

מבחן תצרוכת החמצן המרבית הראשון  נערך בגיל 19. הערך שנמדד היה 5.51 ליטר בדקה. ערך זה עלה בהדרגה  והגיע ל-5.91 ונשמר  פחות או יותר עד גיל 31. אחרי תקופת הפרישה הראשונה (אחרי אתונה 2004) ירד הערך ל-5.51 ועלה שוב ל-5.81 לקראת בייג'ינג 2008. גם אחרי תקופת הפרישה השנייה (אחרי בייג'ינג 2008) ירד הערך ל-5.51 ועלה שוב ל-5.91 לקראת לונדון 2012 כאשר החותר היה כבר בן 40. מאחר שכאמור ברוב תקופת האימונים היה החותר מעל המשקל המרבי המותר בתחרות ( 72.5 ק"ג), צריכת חמצן מרבית של 5.91  ליטר בדקה משמעותה צריכת חמצן  יחסית למשקל הגוף של כ-78 מל" חמצן לק"ג בדקה.

כצפוי, הדופק המרבי ירד בהדרגה עם השנים מ-184 פעימות בדקה בתחילת שנות ה-20 עד לערך של כ-160 פעימות בדקה בגיל 40, ירידה של כ-0.9 פעימות בדקה לכל שנה. מאחר שהדופק המרבי ירד אך צריכת החמצן המרבית נשארה פחות או יותר קבועה הרי  שעלה הערך של "דופק החמצן" המרבי (oxygen pulse, צריכת החמצן המרבית חלקי הדופק המרבי – נפח החמצן המסופק בכל פעימה).

במאמץ תת-מרבי של 300 ואט רשם החותר ירידה של הדופק מ-155 פעימות בדקה בתחילת שנות ה-20 שלו ועד 135 פעימות בדקה בגיל 40. במאמץ זה הוא הגיע לצריכת חמצן של 4.57 ליטר בדקה ( בגיל 25 וגם בגיל 31), כלומר, כ-78% מצריכת החמצן המרבית שלו.

מבחני הביצוע שנערכו לחותר הראו שהוא שמר עד גיל 40 על יכולת השיא שלו. במבחן 10 השניות הוא הצליח להגיע להספק של 800 ואט ובמבחן 60 שניות להספק של קרוב ל-700 ואט. תוצאות מבחן 6 דקות הן החשובות ביותר, מאחר שזהו פחות או יותר זמן התחרות בחתירה ל-2000 מטר, ברביעיות של חותרים "קלים". החותר רשם הספק ממוצע של 420 ואט במבחן זה בגיל 19 והשתפר עד 460 ואט בגיל 24, ושמר על ערכים דומים עד גיל 40.  בענף החתירה מתקיימת אליפות עולם  של חתירה במכשיר נייח בחדר כושר . בתחרות כזו  ההספק הממוצע הטוב  ביותר של אבסן היה 467 ואט בתחרות ל-"2000 מטר" (אבסן זכה פעמיים בתחרות אליפות העולם על מכונת חתירה). ריכוז חומצת החלב אחרי מבחן חתירה ל-6 דקות לא השתנה עם השנים ועמד על 21 מילימול לליטר הן בגיל 24 והן בגיל 39.  גם משקל הגוף ללא שומן לא השתנה הרבה במהלך הקריירה ועמד על 70-68 ק"ג בין השנים 2008-2001. ריכוז ההמגלובין בדם גם כן היה יציב ועמד על 15.0-14.5 גרם ל-100 מ"ל.

החותר שמר על אותה רמה של צריכת חמצן מרבית לאורך הקריירה שלו למרות ירידה בדופק המרבי.  שני מנגנונים יכולים להסביר תופעה זו: עליה בנפח הפעימה או עליה במיצוי החמצן מן הדם (הפרש גדול יותר בריכוז החמצן בין העורקים לורידים). החוקרים משערים כי המנגנון העיקרי היה הגדלת נפח הפעימה.

 הועלתה השערה כי ספורטאים השומרים על יכולת שיא עד גיל 40 עושים זאת על ידי שיפור יעילות העבודה שלהם,  שיפור המפצה על ירידה ביכולת הפיסיולגית המרבית. מנגנון זה נמצא ברוכבי אופניים ורץ למרחקים ארוכים. במקרה של אבסן נשמרו באותה רמה הן יעילות העבודה והן היכולת הפיסיולוגית המרבית, החל מגיל 24 ועד גיל 40. יתכן שהדבר נובע מהבדלים בין ענפים אישיים (רכיבה על אופניים, ריצה) לענף החתירה  שבו עובדת רביעייה במקביל.

גם היכולת במבחן ל-60 דקות לא השתנתה אצל אבסן עם השנים, כלומר היכולת לעבוד באותו אחוז גבוה מצריכת החמצן המרבית לזמן ארוך.  לדעת החוקרים זה מצביע על שימור התאמות פריפריאליות כמו צפיפות גבוהה של נימים בשריר וריכוז גבוה של מיטוכונדריה.

לאורך השנים שמר אבסן גם על יכולתו האנאירובית המרבית כפי שזה התבטא במבחנים של 10 ו-60 שניות. לפיכך ניתן לציין כי הוא שמר יכולת מרבית עד גיל 40 אירובית ואנארובית גם יחד, באמצעות תוכנית אימונים אינטנסיבית ורחבת היקף שלא השתנתה הרבה לאורך השנים.

החוקרים מונים 3 סיבות מדוע לדעתם לא השתמש אבסן ב"סמים" אסורים: א) היכולת שלו הייתה מאד יציבה מגיל 24 ועד גיל 40, בעוד שלדעתם אצל ספורטאים המשתמשים ב"סמים" רואים עליות וירידות חדות ביכולת; ב) גם ריכוז ההמגלובין נשאר יציב לאורך השנים  דבר השולל לדעתם שימשו בחומרים שתפקידם לשפר את היכולת על ידי העלאת רמת ההמגלובין; ג) אבסן עבר בהצלחה בדיקות רבות לגילוי "סמים".

אבסן פרש אחרי לונדון 2012 מפעילות תחרותית אך ממשיך לשמור על כושר טוב. הוא השתתף באליפות אירופה 2014 לחתירה במכונות וניצח בקטגוריית הגיל 49-40 עם הישג של 6:16.8 (ההישג הטוב ביותר לגבר במשקל קל מעל גיל 40).

מקור:

 Lars Nybo, Jakob F. Schmidt, Stephen Fritzdorf, and Nikolai B. Nordsborg. Physiological Characteristics of an Aging Olympic Athlete. Medicine & Science in Sports & Exercise, Publish Ahead of Print DOI: 10.1249/MSS.0000000000000331

יש לך שאלה למומחים של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (קמפוס וינגייט)? אין צורך להתבייש, רק ללחוץ כאן.