מעשיות השליחים, חלק כ'

מאת: יורם אהרוני

אליפות העולם 1999 נערכה בסביליה, ספרד. מוריס גרין זכה בדאבל: ב-100 מ' הוא קבע שיא אליפות – 9.80 ש', מאית השנייה איטי יותר משיא העולם שלו שנקבע מוקדם יותר אותה שנה באתונה. ברוני סורין שסיים שני השווה את שיא קנדה – 9.84 ש'. בריצת 200 מ' ניצל גרין (19.90 ש') את העובדה שמייקל ג'ונסון השתתף באליפות רק בריצת 400 מ' (קבע שיא עולם - 43.18 ש') מאחר שלוח הזמנים לא אפשר דאבל של 200/400 מ'. כמו כן נעדר מהאליפות בשל פציעה אלוף 1997, אטו בולדון ואילו פרנקי פרדריקס לא התייצב לגמר בשל פציעה. ישראל שלחה שני נציגים לריצת 100 מ': אלכס פורחומובסקי היה שלישי במקצה השישי עם 10.42 ועלה לרבע הגמר. טומי כפרי עלה ממקצה מספר 7 כ"מפסיד מהיר" אחרי שסיים רביעי עם 10.38 ש'. ברבע הגמר היה כפרי שמיני במקצה מספר 2 (10.36) ואילו פורחומובסקי סיים חמישי במקצה מספר 3 עם שיא ישראלי – 10.20 ש'. היו חמישה מקצים שמהם העפילו שלושה ראשונים ורק מפסיד מהיר אחד. לרוע מזלו של פורחומובסקי המקצה שלו היה קשה והשתתפו בו בין היתר דויין צ'יימברס מבריטניה, טים הארדן מארה"ב וקארים סטריט-תומפסון שזיגזג בקריירה שלו בין ארה"ב לאיי קיימן. בשניים מהמקצים הספיקה תוצאה פחות טובה משל פורחומבסקי לעלייה אוטומטית לחצי הגמר. בריצת 200 מ' קבע כפרי שיא ישראלי (20.89 ש') כאשר סיים חמישי במקצה מספר 4. לרבע הגמר עלו שלושה הראשונים מכל אחד מעשרת המקצים המוקדמים בתוספת שני מפסידים מהירים (שקבעו 20.77 ו-20.78 ש'). הישגו של כפרי היה ה-36 בטיבו.

רק 23 נבחרות התייצבו למירוץ השליחים הקצר ולפיכך לא התקיים חצי גמר. לגמר העפילו שתי הראשונות מכל מקצה בתוספת שתי מפסידות מהירות. במקצה הראשון קבעה ארה"ב (דראמונד מונטגומרי, בריאן לואיס, גרין) 38.06 ש', לפני פולין (38.75 ש') ואיטליה (38.98). רק חמש נבחרות דורגו במקצה זה מאחר ששלוש נפסלו: עבור קנדה זינק האלוף האולימפי דונובן ביילי אך ההחלפה שלו עם גלנרוי גילברט התבצעה מחוץ לתחום. הקנדים סיימו ב-38.78 ש', אך נפסלו. כמו כן נפסלו צרפת וגאנה.

למקצה השני שובצה נבחרת ישראל. הנבחרת שלנו ניצחה ב-1999 בתחרות הליגה השנייה (דרג ג') של גביע אירופה שנערך אותה בתל אביב כאשר קבעה 40.12 ש' בהרכב: פורחומובסקי, כפרי, גדעון יבלונקה, טל מור. באליפות ישראל קבעו פורחומבסקי וכפרי 10.23 ש' והקדימו את רפי יער (10.55), כפיר גולן (10.59), יבלונקה (10.60) וליאור מאיר (10.80, 10.76 במוקדמות). בגמר ב': אור אורן 10.86 ומיקי בר יהושע 10.88. לאליפות שובצה גם ריצת שליחים כדי לנסות לקבוע את הקריטריון לאליפות העולם. המשימה הוכתרה בהצלחה והקריטריון הושג בשיא ישראלי חדש: 39.61 ש'. ההרכב: יער, יבלונקה, כפרי, פורחומובסקי. מוקדם יותר בעונה קבעה רביעיית מכבי תל אביב שיא אגודות – 40.68 ש' (אופיר שמואלי, יער, כפרי, גולן). תיאור ריצתה של נבחרת ישראל במקצה השני של אליפות העולם הופיע בגיליון מספר 93 של "עולם הריצה" ונכתב בידי ד"ר אורי גולדבורט: " ...השעה 11 בלילה. רמי (ז'מיאן) ואני יושבים בצד הימני הנמוך של יציע התקשורת, מעל לראשו של "רייפל ג'ער"- כך, בערך, נרשם באנגלית שמו של רפי יער בטופס ההרכבים שקיבלנו. בגדי האימון שלו, בשביל 4, שחורים – שרק לא יהיה יום שחור, אני חושב. מימינו הקובנים, משמאלו האוסטרלים, עוד ימינה מזנק מרק בלומא, אחד משני האחים הגרמנים הידועים, לידם מזנק ג'ייסון גרדנר עבור הבריטים, מועמדים בטוחים למדליית כסף, ובשביל החיצוני, ממש מתחתנו, הספרדים, שכבר זוכים לעידוד הקהל שטרם נרגע מהיסטריית אנטון-לאמלה (שני ספרדים שזכו במדליות באותו היום: אבל אנטון שניצח במרתון ויאגו למלה שהיה שני בקפיצה לרוחק). רפי פושט את מדי האימון ונשאר במדים הכחולים היפים של הנבחרת. האם הוא מרוכז? אני מקווה לא לראות אותו בפיגור 2 – 3 מטר בהחלפה, אבל הידיים רטובות מזיעה והלב הולם ברעש שאני מתפלא כי איש משכניי אינו מוחה עליו. "קח זמן" מציע רמי. בשביל מה? הלא קיים שיפוט חשמלי? "שיהיה לנו מושג בשניות הראשונות אחר סיום המירוץ". רק שירוצו 39.5, אני מתפלל לעצמי בשקט, ובשביל הרושם, שינצחו את קמרון. זינוק! רמי מכוון את מצלמת הווידאו. רפי מזנק בצורה מזהירה (עזב את האדנים תוך 0.126 שנ'). אמנם הקובני קצת פותח והאוסטרלי קצת מצמצם, אבל הוא לא מפגר במטרים, ומוסר את המקל מצוין לגדעון יבלונקה. מכאן ואילך אני מדווח לכם על סמך: א) מראה העיניים באצטדיון; ב) אצל ד"ר יובל גולדבורט הרצנו כ-10 פעמים הלוך ושוב את הקלטת הריצה, איתרנו ככל שהעין מאפשרת את רגע הגעת הרץ לנקודות ה-100, ה-200 וה-300 מ' (תלוי אם כבר מסר את המקל) ובדיוק של עשיריות השנייה בלבד (כך מראה "השעון הרץ" בטלוויזיה). איתרנו את זמני הקטעים, במידת דיוק שבאופן בלתי נמנע חשופה לטעות של עשירית פלוס-מינוס. רפי מגיע לקו ה-100 מיד לאחר שהשעון מראה 10.7 – לבעל שיא אישי של 10.55 ב-100 "ישרים", זוהי ריצה מעולה. לא רמי ואני רצים, אלא גדעון מרמת השרון אבל האדרנלין זורם בטונות. 100 מ' בישורת האחורית, טרם ניערו אותנו, וייתכן אף שאנו מקדימים בסנטימטרים את קמרון. לפי הווידאו, הגענו ל-200 מ' בזמן 20.0 עד 20.1 שנ' –כולל זינוק אחד נייח! גדעון גמא את חלקו ב-9.3 עד 9.4 שנ' בזינוק נייד – בוודאי ריצת חייו! צמד הבחורים, שהיוו חוליות חלשות, על הנייר, עשו עבודה פנטסטית וההרגשה היא שהשיא ישבר! עוד החלפה יוצאת מן הכלל, אל כפרי. הרעש מחריש אוזניים – נבחרת ספרד רצה כאן! אנו יושבים "מאחורי שער הכדורגל" (הדמיוני, השערים מפורקים) המרוחק מהקשת בה רץ טומי, כלומר בזווית טובה לראותו ממול. הוא בורח מהקמרוני, מצמצם מול הספרדי וסוגר את האוסטרלי, אף שזה רץ מחוצה לו. העיניים רואות והלב לא מאמין: טומי המדהים, פשוט שורף את הקשת ומציב את מדינת היהודים, "העם האיטי" ש"אין בה ספרינטרים", במקום חמישי בין שבע הקבוצות המזנקות. מרוב התרגשות קשה לראות – רק שהחילוף האחרון יעבור בשלום. הזמן 29.4 שנ' ומשהו - כפרי רץ את ה-100, בזינוק נייד כמובן, אבל בקשת, בין 9.3 ל-9.4!יש איזה היסוס בחילוף, וטומי, משמסר את המקל לפורחומובסקי, רוקע ברגליו, שואג על המסיים שלנו ומדרבן אותו. ובינתיים, שגיאה אוסטרלית קשה בחילוף - ואנו פתאום במקום הרביעי. סשה, "סגנו של סגן" אלוף אירופה ב-1994, יוצא לא לגמרי חלק, אבל כעבור 30 מ' פותח מבער, דוהר לקו הגמר, כאילו טיל מונחה רודף אחריו, ומותיר את הקמרוני והספרדי מאחור. "האדם הלבן המהיר בעולם", מאט שירוינגטון, מנסה למנוע מאוסטרליה מקום אחרון. פורחומובסקי עבר את חלקו קצת מתחת ל-9.4 ואת ה-200 האחרונים כיסו הבחורים ב-18.7 עד 18.8. אנחנו במקום הרביעי וברור שישבר השיא. בריטניה מנצחת וקובה שנייה, אבל מה זה חשוב? אלו קבוצות של 38 פלוס-מינוס, לא בליגה שלנו. מעמדה גבוהה יותר וקרובה יותר לקו הגמר, במבט מקביל, רואה דודיק (אייגר) את המסיים הישראלי "קוצץ", במטרים האחרונים, את הגרמני מיכאל הוקה, וכבר מבין היטב מה ארע כאן. רמי ואני לא יכולים לראות את המיקום המדויק , כי הרצים מגיעים מולנו. העיניים רואות את הישראלים מסיימים לפני שלוש-ארבע נבחרות, אבל המוח לא מאמין. אני מסתכל בשעון היד: 38.3 !!. לא יתכן! "השעון לא בסדר, רמי, נדמה לי שלחצתי נכון בירייה ובסיום אבל כנראה שיש לי טעות בשנייה שלמה, לא מבין אייך! "מה? מה יצא? סיימנו בכלל את הריצה? אולי מי שנראה לי מרחוק כסשה, היה מישהו אחר. הייתכן כי הנבחרת שמטה מקל ולא סיימנו? האצבעות לוחצות בתזזית על כפתור הערוצים של המוניטור. אבינועם פורת מחזיק את מערכת הספורט שלו ('ידיעות אחרונות') עם שפופרת פתוחה ועם "רגע, קורה פה משהו, חכו, בחייכם". אני גוהר על המוניטור המעצבן, מהר מערוץ 10 ל-2 (9 לחיצות!). על המסך מופיעה בריטניה, מופיעה קובה, פתאום, שורה שלישית: ISRAEL 38.81 NR. לא יכול להיות! רמי זועק לפורחומובסקי, שהתקרב לכיוונינו: "אלכס, שיא, שיא!!" הבחור נראה המום. מגיע טומי: "אתם יודעים מה עשיתם? שלושים-ושמונה-שמונים-ואחת", אנו חוזרים – אבל זה בעיקר כדי לשכנע את עצמנו. לא ברור אם רפי וטומי קולטים, מבינים, או סתם מביטים בנו, חברי המשלחת ביציע, שאינם מצוידים במסוף, עדיין לא יודעים את התוצאה הרשמית. חזרנו למוניטור, ומופיעה עוד שורה: גרמניה 38.84. שרוינגטון, על הקו, הקדים את קמרון וגם הספרדי סגר ממש בסוף. ספרד (תיפסל עם אוסטרליה) וקמרון (שיא לאומי) שתיהן 39.25 שנ', אבל הישראלים ארבעה מ' לפניהם, חרף עידוד הרבבות ביציע, במהלך הריצה כולה. אנחנו לפני גרמניה? המדינה שהולידה את שיאני העולם במיאוצים: ארתור יונת, אריך בורשמאייר. ארמין הארי ומנפרד גרמר, את הייינץ פיטרר, "מלך" הספרינט האירופי בשנות החמישים ואת אויגן ריי, שהטיל חיתתו על כל אצני ארה"ב בשנות ה-70? וכיצד יתכן, שארבעה בחורים, שעד לפני חודש לא יכלו לשבור 40 שנ', קובעים זמן שהיה מספיק למדליית כסף אירופית אשתקד?..."

עד כאן תיאורו של ד"ר אורי גולדבורט. במקצה השלישי הגיעה ראשונה ברזיל (38.46) לפני ניגריה (38.57) ולאכזבתנו, השלישית והרביעית קבעו זמנים טובים מישראל ועלו לגמר: הונגריה (38.71) ודרום אפריקה (38.76 ש', שיא לאומי). יוון (38.66) ורוסיה, נפסלו. היום, נראית מדהימה העובדה שישראל דורגה באליפות 1999 לפני ג'מייקה שדורה רביעית במקצה השלישי (38.86 ש'). בסוף שנת 1999 הייתה ישראל במקום ה-22 בכל הזמנים (במשותף עם סין) ובמקום ה-13 בדירוג השנתי.

בגמר קבעה ארה"ב 37.59 ש' והקדימה את בריטניה (37.73, שיא אירופה, ג'ייסון גארדנר, דארן קמפבל, מרלון דבוניש, דוויין צ'יימברס). ניגריה, שסיימה שלישית, קבעה שיא אפריקה (37.91 ש') אך יותר מאוחר הסתבר כי המזנק שלה, אינוסנט אסונזה, לא היה בדיוק חף מפשע כפי שמשתמע אולי משמו הפרטי: הוא נתפס בתחרות שהתקיימה לפני האליפות על שימוש בחומרים אסורים ולפיכך ניגריה נפסלה וברזיל (38.05) קיבלה את מדליית הארד.

19 נבחרות התייצבו למוקדמות השליחות. ארה"ב חסרה את מנצחת ריצת 100 מ', מריון ג'ונס (10.70 ש') שנפצעה בחצי גמר ריצת 200 מ'. ג'מייקה חסרה את מרלין אוטי שהייתה מושעית על שימוש בסמים (היא זוכתה מאוחר יותר אך את האליפות היא החמיצה). את התואר נטלו רצות בהאמה, מדינת איים בעלת אוכלוסייה של קצת יותר מרבע מיליון תושבים. ההרכב כלל את סבתדה פיינס, צ'נדרה סטורופ, פולין דיוויס-תומפסון ודבי פרגוסון. עבור דיוויס-תומפסון (ילידת 1966) הייתה זו השתתפות שביעית באליפות העולם, כלומר היא נטלה חלק בכל האליפויות שהתקיימו עד אז, החל מהאליפות הראשונה בהלסינקי 1983. בהאמה קבעה שיא חדש לחבר העמים הבריטי (41.92 ש') ועלתה בכך למקום הרביעי בדירוג המדינות בכל הזמנים (אחרי מזרח גרמניה, ארה"ב ורוסיה). צרפת סיימה שנייה (42.06 ש', פטריסיה ז'יראר, מוריאל הירטיס, קטיה בנט, קריסטין ארון) לפני ג'מייקה (42.15, אלין ביילי, מרלין פרייזר, בברלי מק-דונאלד, פטה גיי דואדי) עבור מק-דונאלד הייתה זו מדלייה רביעית במקצוע באליפות העולם. ארה"ב סיימה רביעית בלבד (42.30) למרות שבהרכבה נכללו שתי זוכות בזהב: אינגר מילר מנצחת ה-200 מ' (21.77 ש') וגייל דברס מנצח 100 מ' משוכות (12.37 ש').

המאמר הקודם:

מעשיות השליחים, חלק י"ט

המאמר הבא: